אבות פרק ג', משנה ד' (ובחלק מהנוסחאות היא ממוספרת כמשנה ג'). רבי שמעון מציג בה שני צדדים של אותה סעודה עצמה:
"שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: 'כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'" - שלושה האוכלים יחד על שולחן אחד ואינם מדברים ביניהם דברי תורה, כאילו אכלו מן הקורבנות שהוקרבו למתים.
"אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר: 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה''" - שלושה האוכלים יחד ואומרים על שולחנם דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של הקדוש ברוך הוא.
שתי הנחות יסוד:
שלושה הם חבורה: כאשר שלושה יהודים מתאספים יחד נוצרת חבורה, קבוצה. הדבר בא לידי ביטוי בהלכה בצורה הבולטת ביותר בחובת הזימון, והמלבי"ם מבאר כי העיקרון הכללי "ברוב עם הדרת מלך", שכבודו של המלך מתגלה בתוך ההמון, נכנס לתוקפו משעה שיש שלושה. משמעות הדבר היא ששלושה יחד גדולים מסך חלקיהם, ועליהם לפעול בהרמוניה כקבוצה, להוציא זה מזה את המיטב ולעשות מה שלא היו יכולים לעשות לבדם. מכאן שכאשר מתאספים שלושה, ניתנת הזדמנות מיוחדת לעשות דבר מרומם, ובזבוזה הוא הפסד גדול.
לכל דבר שורש רוחני: המקובלים, ובראשם רבי חיים ויטאל בשם רבו האריז"ל, מלמדים שלכל דבר בעולם הזה יש ביטוי גשמי וכן שורש רוחני. כאשר האדם מתחבר אל השורש הרוחני ומעלה עמו את הגשמי, הרי הוא מחובר לחיים, לחיי נצח ולטוב, וזהו "ובחרת בחיים". אך כאשר הוא מתמקד בחלק הגשמי בלבד, מנותק משורשו הרוחני, הרי זה מוות, ריקבון וכיליון, והתרחקות מהשם.
המזבח - התעלות כל יסודות הבריאה:
המקום שבו העולם הגשמי מתעלה באופן הישיר והמפורש ביותר הוא בית המקדש, ובתוכו המזבח החיצון, הוא המזבח העיקרי. שם מתעלים כל יסודות הבריאה בהתחברותם לה'. בתפיסה היהודית הבסיסית קיימת היררכיה של ארבע דרגות בקיום:
דומם.
צומח.
חי, עולם בעלי החיים.
מדבר, האדם.
על המזבח מתעלים כל ארבעת היסודות הללו:
מדבר: הכהנים והלוויים העובדים ושרים, וכן הבעלים שעבורם מובא הקורבן, מתעלים בעבודה זו.
חי: הבהמה עצמה, היא הזבח.
צומח: המנחות, שיסודן קמח ושמן, והנסכים, שהם היין. אלו נחשבים היסודות החשובים ביותר של עולם הצומח.
דומם: המלח. יש מצווה מן התורה, ברית מלח, שכל קורבן ייטבל במלח לפני הנחתו על המזבח. המלח בא מן העולם הדומם, ואף הוא מתעלה. יתרה מזו, המלח אינו מתקלקל, ולפיכך הוא סמל לברית שבינינו לבין השם, ברית הנשארת רעננה לעד ואינה מתקלקלת.
השולחן כמזבח:
כאשר האדם אוכל על שולחנו, ובמיוחד על שולחן השבת, שהוא תכלית הקיום ביום זה, הוא נוטל את אותם יסודות עצמם ומרומם אותם. השולחן שעליו אוכלים מקביל ממש למזבח, וכפי שנראה, הדבר נדרש במפורש במשנה ובפסוקים שהיא מביאה. סביב שולחן השבת יושבים בני הבית, מדברים דברי תורה ושרים זמירות, והרי כאן התעלות המדבר; אוכלים את מיטב הבשר והדגים, ומרוממים בכך את החי; שותים יין ובוצעים על הלחם, ומרוממים את הצומח.
לבסוף, רבים נוהגים לטבול את הלחם במלח על השולחן, וזאת כדי להזכיר לעצמם שהשולחן מתפקד כמזבח. הלחם אינו זקוק עוד למלח מצד טעמו, שהרי אילו היה צריך מלח, היו מוסיפים אותו בתוך הבצק, אלא הוא טעים כמות שהוא. הטבילה במלח נעשית אפוא כאילו היה הלחם קורבן. בכל פעם שאדם טובל את לחמו במלח בשולחן השבת, וכן בכל סעודה, צריכה הטבילה לשמש לו תזכורת שהמאכל הוא כקורבן, ושהוא נמצא שם כדי לרומם את העולם הגשמי ולחברו בחזרה להשם, ובכך הוא עצמו מתרומם.
