אבות פרק ג' משנה ח' (ובחלק מנוסחי המשניות: משנה ז'). זו משנה חשובה במיוחד, ונושאה הוא היחס הנכון אל נתינת הצדקה - כיצד על האדם להתייחס במחשבתו וברגשותיו להוצאת כספו לחפצי שמים ולמטרות ראויות. זהו נושא שאין מרבים לעסוק בו די הצורך, ועל כן ראוי לתת עליו את הדעת.
לשון המשנה:
"רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו" - רבי אלעזר, רבה של העיירה ברתותא, אומר: תן לו, להקדוש ברוך הוא, ממה שהוא שלו, שהרי אתה וכל אשר לך שלו הם. "וכן בדוד הוא אומר: כי ממך הכל ומידך נתנו לך" - וכיוצא בזה אמר דוד המלך בהקשר של איסוף הכספים למימון בניית בית לה', בית המקדש: הכל בא ממך, ומידך שלך אנו נותנים לך. הכסף שנאסף כדי לבנות את ביתו של הקדוש ברוך הוא - ביתו הוא מלכתחילה, וכספו הוא מלכתחילה.
בכמה נוסחאות ממשיכה המשנה בעניינים נוספים, אך לפי הנוסח שלפנינו כאן מסתיימים דבריה. ייחודה של משנה זו הוא בכך שהיא נבדלת מרוב נושאי פרקי אבות, שעיקרם תלמוד תורה וכיוצא בו; כאן מלמדת המשנה כיצד על האדם להתייחס אל נתינת הצדקה שלו.
"ונתנו" - נתינה ההולכת ושבה:
ידוע הוא שהפסוק המדבר על נתינת מחצית השקל, החצי שקל שהוא חלק מן המפקד, נאמר בספר שמות פרק ל' (בפרשת כי תשא): "ונתנו איש כופר נפשו לה'". המילה "ונתנו" היא פלינדרום - וו, נון, תו, נון, וו - הנקראת אותו הדבר קדימה ואחורה, לרמז שהנתינה הולכת בשני הכיוונים. בדרך כלל מסבירים זאת כך שהאדם נותן, אך מקבל בחזרה על נתינתו. אולם לפי נקודתה של משנתנו יש להתמקד בכיוון ההפוך: אין ההדגשה בכך שהאדם נותן תחילה ואחר כך מקבל תמורה, אלא בכך שהוא קיבל תחילה ממה שנתן לו הקדוש ברוך הוא, ומתוך אותו קבלה הוא נותן בחזרה.
ואף סימני הטעמים המופיעים מעל אותה מילה "ונתנו" נקראים "קדמא ואזלא", שמשמעותם המילולית היא לך קדימה ושוב חזור. מה שיש לאדם צריך להיתפס כמתנת הקדוש ברוך הוא אליו, כדי שיוכל להחזירה.
רבי אלעזר איש ברתותא - קצה הנתינה:
מעניין למדי שרבי אלעזר זה, הנקרא על שם מקומו ברתותא ובמקומות אחרים בש"ס מכונה רבי אלעזר בן יהודה, לא היה דורש בלבד אלא אף מקיים, ולקח את הדברים עד הקצה. הגמרא בתענית פרק ג' מספרת כי כל מה שהיה לו היה נותן, עד שנותר חסר פרוטה. הדבר הגיע לידי כך שגבאי הצדקה של עירו היו מתחבאים ממנו, שכן בכל פעם שראה אותם היה מרוקן את כיסיו, והם לא הרגישו בנוח עם זאת.
פעם אחת התחבאו ממנו בשעה שהיה מכין כסף להשיא את בתו. משהבחין בגבאים רץ אחריהם ושאל: "לשם מה אתם אוספים?". השיבו לו: "נערה יתומה ונער יתום נישאים, ואנו אוספים עבורם". אמר להם: אם כך, כספי מגיע להם, ונתן את נדוניית בתו לחתונת היתומים.
ואף אז, מספרת הגמרא, לא נתן את הכל: שקל אחד שמר בכיסו, ובו קנה מעט חיטה והניחה במחסן. מיד לאחר מכן הלכה אשתו לבדוק את המחסן, ומצאה אותו מתפקע מרוב חיטה, עד שלא יכלה לפתוח את הדלת. רצה אל בעלה ואמרה לו שהמחסן מלא וגדוש. השיב לה: זהו נס שעשה עמנו השם כדי שנוכל לתת עוד צדקה, אך אין זו חיטה שלנו, ואיננו זכאים בה יותר מכל עני אחר.
