אבות פרק ג', משנה ה' - ובחלק מנוסחאות המשניות היא מופיעה כמשנה ד'. לפנינו דבריו של רבי חנינא בן חכינאי:
"הנעור בלילה" - מי שנשאר ער בלילה.
"והמהלך בדרך יחידי" - מי שהולך בדרך לבדו.
"ומפנה לבו לבטלה" - מפנה את דעתו לריק ומרחיקה מן התורה, מבלי שיחשוב בדבר מסוים.
"הרי זה מתחייב בנפשו" - הוא הנושא באחריות למה שיארע לו; אם יקרה לו דבר רע, הדבר נזקף לחובתו והוא נתבע על כך.
רבי חנינא בן חכינאי חי - אף שאין הדבר ברור לחלוטין - בשלהי תקופת חורבן בית המקדש השני, תחת שלטון הרומאים, ואולי בין אותה תקופה לבין תקופת מרד בר כוכבא. סמיכות המשנה לקודמותיה מובנת, שכן אף כאן ממשיך העיסוק בערכה של התורה, בלימודה ובתועלות שהיא מקנה.
שיטת הברטנורא:
המשנה מונה שני מעשים שיש בהם סכנה. אם עושה אדם אחד מהם ואינו עוסק בתורה, אלא מפנה את לבו לבטלה ולביטול הזמן, הרי ויתר על ההגנה שהתורה מעניקה - ומשום כך, אם יארע לו דבר רע, אשמתו היא. הוא מתחייב בנפשו ונושא באחריות.
ובפירוט: הנעור בלילה, בשעה שהמזיקין וההשפעות הרעות מצויים; או ההולך יחידי במקום שידוע כי הגנבים והשודדים - הליסטים - מסתובבים בו. אם נאלץ האדם לעשות כן, לכל הפחות יעסוק בתורה כדי להגן על עצמו; ואם לא עשה כן, האחריות מוטלת עליו.
שיטת רבנו יונה:
אף לשיטתו שני המצבים הללו מסוכנים, אלא שהם גם זמנים מסוגלים ומוצלחים במיוחד לתלמוד תורה:
"הנעור בלילה" - אין הסחות דעת ואין עבודה בלילה, ומשום כך זהו זמן מובחר ללימוד.
"והמהלך בדרך יחידי" - אין מי שיסיח את דעתו ואינו עסוק במלאכתו, והרי לפניו זמן פנוי לחשוב בדברי תורה.
הדברים רלוונטיים במיוחד לתקופת הרדיפות הרומיות. הרומאים אסרו את תלמוד התורה, אך בלילה אין עין צופה, והרי לפניו הזדמנות ללמוד; וכן בהיותו בדרך לבדו, אין מי שיציץ מעבר לכתפו, וזו שעת הכושר שלו ללימוד. בשני המצבים הללו, המחמיץ את ההזדמנות ומאבד אותה - עשה דבר רע ונושא באחריות.
שיטת המאירי:
לדעת המאירי אין במשנה שני עניינים אלא שלושה, וכולם דברים שאדם עושה ומביא בהם סכנה על עצמו:
"הנעור בלילה" - שאינו ישן כראוי בלילה.
"והמהלך בדרך יחידי" - שהולך לבדו במקום סכנה.
"ומפנה לבו לבטלה" - שמבזבז את זמנו במחשבות בטלות.
באשר לראשון: מדובר בצורך הביולוגי של האדם לישון ולנוח כראוי. כאשר אין אדם ישן די צורכו, יש בכך סכנה ממשית לבריאות הנפש, ודברים רעים רבים נובעים מכך.
אמנם ישנם תלמידי חכמים וראשי ישיבות מופלאים, שכביכול מלווה אותם מלאך טוב, והם לומדים וישנים כארבע שעות בלילה בלבד. שניים מרבותיי הקרובים אליי היו כאלה: הרב יצחק ברקוביץ, הישן מעשר עד שתיים לפנות בוקר ובשאר הזמן הוא ער; והרב חיים זאב מילימוביץ, שישן אולי אף פחות מכך והיה תמיד זמין ותמיד ער. אך אין זה המודל לחיקוי - אלו יוצאים מן הכלל, ואין ללמוד מהם אל הכלל.
המשנה בפרק שישי של אבות מונה את "מיעוט שינה" כאחת מדרכי קניין התורה. "מיעוט" פירושו למטב את השינה ולא למזער אותה - להשיג את מידת השינה הנדרשת, ובדיוק את מידתה. השאיפה לישון מעט מדי אינה בריאה כלל וכלל, ואף מנוגדת למטרה. הסיפורים המפורסמים בעניין רבים: החפץ חיים לא היה מסוגל ללמוד במשך שנה שלמה משום שלא ישן די צורכו, וכיוצא בזה. על האדם לישון בלילה, ומי שאינו מקבל את המנוחה הראויה לו - ובוודאי כשהוא מבזבז את זמנו בגלילה בטלפון, בקריאת חדשות ובהבלים בשעה שהיה יכול לישון - הרי זו החלטה גרועה ביותר, והמחיר שהיא גובה כבד.
הרב נח אורלוק, אחד מרבותיי, היה מדייק מלשון הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר": תחילה לילה ואחר כך יום, שכן היום מתחיל בלילה שלפניו. מי שאינו זוכה למנוחת לילה כראוי, כל שאר יומו נהרס.
באשר לשני: ההליכה יחידי בזמן חז"ל הייתה מסוכנת בוודאי, שכן לא היה שלטון חוק חזק. וכך גם ההליכה ברחובות בלילה - להתהלך במנהטן בשתיים לפנות בוקר אף היא מעשה מסוכן. אין הדבר מומלץ, ומי שנוהג כך נושא באחריות למעשהו.
באשר לשלישי: מי שמבזבז את זמנו ומפנה את עצמו למחשבות בטלות. ידוע הביטוי שידיים בטלות הן בית המלאכה של השטן - אין זה ביטוי יהודי, אך יש בו אמת. כשאין לאדם מה לעשות, הוא מסתבך בדברים שאינם טובים, או לכל הפחות מגיע לידי שעמום, ואדם המשועמם כאילו יוצא מדעתו מרוב שעמום.
נמצא שאלו דברים מסוכנים, והבחירה נתונה בידי האדם: שיקבל אחריות, יישן היטב בלילה, לא ילך במקומות מסוכנים ולא יבזבז זמן לאין קץ, אלא יעשה דבר בונה ויעסיק את עצמו כדי להישאר מחוץ לצרות. ואם לא יעשה כן - "הרי זה מתחייב בנפשו", האשמה מוטלת עליו והוא ייתן על כך את הדין. זהו פשט המשנה לשיטת המאירי.