אנו עומדים במסכת אבות פרק ג', משנה ו' (ובחלק מן המהדורות מסומנת משנה זו כמשנה ה'). רבי נחוניא בן הקנה אומר: "כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ; וכל הפורק ממנו עול תורה - נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ".
כלומר: מי שמקבל על עצמו את עול התורה, מסדרים לו מן השמים שיוסרו ממנו הן עול המלכות והן עול הפרנסה; ואילו מי שמסיר מעצמו את עול התורה, מוטלים עליו עול המלכות ועול הפרנסה.
שיטת רבי שמעון בר יוחאי מול שיטת רבי ישמעאל:
רבי נחוניא בן הקנה מבטא כאן את השיטה המיוחסת בדרך כלל לרבי שמעון בר יוחאי. בגמרא המפורסמת בברכות (דף ל"ה) אומר רשב"י כי על האדם להקדיש את חייו באופן בלעדי לתלמוד תורה, שכן אם יהיה טרוד בפרנסתו - מתי יספיק ללמוד תורה ולזכור אותה? ומי שנוהג כך, "מלאכתן נעשית על ידי אחרים" - מלאכתו נעשית בידי אחרים עבורו. לעומתו סובר רבי ישמעאל שכאשר התורה אומרת "ואספת דגנך", אין זו קללה אלא ברכה: זהו חלק מן הסדר הטבעי, והאדם אמור להתפרנס ולעסוק בתלמוד תורה כאחד.
הגמרא אינה מכריעה במחלוקת מבחינה עקרונית, אלא נותנת תשובה פרגמטית מעניינת המפשטת כביכול את העניינים: הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם - רבים אכן נהגו על פי הוראתו, ולא הצליחו לדבוק בדרך זו. מכאן התלבטות הגמרא והפוסקים, הרמ"א ואחרים, והפתרון הכללי העולה מדבריהם: עבור רוב בני האדם הדרך הנכונה היא דרכו של רבי ישמעאל, תורה עם דרך ארץ - לפרנס את עצמו וללמוד את שניהם. אך יש מקום בחברה היהודית ליחידי סגולה, כרבי שמעון בר יוחאי או כרבי נחוניא בן הקנה, הפורקים מעליהם את עול דרך ארץ ומתמקדים בתורה בלבד, שתורתם היא אומנותם.
מיהו רבי נחוניא בן הקנה:
לא יהיה זה נכון לומר שרבי נחוניא בן הקנה מהדהד את גישתו של רבי שמעון בר יוחאי, שהרי הוא קדם לו בכ-150 שנה טובות. רבי נחוניא בן הקנה היה בן דורם של הלל ושמאי, לפני שנת אפס לספירה הנוצרית, ואילו רבי שמעון בר יוחאי הוא תלמידו של רבי עקיבא - הרבה לאחר החורבן, בתקופה המתקדמת לעבר מרד בר כוכבא, במאה השנייה לספירה. עם זאת, נקודות דמיון רבות ביניהם, ולא פחות מכך העובדה שלרבי נחוניא מיוחסת כתיבת ספר הבהיר, חיבור מיסטי קדום מאוד במחשבת ישראל, שקדם בכמה מאות שנים לזוהר המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי.
משמעותה של המילה "עול":
המילה "עול" מובנת לרבים שלא כהלכה, כאילו כוונתה נטל - שכל הנושא בנטל התורה לא יצטרך לשאת בנטל הפרנסה ולהיפך. אין זו משמעות המילה. "עול" הוא המוט, חתיכת העץ המונחת סביב צוואר הפרה או הפרות הרתומות יחדיו, שתפקידה לוודא שהבהמה מושכת את משאה כראוי ונשארת פחות או יותר על דרך הישר, ושומרת על המסלול הנכון בעת עבודתה בשדה. אין העול עוסק בנטל כשלעצמו - הנטל מונח על הכתפיים, על הגב או מאחור ונמשך על ידי הפרות; העול הוא המכוון את המסלול שבו תלך הפרה.
זו הכוונה באמירת "עול תורה": על כל אדם ואדם פועלים כוחות חיצוניים המכוונים את חייו. משל למי שיורד במורד מסלול הסקי - הוא יכול לפנות ימינה או שמאלה, לבחור במסלול השחור השורף את הירכיים או במסלול הירוק שירידתו נוחה וקלה, אך בכל מקרה הוא יורד במורד ההר, ומשהו מושך אותו קדימה. שתי בחירות עומדות לפני האדם בחייו: או ללכת בגישת עול תורה, שהתורה היא המושכת אותו קדימה והיא דרך החיים שבחר, או עול מלכות ועול דרך ארץ.