גבול הנתינה - תקנת אושא:
אף על פי כן, דרך זו של נתינה אינה בריאה. חז"ל אומרים "התקינו באושא" - בעיר אושא, אחד המקומות שבהם התכנס הסנהדרין לאחר חורבן בית המקדש - שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש. יש כאן גבול עליון: אין אדם רשאי לתת יותר מעשרים אחוזים מהכנסתו לצדקה, לפי שאסור לו להתרושש. הצדקה מתחילה בבית, ועל האדם לדאוג תחילה למשפחתו ולצרכיו, ואין רצון חכמים שירד מנכסיו.
מעשר כספים - מנהגו ותוקפו:
אף שדוגמתו של רבי אלעזר קיצונית, העיקרון העולה ממנה חשוב עד מאוד. מנהג ישראל בכל תפוצותיו הוא לתת מעשר כספים - עשרה אחוזים מן ההכנסה למטרות צדקה - והמבקש לקיים זאת בהידור יכול להעלות עד עשרים אחוזים.
יש דיון בשאלת תוקפו של מעשר כספים: יש דעה שהוא מן התורה, כמעשר התבואה שאנו נותנים ממנה עשירית; יש שלמדו שהוא חובה מדרבנן; אך רוב הפוסקים מסכימים שזהו מנהג ישראל. אין פירוש הדבר שיש להקל בו ראש משום שהוא מנהג, כלל וכלל לא. הרי אין אדם מסתובב בלא כיפה על ראשו, אף שאין התורה מחייבת זאת ואף לא חכמים - הכיפה באה ממנהג, וזהו דבר יהודי לעשותו. כשם שאין ראוי להיראות בלא כיפה, כך אין ראוי להיראות בלא נתינת עשרה אחוזים מן הכסף לצדקה. זהו מה שיהודי אמור לעשות, ואין בכך ספק.
משל הנאמן על קרן הצדקה:
כיצד, אם כן, יש להתייחס לכך? הרב שלמה פרחי מבאר זאת בדרך המתחברת ללב ומאירה את העניין: על האדם להתייחס אל כספי הצדקה שבידו כאילו הקדוש ברוך הוא הקים קרן צדקה קטנה ומינה אותו לנאמן עליה. אדם המקבל תלוש משכורת על מאה - תשעים מהם ניתנו לו לדאוג לצרכיו, ויהנה מהם בברכה; אך עשרת האחוזים הנותרים אינם שלו כלל. זהו כסף המיועד לצדקה, והוא נתמנה להיות הנאמן, כלומר בעל הסמכות להחליט כיצד יוצאו אותם עשרה.
כביכול אומר לו הקדוש ברוך הוא: אני סומך עליך, ורצוני שתחוש כנותן ולא כמקבל, שתחוש נדיב, שתחוש כשותף שלי בבריאה ובטיפול בעולם וכאפוטרופוס עליו. לפיכך אני מפקיד בידך את קרן הצדקה הזו - הרי לך ההקצאה שלך, ועשה בה את המוטל עליך. שיקול הדעת נתון בידי האדם, והוא רשאי לבחור כיצד להוציא את צדקתו; יש הנחיה הלכתית מה קודם למה, אך בסופו של דבר הבחירה בידו. העיקר הוא זה: אין אלה כספיו. אותם עשרה שבקרן אינם שלו.
צדקה - צדק חברתי:
בחוגים שאינם יהודיים רווחת התפיסה שכספו של אדם הוא שלו, ואם הוא נותן צדקה הרי זו זכות נוספת ההופכת אותו לאדם מיוחד הנותן משלו; ואם אינו נותן כלל - אין בכך פסול, אלא שאינו אדם מיוחד. אולם אין זו כלל ההשקפה היהודית. צדקה משמעה יושר וצדק חברתי, ואנו דורשים צדק: "צדק צדק תרדוף". אין אדם רשאי לעשות פחות מן הצדק, וזוהי אבן היסוד של תפיסת היהדות את החברה. על האדם לבנות חברה צודקת, להיאבק עליה ולרדוף אחריה באופן פעיל, ומשמעות הצדק החברתי היא שבחברה קיים חוסר איזון, ומוטלת על האדם האחריות לתקנו באמצעות צדקתו.
