אנו ממשיכים בלימוד פרק ג' במסכת אבות. נקרא תחילה את המשנה כולה, ולאחר מכן נחזור ונפרק אותה מילה במילה, שכן לשונה עקיפה ודורשת עיון כדי לעמוד על תוכנה.
"רבי חנינא בן תרדיון אומר: שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה - הרי זה מושב לצים, שנאמר: 'ובמושב לצים לא ישב'. אבל שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה - שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'. אין לי אלא שניים; מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר? שנאמר: 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'"
מיהו רבי חנינא בן תרדיון:
רבי חנינא בן תרדיון הוא אחד מעשרת הרוגי מלכות, ואנו מרבים להזכירו בתשעה באב. הוא זה שנעטף בספר תורה והועלה באש, כשספוגים ספוגי צמר על חזהו כדי להאריך את ייסוריו, רחמנא ליצלן. הוא היה אביה של ברוריה, אשתו של רבי מאיר. הוא חי בתקופת מרד בר כוכבא, בן זמנו של רבי עקיבא (בשנת ק"ל בערך), בעקבות גזירות אדריאנוס והמרד, ונהרג על קידוש השם. ראוי לציין את האירוניה המרה שבמשנה זו: הוא נעצר על שהקהיל קהילות ברבים ללמוד תורה - וזו הסיבה שבגללה מת - ואילו המשנה שמסר מעודדת אנשים להתאסף ולעסוק בדברי תורה.
"שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה - הרי זה מושב לצים":
המפרשים מיהרו להבהיר כי המשנה עוסקת בשני אנשים שיש בידם פנאי - אנשים שאינם עסוקים במלאכתם, ויש להם שהות לשוחח - ובתוך שיחתם אין הם מכניסים דברי תורה. זה נקרא מושב לצים.
לכאורה הדבר תמוה, שהרי לץ הוא המלגלג ומזלזל, וכאן אין לגלוג פעיל ואין צחוק על התורה, אלא רק היעדר דיבור בדברי תורה. אלא שחז"ל רואים בכך כביכול זלזול בתורה ולעג לה, שכן התורה מונחת לפניהם כדי לדבר בה וללמוד אותה, והם בוחרים שלא לעשות כן. זו פגיעה ישירה בערכה של התורה. המפרשים ממשילים זאת לאדם שאומרים לו: "ספור כמה כסף שתרצה, וכל אשר תספור יישאר שלך", והלה אינו טורח כלל - סימן שאין הכסף חשוב בעיניו. כך המזלזל: יכול היה לאסוף פניני חכמה ואינו עושה זאת, ולפיכך הוא נקרא לץ, ושני לצים היושבים יחדיו יוצרים את אותו "מושב לצים".
מקורו של המושג בתחילת ספר תהילים, בפרק א': "אשרי האיש... ובמושב לצים לא ישב", והפסוקים ממשיכים: "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה". הניגוד ברור: החפץ בתורת ה' והוגה בה יומם ולילה הוא ההפך הגמור מן היושב במושב לצים. מכאן נלמד בדרך של הסקה, שמי שאינו מתעניין בתורת ה' ובאמירתה - נעשה מקומו מושב לצים.
"ויש ביניהם דברי תורה - שכינה שרויה ביניהם":
לעומת זאת, שני אנשים היושבים יחד ומדברים ביניהם דברי תורה - כביכול הקדוש ברוך הוא נמצא עמם ונוכח אצלם, כלשון הכתוב: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". יש לדייק: המילה "נדברו" נאמרה בבניין הגורם, ומשמעה שכל אחד גורם לחברו לדבר. זו נקודה חשובה מאוד - כל אחד מוציא מחברו את התורה שבו, ומעודד אותו לומר את צדו ואת נקודת מבטו, כדי שיגיעו יחד אל האמת. ועל אנשים אלו נאמר: "ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" - הקדוש ברוך הוא מאזין לדבריהם ורושם אותם בספר הזיכרון שלפניו, לאלו הנוטלים אותו ברצינות וחושבים על שמו.
העניין הוא, שכאשר שניים לומדים יחד ומוציאים תורה זה מזה, תהליך זה ממשיך כביכול את השכינה למקומם. הקדוש ברוך הוא רוצה להיות עם אנשים אלו, וזהו קיומו של הפסוק "ובו תדבקון" שבספר דברים - שהאדם מצווה לדבוק בה'. וכיצד דבקים בו? דרך תורתו, וכאן במיוחד דרך הדיבור בתורה. כאשר אדם מדבר עם חברו ושניהם עמלים יחד להגיע אל האמת, נוצרת קרבה מיוחדת אל הקדוש ברוך הוא, שהוא עצמו כביכול חפץ להשתתף בה.
