אבות פרק ג', משנה י' (ובחלק מהנוסחאות היא ממוספרת כמשנה ח'). פתיחת המשנה יוצאת דופן: "רבי דוסא ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר" - אין כאן חכם המוסר דבר משמו שלו, אלא חכם המצטט חכם אחר, וספק אם יש לכך דוגמאות נוספות במסכת. הלשון "משום רבי מאיר" מלמדת שלא שמע את הדברים מפיו של רבי מאיר עצמו, אלא שמע את הרעיון כשהוא מיוחס לרבי מאיר, וחזר עליו.
רבי דוסא ברבי ינאי הוא מאחרוני התנאים ממש. אביו, ינאי, היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, ונמצא שהוא בנו של תלמיד אחרון התנאים. ועניין משנתו: חשיבות החזרה על הלימוד, ושלא לשכוח את התלמוד.
לשון המשנה:
"כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" - כל מי ששוכח אפילו דבר אחד מלימודו, הקב"ה מתייחס אליו כאילו הוא אשם בנטילת חייו ואחראי על נפשו שלו. "שנאמר: רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".
בהקשרו המקורי מתייחס הפסוק לציווי שלא לשכוח את מעמד הר סיני - את החוויה שהייתה לעם ישראל בהיותם עדים לגילוי השכינה ולאישור שמשה רבנו הוא נביא ה'. אך כאן מתפרש הפסוק במובן של שלא לשכוח את הדברים ששמעת, לא בסיני ממש אלא אף לאחר מכן, מן הדברים שנמסרו בסיני, כלומר תורה.
"יכול אפילו תקפה עליו משנתו?" - היה מקום לחשוב שהדין אמור אף במי ששכח משום שלימודו היה קשה מדי עבורו, בהבנה או בזכירה, או מחמת הסחות דעת שהתחרו על תשומת ליבו, ואין השכחה באשמתו. "תלמוד לומר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" - לשון "יסורו" מורה על הסרה אקטיבית, ומכאן ש"אין הוא מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מליבו", אלא אם כן הסיר את הדברים מליבו במכוון.
וכיצד מסיר אדם את הדברים מליבו ומדעתו? במעשה, או במה ששקול לו - בפשיעה וברשלנות. המתרשל באופן גס ואינו עושה כל מאמץ, בשעה שהוא יכול, כדי לוודא שלא ישכח את תלמודו - הוא האחראי לאובדן לימודו, והסיכון גבוה מאוד.
ומהו "מתחייב בנפשו"? שתי דרכים בביאורו:
יש הלומדים שהתורה מגינה על האדם ושומרת על חייו, והמזניח את תורתו מאבד את השמירה הזו.
ואחרים לומדים באופן כללי יותר, שעצם הדבר - לאפשר לעצמו באופן פעיל לשכוח את תלמודו - הוא מעין פשע כשלעצמו.
"דבר אחד" מול "הדברים":
משמעות המשנה פשוטה, והדיוק העיקרי הוא בלשונה: המשנה נוקטת "כל השוכח דבר אחד" - דבר אחד בלבד, ואילו הפסוק המובא כמקור נאמר בלשון רבים: "פן תשכח את הדברים". כיצד עולה מן הפסוק חיוב אף על דבר אחד?
תשובה אחת היא, שכל התורה כולה מערכת אחת מחוברת, ומשעה שאובד ממנה אפילו חלק אחד מתחיל הכול להתפרק. הדבר משתקף בהלכות ספר תורה: אות אחת חסרה - הכול פסול, וכן בתפילין וכן במזוזה. אף כאן, החסר דין אחד במחשבתו - נמצא שהכול חסר, ולא דבר אחד בלבד חסר, אלא דברים רבים כרוכים באובדן זה, והרי שאיבד דברים רבים.
ומדוע העונש חמור כל כך? "מתחייב בנפשו" הוא ביטוי קיצוני. יש מן המפרשים שביארו שהשוכח עלול לפסוק בטעות ולקבל החלטה שגויה מחמת ששכח את ההלכות, וזוהי תוצאה רעה. ואחרים אומרים שאין הדבר תלוי בכך כלל: לא משום שעתיד לטעות בהוראה כדיין או כפוסק, ואף לא כמורה הוראה בביתו שלו, אלא עצם העובדה ששכח את מה שלמד.
שתי מצוות: תלמוד תורה וידיעת התורה:
כאן עולה נקודה חשובה מאוד, שהיא לדעתי היסוד שעליו עומדת המשנה: אכן יש מצווה של תלמוד תורה, ואולי היא תלמוד תורה כנגד כולם. אך קיימת דרישה שנייה, והיא מצווה נפרדת - ידיעת התורה. אין די בלימוד שסופו שכחה; על האדם ללמוד מתוך כוונה לזכור, ולבנות בראשו תמונה של כל התורה כולה.
ולמעשה, כל יהודי מצופה ללמוד את כל התורה כולה. אמנם "לא עליך המלאכה לגמור" - אין ביכולתו לסיים, ועליו לעשות כמיטב יכולתו - אך ראוי לעמוד על משמעות הדברים.