שלושת הכוחות המנהיגים את העולם - ביאור המהר"ל:
המהר"ל מבאר בספרו "דרך חיים" כי שלושה כוחות מנחים מנהיגים את העולם:
חוק הטבע: ניתן לפתוח ספר לימוד בפיזיקה ולמצוא אותו שם. לטבע ישנם כללים, והאדם צריך לאכול כדי לחיות, ודבר זה דורש תמורה כלשהי - עליו למצוא דרך להביא את המזון אל צלחתו ואל בטנו, ומשום כך הוא נשלט על ידי חוק הטבע.
הבחירה: שכבה שנייה שמעל לכך. בני האדם הם בעלי בחירה חופשית, היכולים כביכול לפעול כנגד זרמו של חוק הטבע. אף שחוק הטבע קובע אנטרופיה, שהחדר הולך ונעשה מבולגן יותר ויותר עם הזמן, יכול האדם להשתמש בבחירתו ולהחליט, על אף הסדר הטבעי, לסדר את חדרו ולעשותו נאה. באופן דומה, אדם שנגזר עליו לחיות עד 120 שנה - בעל בחירה יכול, אולי, לפעול עליו ולקצר את חייו (וזו מחלוקת ראשונים, נושא מסובך וטעון). הכלל הוא שבעל בחירה יכול לפעול באופן המשנה את מהלך הטבע שהיה מתרחש אחרת.
ההשגחה האלוקית: פעולותיו של הקדוש ברוך הוא והנהגתו את העולם. הקדוש ברוך הוא אינו כפוף כלל לחוקי הטבע, ובוודאי שאין הבחירה האנושית יכולה לגבור עליו, שכן הוא מתעלה מעל הכול. כאשר הקדוש ברוך הוא מקבל החלטות אקטיביות, הוא יכול ללא כל בעיה לגבור על חוקי הטבע ועל חוקי הדינמיקה החברתית והבחירה.
מכאן מבאר המהר"ל את דברי המשנה: שתי אפשרויות לפני האדם. הוא יכול לבחור בדרך חיים המונהגת על ידי ההשגחה האלוקית, לתת לה' לנהל את חייו ולסמוך על כך לחלוטין, בעודו מתנתק מן ההתחשבות בחוקי הטבע ובדינמיקה החברתית של הבחירה ומתעלה מעליהם, באומרו: "אני משאיר זאת לה' לנהל" - ובמקרה כזה אכן ינהל ה' את הדברים עבורו. או שיאמר: "אין לי הביטחון לחיות בדרך כזאת, אחיה בתוך הסדר הטבעי" - ואז הוא מונהג על ידי חוקי הטבע ועל ידי הבחירה.
זו כוונת המשנה: "כל המקבל עליו עול תורה" - אתה יכול לבחור שחייך יילכו בדרך של הקדשה מלאה לתורה וללימודה, ולשעבד את עצמך להשגחה האלוקית, שהקב"ה ינהל עבורך את העניינים. ואז "מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" - עול מלכות, שהוא כוח הבחירה ובני אדם הפועלים עליך, ועול דרך ארץ, שהוא חוקי הטבע ומהלכם הטבעי של המאורעות - מכל אלה אתה מתעלה. ולעומת זאת "וכל הפורק ממנו עול תורה" - תוכנית ב': אם תאמר שעול התורה והלימוד במשרה מלאה הם יותר מדי ואינך רוצה ללכת בדרך זו, אזי "נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ" - יוטל עליך עול המלכות, והשלטון יעשה בך כרצונו, וכן עול דרך ארץ, הוא הסדר הטבעי.
דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה:
נראה שהדברים מהדהדים בדברי הרמב"ם, כביכול להלכה, וראוי לעמוד על כך. מצד אחד כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ג' הלכה י'): "כל המשים על ליבו לעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה" - מי שמחליט בליבו לשבת וללמוד תורה בלא לעבוד, ולהתפרנס מכספי ציבור וצדקה:
"הרי זה חילל את השם" - עשה את החמור שבכל הפשעים האפשריים, חילול שם ה'.
"וביזה את התורה" - נהג בתורה מנהג ביזיון.
"וכיבה מאור הדת" - כיבה את אור הדת.
"וגרם רעה לעצמו" - הביא על עצמו דברים נוראים.
"ונטל חייו מן העולם הבא" - עקר את חייו מן העולם הבא.
וממשיך הרמב"ם ומנמק: "לפי שאסור להנות מדברי תורה בעולם הזה" - אסור לקבל הנאה מדברי תורה בעולם הזה. "אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" - הבוחר להינות בעולם הזה מתורתו, נוטל את חייו מן העולם הבא. "ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם" - אל תעשה את התורה ככתר להתפאר בו, ולא כגרזן לחפור בו. "ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" - עליך לאהוב את המלאכה ולתעב את השררה, כלומר את המעמד הרבני. "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון" - לימוד שאינו מלווה במלאכה סופו להתבטל ולגרור את האדם לידי חטא, "וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" - סופו שיהיה גזלן הגונב מן הבריות.
