אנו עומדים במסכת אבות, פרק ג', משנה ז' (ובחלק מן הנוסחאות משנה ו'). בעל המימרה הוא רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה, ראש העיירה כפר חנניה - מקום השוכן ממש מדרומו של מירון שבצפון. משנה זו מהדהדת את הרעיון שראינו במשנה ב': השראת השכינה, נוכחותו של הקדוש ברוך הוא עם האדם בשעה שהוא עוסק בתורה.
ראוי לציין כי גרסת הברטנורא במשנה זו היא שמדובר ביושבין בדין - בדיינים המתכנסים להכריע בפסק שלפניהם. פשט זה נניח לעת עתה בצד, ונלך לפי מה שלפנינו: אנשים היושבים ולומדים תורה.
"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה":
עשרה אנשים היושבים ולומדים תורה - "שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: אלהים נצב בעדת אל". ההקשר של פסוק המקור בתהילים (פרק פ"ב) עוסק אמנם במערכת המשפט ובבתי הדין, אך הרעיון הפותח הוא שהקדוש ברוך הוא ניצב בעדת אל, בעדת אלוקים.
המילה 'עדה' משמעה קהילה, והיא קבוצה של עשרה. יסוד זה נלמד מלשון הכתוב: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת?" - העדה שם היא המרגלים שתרו את ארץ ישראל, ומהם היו עשרה רעים בלבד, שכן שניים מהם היו טובים. מכאן דין 'עדה'.
באופן כללי, 'עדה' משמעה קבוצה המתאספת יחד למטרה מסוימת, מלשון 'יעד', וכן מלשון 'עדות' - עדים המעידים. בשונה מ'ציבור' או 'קהילה', העדה מתכנסת סביב מטרה מאחדת ומוגדרת. כך במניין: עשרה המתאספים כדי להתפלל יחד - זו עדה. וכך גם כאשר אנשים מתאספים במטרה ללמוד תורה - הם עדה, והקדוש ברוך הוא בא ועומד עמם.
"ומניין אפילו חמישה":
מניין שאף חמישה המתאספים ולומדים תורה יחד שורה השכינה ביניהם? "שנאמר: ואגודתו על ארץ יסדה". 'אגודה' משמעה קבוצה או חבורה, וכפשוטו - דבר שניתן לאחוז בו ביד, כמו אגודה אחת של לולב ואתרוג. וביד עצמה חמש אצבעות האוחזות יחד, ומכאן שהאגודה היא קבוצה של חמישה. אף האגודל, האצבע המנוגדת האוחזת, נקרא 'גודל' - וייתכן שיש כאן קשר אטימולוגי, אף שאין הדבר ברור לגמרי. הנקודה היא שחמישה דברים הבאים יחד לאחוז הם אגודה, וחמישה הם המינימום. כך פועל פסוק ההוכחה כאן.
ובהקשר הפסוק, שנאמר בנביא עמוס: "הבונה בשמים מעלותיו" - הקדוש ברוך הוא בונה בשמים את מעלותיו, "ואגודתו על ארץ יסדה" - והאנשים המתאספים יחד על הארץ בעבודתו וללמוד את תורתו, הוא משמש להם יסוד ומייסד זאת עבורם. הקדוש ברוך הוא בא לשם להיות עמם.
"ומניין אפילו שלושה":
אפילו שלושה היושבים ולומדים תורה יחד, "שנאמר: בקרב אלהים ישפוט". 'אלהים' כאן פירושו דיינים, והפסוק אומר שהקדוש ברוך הוא שופט בקרב הדיינים. זהו חלקו השני של אותו פסוק עצמו שהובא קודם לעניין העשרה: תהילים פ"ב פסוק א' פותח ב"אלהים נצב בעדת אל", וממשיך "בקרב אלהים ישפוט". מאחר שהקשר הפרק עוסק בדיינים, 'אלהים' שבפסוק מוסב עליהם. נמצא שהקדוש ברוך הוא בא לשם כאשר שלושה יושבים יחד. אמנם מדובר כאן בדין, כדין תורה, אך הרי הם עוסקים בתורה - וחד הוא.
ואכן, התוספות יום טוב מציין לאורך כל המשנה שהתנא מדבר על עשרה דיינים, חמישה דיינים ושלושה דיינים המתכנסים יחד. ואם בדיינים כך, כל שכן שכאשר מדובר בלומדים תורה יהיה הקדוש ברוך הוא נוכח עמם.
"ומניין אפילו שניים":
מניין ששני אנשים היושבים ולומדים תורה יחד שכינה עמם? "שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע" - זהו אותו פסוק עצמו ששימש אותנו למעלה במשנה ב'. יראי ה' מדברים זה עם זה, שני החברים, ו"איש אל רעהו" הם שניים. "ויקשב ה' וישמע" - הקדוש ברוך הוא שם לבו ומאזין. הרי שהוא בא להקשיב ולהיות חלק מדיונם של שני יראי ה' העוסקים בתורה, כפי שנתבאר קודם.
"ומניין אפילו אחד":
כאן לברטנורא הילוך אחר, ולפיו הפסוק הוא אותו פסוק שהיה לנו במשנה ב', ואילו למשנתנו פסוק אחר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". בכל מקום שבו אני גורם ששמי יוזכר - אדם יושב ולומד, והקדוש ברוך הוא נותן כוח במוחו ובפיו ללמוד את תורתו ולהזכיר את שמו - "אבוא אליך וברכתיך", אבוא אל אותו לומד ואברך אותו. הרי שהקדוש ברוך הוא בא אפילו לאדם יחיד.
ומכאן שאלה מתבקשת: אם אף בשביל אדם אחד בא הקדוש ברוך הוא, מה צורך בשאר הדרגות? התשובה היא שאמנם הוא בא אף עבור יחיד, אך ככל שמתווספים אנשים בנקודות המפתח הללו - אחד, שניים, שלושה, חמישה, עשרה - כן מתגלה השראת השכינה ביתר שאת. ודברים אלו מרומזים בלשון הפסוקים עצמם:
אחד: "אבוא אליך וברכתיך" - הקדוש ברוך הוא בא, כביכול לרגע.
שניים: "ויקשב ה' וישמע" - הקדוש ברוך הוא שם לבו ומקשיב, לפרק זמן ארוך יותר.
שלושה: "בקרב אלהים ישפוט" - כבר הוא כיושב בתוכם, ולזמן ממושך יותר.
חמישה: "ואגודתו על ארץ יסדה" - הוא כמייסד יסוד, חיבור קבוע יותר.
עשרה: "אלהים נצב בעדת אל" - הוא ניצב ועומד; בעשרה כבר יש מבנה קבוע.
נמצא שככל שרבים הלומדים יחד, כן ההתגלות של השכינה עוצמתית וממושכת יותר.
מכאן עולה יסוד הלכתי בסיסי, שהשכינה מצויה במקומה: אם יש בעירך בית מדרש, עליך ללמוד בבית המדרש - לא לבדך בבית הכנסת, אלא עם כולם יחד. שכן בחבורה מתקיים "ברוב עם הדרת מלך", והשם נוכח יותר. טוב הדבר עבור האדם, עבור הקהילה ועבור כלל הלומדים; הקדוש ברוך הוא מחובר יותר לקבוצה ולמקום שבו לומדים בחבורה, מאשר ליחיד הלומד לבדו.