פרק ג', משנה י"א - ובחלק מן הנוסחאות היא משנה ט'. נלמד את מחציתה הראשונה בלבד, שהיא כל הנאמר במשנה י"א לפי גרסאות רבות, שכן בחלק מן הנוסחאות שייך ההמשך למשנה הבאה. וזו לשון המשנה מפי רבי חנינא בן דוסא:
"כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - אין חכמתו מתקיימת".
מיהו רבי חנינא בן דוסא?
רבי חנינא בן דוסא הוא מן הדמויות הקדושות והמפורסמות שבגמרא, מעושי הנפלאות. הסיפור הידוע ביותר אודותיו מופיע במסכת ברכות (דף ל"ד): בנו של רבן יוחנן בן זכאי, שהיה רבו וגדול הדור בדורם הראשון של התנאים, חלה. פנה רבן יוחנן בן זכאי אל רבי חנינא בן דוסא שיתפלל לרפואת בנו. רבי חנינא התכנס בתפילתו והתפלל ללא הרף, ותפילותיו נענו - והבן הבריא.
תמהה על כך אשתו של רבן יוחנן בן זכאי: "אתה גדול הדור, כיצד אין ביכולתך להתפלל על בננו, ואתה נזקק לחנינא בן דוסא?". השיב לה: "אני דומה לשר אצל המלך: כשדלת המלך נעולה, על השר לדפוק ולהמתין לתורו, ואם נעולה הדלת אין הוא יכול להיכנס. ונראה שהדלתות ננעלו מן השמיים בעניין בננו, ולא יכולתי להיכנס, אף שאני כמשנה למלך. אך חנינא בן דוסא רגיל אצל הקדוש ברוך הוא כבן בית: אף שהדלת סגורה, הוא נכנס ואומר 'אל תשימו לב אליי, אני רק עושה את ענייני'. יש לו גישה אל בעל הבית, המלך, מתי שירצה, שהרי הוא דר בבית כביכול, ובא ויוצא כרצונו".
זהו, אפוא, רבי חנינא בן דוסא: כמנהל משק ביתו של הקדוש ברוך הוא, מצוי עמו תדיר ובעל גישה ישירה ובלתי אמצעית. במסכת תענית מובאים סיפורים נוספים על מעשיו יוצאי הדופן, שהיו על-טבעיים ממש, ומקורם באמונתו העצומה והמדהימה בקדוש ברוך הוא - אמונה שלמה ונטולת ספקות, שמכוחה יכול היה לחולל את הבלתי אפשרי בדרכים רבות. ואומרת הגמרא: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" - כל העולם נתמך בזכותו, ואילו הוא עצמו מסתפק במעט חרובים לכל ימות השבוע.
מהי משמעות "קודמת"?
הברטנורא מבאר כי אין הכוונה לקדימה כרונולוגית, ואין מדובר בשני שלבים ובשתי דרגות. לשונו: "תחילת המחשבה הוא סוף המעשה" - מה שראשון במחשבה נעשה אחרון במעשה. רעיון זה, שמקורו בתפיסה הקבלית, מהדהד גם בפיוט 'לכה דודי'.
העיקרון הוא הגורם המניע את רצונו של האדם ללמוד. אם המניע הוא הרצון להתקשר אל הקדוש ברוך הוא ולהתאים את עצמו לרצונו - הרי זו יראת חטא. נמצא שמה שמניע אותו הוא הרצון לנהוג כשורה כלפי הקדוש ברוך הוא ולהיות מיושר עמו, ומתוך כך הוא מבקש ללמוד את תורתו. ואז לימודו יתקיים בידו, שכן זהו כלל יסודי: כשאדם לומד דבר החשוב למטרותיו - הוא זוכרו; וכשאין הדבר חשוב למטרותיו - הוא שוכחו מיד.
אם מטרת האדם היא שלא להיכשל ברצון ה', לחיות עם ה', להתחבר אליו ולהיות מיושר עם רצונו - התורה תהיה חשובה לו עד מאוד והיא תישאר עמו. אך אם אין זו מטרתו, אלא לימוד לשם הלימוד ומתוך סקרנות בלבד, ילמד וישכח: הלימוד אמנם מעניין ומהנה, אך אין חשיבות מיוחדת בזכירת הנלמד. ואין צורך לחפש רחוק כדי למצוא דוגמאות לכך.
זוהי נקודתו של רבי חנינא בן דוסא: על האדם להטמיע בעצמו תחילה את הרצון להיות מיושר עם רצון השם, ואז יקבל לימודו את אותה משמעות נוספת, שתדאג לכך שיישמר אצלו באופן טבעי.
פירוש נוסף - קדימה כרונולוגית:
יש הלומדים כי מדובר בקדימה כרונולוגית ממש, כלומר בשני שלבים בחינוכו של האדם:
שלב ראשון: יראת חטא ויראת השם - התמקדות בלקיחת השם ברצינות.
שלב שני: תלמוד תורה וצבירת חוכמה.
ואם לא ייעשו הדברים בסדר זה, לא תתקיים החוכמה הנצברת בידי האדם.
ההמחשה הפשוטה ביותר לכך היא בהקשר החינוכי. כאשר מגדלים ילד רך בשנים, אין פותחים בדקדוקי הסוגיות ובפרטי דרכי הלימוד בגמרא. תחילה יש להנחיל לילד הצעיר את החשיבות שבידיעה כי יש קדוש ברוך הוא, שרצונו הוא העיקר, שאנו כאן כדי לעבדו ושיש להתייחס אליו ברצינות. משיוחדר הדבר אל לבו של הילד, יאמר מעצמו: "עתה, בשלב השני, אלמד מה מוטל עליי לעשות ואבין את התורה הזו". ואם לא כן - הלימוד לא יתקיים בידו.