זהו הרמב"ם המפורסם שהכול מצביעים עליו, בשיטתו היוצאת בחריפות נגד האומר "אני פשוט אלמד ולא אעבוד".
הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:
מצד שני, אותו רמב"ם עצמו, ובאותה יד החזקה עצמה, כותב בסוף הלכות שמיטה ויובל: כל איש ואיש מכל באי עולם - ונראה שכלולים בזה אף שאינם יהודים - אשר נדבה רוחו, רוח נדיבה שאינה מבקשת דבר לעצמה אלא נותנת ואינה נוטלת, ומדעתו שלו, לא מחמת לחץ חברתי ולא מחמת שום חשבון אחר אלא מכוח רוח פנימית המניעה אותו - כוונתו העמוקה, הכנה והאותנטית ביותר היא להיבדל מדרכי העולם ולעמוד לפני ה', לשרתו ולעובדו עבודת עבד קשה, כדי לבוא לידיעת ה'. אצל יהודי, עיקרה של עבודה זו הוא תלמוד תורה.
אדם זה הולך בדרך ישרה, אינו עושה חשבונות, איש תמים ההולך ישר כפי שעשהו הקדוש ברוך הוא. בני אדם מסבכים את החיים, והוא אומר: "אין לי עניין בכך, איני יודע ואיני רוצה לדעת. אני רוצה רק את הקדוש ברוך הוא, וזה כל מה שאני חושב עליו, ואיני חושב על שום דבר אחר". ובלשון הקרובה למשנתנו: הוא פורק מעל צווארו את "עול החשבונות הרבים" שבני אדם עושים - ההפך מן הביטחון. אנשים חייבים לעשות השתדלות, ולכן הם חושבים על קרנות הפנסיה שלהם, על תקציבם וכיצד יסתדרו מבחינה כלכלית. הוא אינו עושה זאת ואינו מטריד עצמו בכך. כל האחרים מבקשים להבין כיצד הדברים יסתדרו ואינם מוכנים להשאיר את הכול לקדוש ברוך הוא; אך הוא אומר: "אני רוצה את הקדוש ברוך הוא כתינוק הרוצה את אמו, ולא אכפת לי משום דבר אחר".
אדם כזה מתקדש כקודש קדשים, וה' יהיה חלקו - הד לכך שהכהנים אינם נוטלים חלק בארץ ישראל משום שה' הוא חלקם. ה' יהיה חלקו ונחלתו לנצח בעולם הבא, ואף בעולם הזה, מלבד חלקו לעולם הבא, יזכה לו כדי מספיק. הרמב"ם אינו מבטיח יותר מכך: לא תמות. הדברים יסתדרו, יהיה לך אוכל כדי שלא תמות ומחסה כדי שלא תמות, וצרכיך יסופקו באותו אופן שנתפרנסו הכהנים והלויים מכוח סדרה של תורה.
נמצא שהרמב"ם עצמו מכיר במציאותו של אדם כדוגמת האמור במשנתנו. אמנם הרמב"ם קובע שאדם העושה חשבון ואומר "אתפרנס מן הצדקה, אתפאר בהיותי הרב הגדול והם יפרנסו אותי" - נוהג בצורה נוראה; עליו לעבוד לפרנסתו, שהרי אין התורה עומדת שם כדי לפרנסו, והמשתמש בה ככתר או כקרדום לחפור בו עושה את הדבר הגרוע ביותר: הוא מוריד את קודש הקדשים של התורה אל העולם הזה כאילו הייתה כלי, ומכאן חילול השם, כיבוי אור הדת, רעה לעצמו וחטא וכל דבר נורא. אך כל זה נובע מן החשבון שעשה, להתפרנס מן התורה ומגדולתו.
ואולם אין זו משנתנו כאן, ואין זו ההתייחסות של הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל. שם מדובר באדם האומר: "איני עושה שום חשבונות כלל, אני פורק ממש את כל חשבונות העולם, איני חושב על כך ולא אכפת לי; זו דאגתו של הקדוש ברוך הוא כיצד לפרנס אותי. אני רוצה רק את הקדוש ברוך הוא, וזה הכול". אדם כזה עומד לגמרי בזכות עצמו, והוא קודש קדשים - ולא זו בלבד שהקב"ה ייתן לו את חלקו בעולם הבא, אלא אף בעולם הזה יפרקו ממנו את עול דרך ארץ, ובדרך זו או אחרת יסדר הקב"ה שיהיה לאדם זה אוכל, ולא ימות.