נתאר לעצמנו אדם שמונה לנאמן על קרן צדקה, ובחשבון הקרן עשרת אלפים. הנאמן מחלק בנדיבות חמשת אלפים למטרות ראויות ביותר, ואת חמשת האלפים הנותרים מכניס לכיסו. איש לא יאמר עליו: כמה טוב לב הוא, שנתן חמשת אלפים לצדקה. יאמרו עליו: אדם זה גנב חמשת אלפים, מעשה נורא הוא, ואין הוא אלא שומר לא אמין וחסר יושרה על קרן הצדקה, שנטל מחצית הכסף לעצמו. זהו בדיוק מי שנותן חמישה אחוזים.
לפיכך, כשמקבל אדם את כספו, עליו לעשרו ולתת עשרה אחוזים לצדקה, ולהתייחס אל אותו חלק כאל כסף שאינו שלו ומעולם לא היה שלו; ואי־נתינתו כמוה כנטילת דבר שאינו שלו - דבר שלא היה עושה.
הוכחה הלכתית לדבר:
אין זה רעיון יפה בלבד. אמנם רעיון יפה הוא, אך הוא משתקף גם בהלכה עצמה, ולהלן הוכחה טכנית־משפטית שראוי לשים אליה לב. הכלל הכללי הוא שכאשר מתעוררת מחלוקת בשאלה למי שייך כסף, וראובן ושמעון חלוקים מי מקבל את הדבר, הכלל הראשון והחשוב ביותר בכל מצב של ספק הוא "המוציא מחברו עליו הראיה": אנו קובעים מיהו הבעלים המשוער, הנקרא מוחזק, והוא בבחינת המצב הקיים; אם מבקש אחר להוציא מידו, נטל ההוכחה מוטל עליו, ואם אין בידו ראיה חד־משמעית - הכסף נשאר אצל המוחזק.
והנה, במתנות עניים שמן התורה - פאה, שהיא פאת השדה הנותרת לעניים לקצור בעצמם; שכחה, האלומות הנשכחות; ולקט, השיבולים הנופלות בשעת הקצירה - נניח שהתעורר ספק בקצת חיטה, והחקלאי והעני חלוקים בה: האם היא מן הקצה והריהי פאה השייכת לעני, או שמא מן האמצע והריהי של החקלאי?
לכאורה, השדה שדה החקלאי, והיה ראוי לומר שהמוחזק הוא החקלאי, והמוציא מחברו עליו הראיה, ואלא אם יביא העני ראיה - נשאר הדבר בידי החקלאי. אך אין זו ההלכה. ההלכה היא שבספק במתנות עניים נותנים לעני, והעני הוא הבעלים המשוער; ואם החקלאי מבקש לתבוע זאת, נטל הראיה מוטל עליו. נמצא שההלכה רואה במתנות עניים את העני כמוחזק, ואין בעל הקרקע העשיר נוהג בטוב לב ונותן משלו - אין אלה נכסיו כלל, אלא נכסי העני, והוא אינו אלא אפוטרופוס ונאמן.
למעשה:
לפיכך על כל אדם להקפיד ולעקוב אחר הכנסותיו. שיטתי האישית היא להיעזר בדיווחי המס השנתיים, שכן בנקודה זו נערך חשבון נאות של סך ההכנסה, וניתן לראות בדיעבד בדיוק מה הרווח. על האדם להסתכל על עשרה אחוזים מהכנסתו - ולדעת פוסקים רבים ניתן לחשב זאת לאחר ניכוי מיסים, וכן מנהגי - ואת הסכום הזה עליו לתת לצדקה מדי שנה, לכל מטרה הנראית לו ראויה.
חזרה ללשון המשנה:
אך יש להביט בכסף זה כמי שאינו שלו, אלא כספו של הקדוש ברוך הוא. כלשון המשנה: "תן לו משלו" - תן לצרכיו של הקדוש ברוך הוא מכספו שלו, שהרי הוא זה שמימן את הקרן בכך שנתן עשרה מתוך מאה כדי שיימסרו. "שאתה ושלך שלו" - כל מה שיש לאדם בא מן הקדוש ברוך הוא, ואף חייו עצמם באים ממנו. הסבור שהוא עושה דבר גדול בהחזירו מעט - טועה הוא. זהו הפשט במשנה, ובעזרת השם נזכה כולנו לקיים הלכה חשובה זו של מעשר כספים: נתינת צדקה, עישור הכספים ונתינת עשרה אחוזים לצרכים ראויים.