שתי דרכים באכילה:
מתוך כך, היושב לאכול עומד בפני שתי אפשרויות. הוא יכול לאכול כדי להתמכר לצדדים הגשמיים של גופו ולספק את צרכיו הפיזיים בלבד, וזהו היפוכה של ההתעלות, שהרי אכילה כזו גוררת את האדם מטה. ולחלופין, הוא יכול לנצל את חוויית האכילה כהזדמנות לקבל כוח לעבודת ה' ולהעלות עמה את יסודות המאכלים, ואז זוהי חוויה מרוממת. אומרת המשנה שכאשר האדם מתאסף עם שניים נוספים, וכעת יש כאן חבורה, ניתנת לו הזדמנות מיוחדת במינה. בזבוזה על מילוי כרסו והתמכרות לצרכי הגוף בלבד, מבלי מודעות להתעלות הנשמה, היא בושה נוראה, ההופכת את הסעודה כולה לחוויה בהמית ודוחה במקום לחוויה קדושה ומרוממת.
ראוי לציין כי המילה "לחם", שעניינה מזון, היא מאותו שורש של "מלחמה". שכן המלחמה שהאדם נלחם בכל פעם שהוא מתיישב לאכול היא: האם יהיה כבהמה הממלאת את כרסה, או שיהיה היצור הנשגב שהוא באמת בהיותו אדם, המעלה את המזון שהוא אוכל לשם עבודת הקדוש ברוך הוא.
דיוק בלשון המשנה:
המשנה נוקטת "שלושה שאכלו על שולחן אחד". עצם העובדה ששלושה אוכלים יחד מלמדת שיש בידם פנאי, שכן אילו היו ממהרים לא היו אוכלים יחדיו, וכל אחד היה חושש שחברו יעכבו בברכת המזון. ואם כך הוא, ובכל זאת "לא אמרו עליו דברי תורה", הרי זו הזדמנות שהוחמצה. ראוי להוסיף כי חז"ל הזהירו שלא לדבר בשעת האכילה עצמה מפני הסכנה, ויש להקפיד שיהיה הפה נקי מאוכל. לפיכך, או שמדובר בסעודה ארוכה שבה אחד אוכל וחברו מדבר, או שהמשנה נוקטת לשון עבר, "שאכלו", ללמד שלאחר שסיימו לאכול, אז יאמרו דברי תורה.
"זבחי מתים":
הביטוי "זבחי מתים" רומז לפסוק (פרק ק"ו, פסוק כ"ח): "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", שנצמדו לאותה עבודה זרה ואכלו מקורבנותיה, שהם זבחי מתים. העבודה הזרה מכונה "מתים" משום שאין בה חיים ואינה יכולה להשיב, וזאת בניגוד לקדוש ברוך הוא הקרוי "אלוקים חיים".
וכיוון שהשולחן הוא כמזבח, הרי המאכלים שעליו הם כקורבנות. וכשהאכילה נועדה לשרת את האדם ואת צרכיו בלבד, ואין בה דבר למען עניין גבוה ממנו עצמו, הרי אלו כקורבנות של עבודה זרה. שכן זו כל מהותה של עבודה זרה: דרך לתמרן את הדברים כדי להשיג את מבוקשו של האדם.
הפסוק בישעיהו:
על כך מביאה המשנה את הפסוק מישעיהו: "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום". מהקשרו של הפסוק הקודם עולה שהנביא מדבר באנשים העורכים סעודות מתירניות ושטופות תאווה: "וגם אלה ביין שגו ומשכר תעו", יושבים ליד שולחנותיהם שותים יין ומשקאות משכרים, שוגים ומתעים את דרכם. ובא הפסוק שלנו ואומר שאותם שולחנות, שבהם משמשת חוויית האכילה להשבעת התאווה בלבד, כאילו מלאו קיא וצואה, שאינם אלא תוצרי הפסולת. האדם הוציא מן המזון את כל היסודות הטובים והקדושים והניחם מאחור, ולא נותר לו אלא תוצר הפסולת, וממנו הוא אוכל.
