אנו עומדים במסכת אבות פרק ג' משנה ט' (ובחלק מהגרסאות היא מופיעה באמצע משנה ז'). דברי המשנה נאמרים משמו של רבי יעקב, שאף אין ידוע בבירור מיהו; יש הסבורים כי הוא אביו של רבי אלעזר בן יעקב.
"המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".
ביאור המילים: "המהלך בדרך ושונה" - אדם ההולך בדרך ולומד; "ומפסיק ממשנתו" - מפסיק את לימודו וקורא: מה נאה העץ הזה, מה נאה השדה הזה ("ניר" - שדה חרוש); "כאילו מתחייב בנפשו" - כאילו הוא אחראי לחייו שלו, כלומר עשה מעשה חמור ונורא. זוהי משנה כבדה, והיא מחייבת בירור: מה בעצם מתרחש כאן?
ההסבר הפשוט:
הדרך הפשוטה ביותר לבאר זאת נשענת על משנה שראינו קודם לכן: אדם המהלך בדרך יחידי זקוק להגנתה של התורה, ומשעה שהוא נוטש אותה הוא נתון בסכנה, והאחריות מוטלת עליו. אפשר לומר שזהו פשט המשנה, אך בכך ממעיטים מעוצמת העניין. דומה שאין זו נקודתה של המשנה, שכן היא אינה מתמקדת רק בעצם הפסקת הלימוד, אלא בכך שהאדם מסיט את תשומת לבו מן הלימוד כדי להתפעל מן העולם היפה הסובב אותו.
ומה רע בכך? התשובה היא שכשלעצמה, ההתפעלות מן העולם היפה אינה דבר רע כלל. אדרבה, יש בה מעין מצווה, ואף נקבעו ברכות מיוחדות לאמירה על מראות הבריאה. אלא שהדברים אמורים כל עוד אין הם באים על חשבון לימוד התורה.
שתי דרכים להכרת הבורא:
דרך התגלות התורה - הכרת השם מתוך תורתו.
דרך הבריאה - הכרת השם מתוך התבוננות במעשי ידיו.
כך מבאר הרמב"ם, ושתי הדרכים חשובות ולגיטימיות. הערכת בריאתו של הקב"ה יקרה היא (אף אני עסקתי בכך בספרי "Signs Behind the Mishnah", ואוהב אני טיולים, רכיבה על אופניים, סקי וצלילה, ולראות את עולמו היפה של השם). אך הרוצה בקשר עם הקב"ה צריך לדעת: הדרך העיקרית היא דרך התורה, והדרך המשנית היא הערכת הבריאה. ממילא יש פגם בכך שאדם מסיט את תשומת לבו מן העיקר ופונה אל המשני.
כיצד היופי עלול לתקוע טריז:
במובן מסוים, דווקא מתוך ההערכה לעולם היפה שסביבו עלול האדם לתקוע טריז בינו לבין הקדוש ברוך הוא. הדבר נשמע מנוגד לאינטואיציה, שהרי המתבונן בעולם ואומר "וואו, זהו עולמו המרהיב של הקדוש ברוך הוא" נראה כמי שמתחבר אל בוראו - ואין זה בהכרח כך.
שמעתי מהרב לייב קלמן על הרב שלמובלד, שכאשר עזב את גרמניה שהה זמן מה בישיבה במונטרה שבשווייץ, על שפת אגם ז'נבה - עיירה מושלמת כתמונה מגלויה, אגם והרים סביב, מראה מרהיב. והוא סיפר כי להפתעתו, ככל שעברו הימים בישיבה, חש ריחוק גובר מן הקדוש ברוך הוא, ותלה את תחושת הריחוק דווקא בהוד וביופי של המקום.
מהו המנגנון שבדבר? האדם מתמקד כל כך בעולם המופלא, עד שהעולם עצמו מסיח את דעתו מן הבורא העומד מאחוריו. אין זה נובע מאליו שמתוך ההנאה מן העולם המהמם יגיע האדם לאהבת הקדוש ברוך הוא. כפי שציין הרב קלמן, מחקר סטטיסטי לא יעלה שאנשים המתגוררים במקומות מרהיבים כשווייץ הם דתיים ויראי שמים יותר מן המתגוררים במקומות פחות יפים, כקנזס או וויומינג. אין הדבר כך, משום שאין זה מתחייב שההתבוננות בעולם היפה תוביל את האדם בחזרה אל בוראו.
עיקר וטפל:
החיבור שבין היופי לבורא הוא עניין בפני עצמו, ועל האדם לעשות כל מאמץ לראות את עולמו של הקדוש ברוך הוא ולהעריכו - עד שתיקנו ברכה "שלא חיסר בעולמו כלום" ובעולמו יש כל דברים טובים. אך יש להבחין בין עיקר לטפל. הפסקת הלימוד לשם התפעלות מן העולם דוחה את העיקר, את הדבר המרכזי, ופונה אל הטפל תחתיו - וזה אינו כשורה.
סיפורו של הרב זליג אפשטיין:
אסיים בסיפור מאיר עיניים שראיתי מקצתו במו עיני. למדתי זמן מה בישיבת שער התורה בקווינס, וראש הישיבה שם היה הרב זליג אפשטיין, מאחרוני ראשי הישיבות של העולם הישן שלפני המלחמה. השיחה עמו הייתה חוויה בלתי רגילה: הוא היה מביט תמיד ישר אל מול פניו, שכן מעולם לא הזיז את צווארו, כאילו היה נעול במקומו. שאלתי מה אירע לראש הישיבה שאינו מסוגל להזיז את צווארו.
בקצרה: בילדותו, כמדומני בגרודנה שבארץ הישנה, נערך מצעד לרגל עזיבתם של כוחות הכיבוש המקומיים, וקול הרעש עלה עד לבית המדרש. אחדים מן הבחורים נטו והציצו מן החלון לראות את הנעשה, ואף הוא עשה כן. באותו רגע הבין: כמה קל להיות מוסח ולנטות ולהביט. קיבל על עצמו שלא יזיז עוד את צווארו - או שהוא כולו בפנים, או כולו בחוץ.
כך בדיוק נהג משה רבנו אצל הסנה: "אסורה נא ואראה" - זוהי תגובה מלאה ומיידית. אם הדבר ראוי לחקירה, הוא מעניק לו את מלוא תשומת לבו; ואם לא, אין הוא מעניק לו תשומת לב כלל. זוהי מיקוד גמור.
לסיכום: אין בכוונתנו להמליץ על התנהגות קיצונית כזו, אך הנקודה עומדת בעינה: על האדם להיות ממוקד, ובשעת לימודו עליו להיות בבחינת "אדם כי ימות באוהל" - כמי שמת לעולם שבחוץ. הטלפון כבוי, ההסחות מונחות בצד, והוא פנוי כל כולו לתלמוד תורה. וכמה שנפלא להעריך את העולם שסביבו ולומר "מה נאה אילן זה", איזה עץ מופלא ברא הקדוש ברוך הוא - אף זה משני לעומת האפשרות לפתח קשר עם הקדוש ברוך הוא בשעה שאדם לומד את תורתו.