"אין לי אלא שניים":
מכיוון שנאמר "איש אל רעהו", משמע שמדובר דווקא בשניים המדברים זה עם זה. מכאן עולה הוה אמינא מעניינת: שמא כאשר אדם יושב לבדו ולומד, אין הקדוש ברוך הוא מעוניין כל כך, שהרי ייתכן שאף אינו מגיע אל האמת. הדבר דומה למי שמניח תפילין פסולות, שאינו מקיים בכך את מצוות תפילין: אדם הסבור שהוא לומד אך מבין שלא כהלכה - אינו לומד תורה, ואינו מקיים את מצוות תלמוד תורה. ואם כן, אף אם למד כראוי, מי יאמר שבלא שני לומדים המחדדים זה את זה ושואפים יחד אל האמת שורה השכינה? על כך משיבה המשנה: אף היחיד - הקדוש ברוך הוא נוכח עמו.
לשון המשנה "שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר" עשויה להתפרש שבשניים שורה השכינה, ואילו ביחיד אין שכינה אלא שכר בלבד. אך התפארת ישראל מוציא זאת מפשוטו וקובע שאין לחשוב כך: שריית השכינה, הנאמרת בלשון מטפורית, היא עצמה דרך אחרת לומר קבלת שכר - וקבלת השכר היא כביכול נוכחות ה'. שניהם דבר אחד.
"ישב בדד וידום כי נטל עליו":
הפסוק שממנו למדה המשנה הוא במגילת איכה, והפסוק הקודם לו אומר: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" - טוב לו לאדם שיישא על שכמו את העול בימי נעוריו, ואחר כך "ישב בדד וידום", כלומר שהוא נוטל על עצמו את הדבר הטוב, את המצווה, ועושה זאת בישיבה. בדרך כלל מצווה נעשית בעמידה, ואילו הישיבה היא תנוחת תלמוד תורה. מכאן שאותה מצווה שהוא מחבק היא מצוות תלמוד תורה.
"ישב בדד" - פירושו לשבת לבדו. ומהו "וידום"? כלשון הפסוק בספר מלכים "קול דממה דקה", אותו קול שקט ושליו; הדממה כאן היא כעין לחישה ושקט. אמנם הגמרא בעירובין אומרת שאדם צריך תמיד ללמוד בקול רם, וכן כתבו הרמ"א והפוסקים, שהדבר מסייע ללימוד ולזיכרון, ועליו להוציא את הדברים בפיו בשעת לימודו; אך למעשה, אנשים קוראים לעצמם פעמים רבות בשקט. הנקודה היא שאף לימוד כזה נפלא בוודאי, והאדם מקבל עליו שכר.
יתרה מזו, נאמר "כי נטל עליו" בלשון עבר, כאילו כבר נטל את שכרו. השכר מוכן ומזומן ומחכה לו, וברגע שהוא לומד, הוא נכנס מיד אל תוך בניין השכר הנצחי שלו, אל עולמו הבא.
כדאי לציין כי לברטנורא, וכן לרמב"ם, הייתה גירסה אחרת: "ומניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה - שמעלה עליו הכתוב כאילו קיים את כל התורה כולה". זהו רעיון שונה מאוד, אך נקודת היסוד זהה: מי שיושב ולומד לבדו מקבל שכר בלי די, שכר אין סופי, ולפי אותה גירסה - כאילו קיים את כל התורה כולה.
לסיכום: למדנו במשנה זו כי שניים היושבים בפנאי ואין ביניהם דברי תורה נחשבים כמושב לצים, משום שהם מזלזלים בערכה של התורה המונחת לפניהם; ואילו שניים המדברים ביניהם דברי תורה ומוציאים זה מזה את האמת - שכינה שרויה ביניהם, ודבריהם נכתבים בספר הזיכרון. ואף היחיד היושב ועוסק בתורה בכוחות עצמו קובע לו הקדוש ברוך הוא שכר - הוא נוכח עמו, ושכרו מזומן ומוכן לפניו.
מכאן ההוראה למעשה: בין אם אתה לבדך ועליך ללמוד את התורה, ובין אם עם חברך ועליכם לדבר בדברי תורה - עשה זאת, והקדוש ברוך הוא יהיה שם ויעניק לך שכר אין סופי, בעזרת השם.