ובביאור "בלי מקום" שני פנים: כפשוטו, שלא נותר בשולחן מקום פנוי מן הלכלוך. ובדרך הדרש, שהקדוש ברוך הוא נקרא "המקום", הנמצא בכל, המקום שבו קיים העולם, ולפיכך "בלי מקום" משמעו שאין זכר ואין מקום לקדוש ברוך הוא באותו שולחן. ומשום כך נחשב הכול פסולת, ו"קיא צואה" משמשים כמילת קוד לעבודה זרה, או לדברים שאין להם עוד שורש רוחני המחובר אליהם.
שולחנו של מקום:
לעומת זאת, "אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא". קיים מושג של שולחן גבוה, שולחנו של הקדוש ברוך הוא שעליו קורבנותיו, וכשאדם אוכל מקורבנותיו של ה', הרי הוא כאוכל על שולחנו. לרעיון זה מתכוונת המשנה.
מהו הרף של דברי תורה?
הברטנורא מציב רף נמוך מאוד, וכך אף משתקף בהלכה, שבדיעבד די באמירת ברכת המזון. אחרים אינם נוחים מכך כלל, שהרי ברכת המזון היא חובה בסיסית נפרדת של הכרת הטוב, ואין בה משום דברי תורה כשלעצמם; אלא אנו מודים להשם על שקיבלנו את המזון. ואם אינו מברך כלל, אין זו אלא הפרת חובה מן התורה, דרגה נמוכה ביותר. משמע אפוא שהמשנה מדברת בדרגה גבוהה מזו, שמלבד ברכת המזון יהיו על השולחן דברי תורה. השל"ה מביא שאף אמירת פרק תהילים וכיוצא בו מספיקה לצאת בה ידי חובה, ומכאן המנהג לומר קטעי תורה ומזמורים לפני ברכת המזון, כדי לוודא שנאמרו על השולחן דברי תורה מבחינה טכנית.
אך רוחה של המשנה היא שעל השלושה לעסוק זה עם זה בדבר מאיר עיניים, ולא להסתפק באמירת פסוק כלשהו לצורך יציאה ידי חובה לפני ברכת המזון.
הפסוק ביחזקאל:
המשנה מביאה כמקור את הפסוק "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'". בהקשרו, יחזקאל הנביא רואה חזון של בית המקדש השלישי ומתארו, ובכלל זה הוא מתאר מזבח: "המזבח עץ שלוש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירותיו עץ", פרטי המידות והחומרים. ומיד לאחר מכן: "וידבר אלי", אמר לי המלאך, "זה השולחן אשר לפני ה'". נמצא שמה שנקרא תחילה מזבח מכונה עתה שולחן.
בביאור הלימוד מן הפסוק נאמרו שלושה פירושים:
פירוש הברטנורא: המזבח האמור כאן, אף שהוא קרוי מזבח, מתייחס לשולחן שבקודש. ובין שני התיאורים, "מזבח" ו"שולחן", מפרידים פרטי המידות והחומרים, וזוהי התורה. נמצאת המשוואה: מזבח ושולחן הם בני החלפה כאשר קיים ביניהם הגשר של תורה. שולחן שיש עליו תורה נעשה כמזבח.
פירוש ישיר יותר: מכיוון שהפסוק קורא לאותו דבר עצמו גם מזבח וגם שולחן, אף שהכוונה למזבח ולא לשולחן ממש, למדים מכאן שהשולחן יכול להיות כמזבח כאשר משתמשים בו כראוי.
פירוש שלישי, טכני יותר: הפסוק נוקט "שלוש אמות". "אמה" היא מידת מרחק, אך ללא ניקוד ניתן לקרוא "אימות", כלשון "יש אם למקרא ויש אם למסורה", ורמז בכך לשלושת ענפי התורה העיקריים: תורה, נביאים וכתובים. וכשיש על השולחן אחד מדברים אלו, מתרומם השולחן להיות כמזבח.
לסיכום: ערכו של לימוד משנה זו כפול. ראשית, כאשר מתאספים שלושה אנשים יחד מוטלת עליהם אחריות מיוחדת כקבוצה לעשות דבר מיוחד, ואין לבזבז את ההזדמנות. שנית, חוויית האכילה צריכה להיות חוויה מרוממת, ולכלול דברי תורה, דיבור בקדוש ברוך הוא, בתורתו ובענייניו, כך שהסעודה כולה מתעלה. שהרי אין האדם אוכל לשם האכילה עצמה, אלא כדי לקבל כוח לעבודת ה'.