שלושת חלקי התורה לדעת הרמב"ם:
הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה מחלק את התורה לשלושה חלקים:
תורה שבכתב - עשרים וארבעה ספרי התנ"ך.
תורה שבעל פה - העקרונות שקיבל משה בהר סיני, ואף דברי חכמים שהתרחבו מתוכם ולאחר מכן. הרמב"ם עצמו אומר שזהו למעשה מה שהרכיב במשנה תורה שלו; ולשם הפשטות ניתן לומר: תוכן המשניות.
תלמוד - חלק הגמרא, פירוט העקרונות, יישומם, פירושם והרחבתם.
החלק הראשון סופי כמובן - אלו עשרים וארבעה הספרים ותו לא. אף החלק השני הוא כמות מידע גדולה, אך סופית לחלוטין: המשניות מונות כארבעת אלפים ומאתיים ומשהו, והלומד שתי משניות ביום מסיים את כולן בכשבע שנים; והרמב"ם, אף שהוא גדול, הלומד בו פרק אחד ביום מסיים את כולו בשלוש שנים. אלו פרויקטים גדולים, אך אינם גדולים כל כך. במאמץ מרוכז - ישיבה ולימוד פרק ברמב"ם בכל יום, ומאמץ לחזור ולזכור אותו - הדבר בר ביצוע.
לעומת זאת החלק השלישי, חלק התלמוד, הוא פירוט העקרונות ויישומם, פירושם והרחבתם, וממילא הוא נמשך עד אינסוף. אך החומר הבסיסי סופי הוא.
הגמרא בקידושין אומרת: "לעולם ילמד תורה ואחר כך יישא אישה", והרמב"ם פוסקה להלכה - תחילה ילמד אדם את התורה ואחר כך יינשא. הרא"ש שואל את שאלתו הידועה: מתי יסיים אדם ללמוד תורה כדי שיוכל לשאת אישה? ולפי דרכנו הדבר פשוט: בהקדמת הרמב"ם להלכות תלמוד תורה מבואר שעל האדם לחלק את יומו לשלושה חלקים - וזו גמרא מפורשת - לדעת את התורה שבכתב על פסוקיה, ולדעת את התורה שבעל פה שהיא העקרונות, ואז כל התורה בשליטתו. השאר, החלק השלישי, הוא החלק האינסופי שאין להגיע לסופו, ואי אפשר להמתין לו כדי להינשא; אך אפשר להינשא לאחר ששלט בכל התורה שבכתב ובתורה שבעל פה כהבנת הרמב"ם, היינו העקרונות.
ראוי לציין כי הדברים הובאו להלכה בשולחן ערוך, והפוסקים פסקו בדיוק כרמב"ם - חלוקה לשלושה חלקים. וידוע שהתוספות חולקים וסוברים שאין הדבר כן.
ידיעת התורה כמטרה בפני עצמה:
הנקודה שיש להבהיר, והיא הנקודה היסודית העומדת בבסיס משנתנו, היא שידיעת התורה צריכה להיות מטרה בפני עצמה. אין די בכך שאדם יהיה לומד דף יומי מתמיד או לומד משניות קבוע - שתי משניות ביום, דף בכל יום. זה טוב, זה נפלא, זו מצווה, ותלמוד תורה הוא דבר נפלא. אך אפשר להבטיח שבעוד שבע שנים וחצי, כאשר יחזור אותו לומד אל דף היומי של היום, לא יזכור אותו כלל, והדף יהיה בעיניו חדש לגמרי. הלומד דבר ואינו חוזר עליו - כאילו הלך לימודו לאיבוד. ומאחר שהתוצאה צפויה מראש, הרי זו פשיעה: ברור שהלימוד יאבד, ואין זו דרך של שומר טוב ואין זו גישה אמינה.
הסוד שבחזרה:
לפיכך אומרת משנתנו שעל האדם לבנות בתוך לימוד התורה שלו מערכת של חזרה על מה שלמד. והסוד הבסיסי לחזרה הוא: לחזור לפני שאתה שוכח. זה מה שמקשה על הדבר, שהרי משעמם לחזור על דברים שכבר יודעים; אך החוזר לפני השכחה - הלימוד מתחזק בו ואינו נשכח. יש לחזור, להמתין יום, אחר כך יומיים, אחר כך ארבעה ימים; או לחזור פעם אחת השבוע, למחרת, בשבוע הבא, בחודש הבא, בשנה הבאה - כל שיטה שתהיה. העיקר להמשיך ולחזור לפני השכחה, כך שהכול נשמר במקומו. וכך מצטבר הידע, ובסופו של דבר יודע האדם כמויות עצומות של מידע.
ואם הטענה היא: הרי איני יכול להגיע לסוף, יש כל כך הרבה ללמוד, ואם אבזבז זמן רב כל כך על חזרה לא אתקדם - הרי "לא עליך המלאכה לגמור", ואין אדם יכול לעשות אלא כפי יכולתו. אך ללמוד מתוך ידיעה ברורה שהלימוד עתיד להישכח - זהו פשע, "מתחייב בנפשו". אל תעשה זאת. השקע מאמץ גדול לא רק בלימוד עצמו, אלא גם בזכירת תלמודך.