במסכת אבות, פרק ג' משנה ב', שנינו בשמו של רבי חנינא סגן הכהנים: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" - חובה על האדם להתפלל לשלומו של השלטון, שכן אלמלא המורא מפניו היו בני אדם בולעים איש את רעהו חיים.
מיהו רבי חנינא סגן הכהנים:
רבי חנינא היה הממונה על הכהנים - השני בדרגה, ידו הימנית של הכהן הגדול. הוא חי בסוף ימי בית שני, ממש ערב חורבן הבית, בתקופת הניהול הכושל של יהודה בידי הרומאים. דומה שהיה הראוי שבכהנים: בתקופה זו הפכה כהונה גדולה למשרה נקנית בכסף, ורוב נושאיה לא היו ראויים לתואר. העובדה שרבי חנינא נותר שני בפיקוד - בין שלא היה מוכן ובין שלא היה מסוגל לכך - ובכל אופן לא שילם עבור המשרה, מלמדת שהוא היה למעשה הראוי מכולם, אף שלא הוא זה שכיהן בפועל ככהן גדול.
תפקידו של הסגן לא הצטמצם בהיותו עומד לימין הכהן הגדול, כפשוטו וכמושאל. הוא שימש גם כממלא מקומו, וכמבואר במסכת יומא: אם נבצר מן הכהן הגדול לבצע את העבודה ביום הכיפורים וכיוצא בזה, הסגן היה זה שעשה זאת תחתיו.
התקופה שבה נאמרו הדברים:
רבי חנינא חי בתקופה טעונה מבחינה פוליטית, חסרת ניהול וסוערת עד מאוד. תוהו ובוהו רב התחולל בירושלים ומסביבה:
פלגים יריבים והקנאים.
המריבות בין הפרושים לצדוקים.
הרומאים מבחוץ.
מלחמות פנימיות בין היהודים לבין עצמם על השליטה בגליל וכיוצא בזה.
ואף על פי כן אומר רבי חנינא: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" - ובמקרה זה הכוונה למלכות רומי, שכן סברתו היא שהאנרכיה, היעדר השלטון, גרועה יותר. זוהי הנקודה המהדהדת כאמת: מלבד המקרים הקיצוניים ביותר, כל שלטון, כל שלטון של חוק וכל סדר, עדיפים על היעדר סדר, על היעדר שלטון ועל היעדר שלטון החוק, שבו כל אדם דואג לעצמו בלבד.
"איש את רעהו חיים בלעו":
במצב אנרכי, שבו כל אחד דואג רק לעצמו, כל מי שידו משגת - החזק פיזית וכדומה - יגן על האינטרסים שלו אפילו כנגד ההפרה הפעוטה ביותר. הסמל של בליעת החבר חי מדגיש שני דברים:
בליעת אדם משמעה הריגתו, כלומר עונש חמור ביותר. מי רוצה שיהרגוהו? אין נורא מכך.
בליעה בעודו חי משמעה תועלת מזערית עבור הבולע. הדבר מזכיר את הפסוק המדמה את בני האדם לדגים, שהרי הדגים בולעים זה את זה חיים; אך אפילו הבולע חי אינו נהנה מן הטעם, ואינו מפיק מכך את ההנאה שהיה מפיק בדרכים אחרות.
הנמשל: תמורת רווח מזערי מוכן אדם להשמיד ולהרוג את יריבו במצב אנרכי, משום שאין הוא יכול להרשות לעצמו להותיר מרחב כלשהו לזולת - כל אחד לעצמו.
מאחר שכך, ברור שאין אדם יכול לצמוח מבחינה רוחנית ולשגשג במצב כזה, וקל וחומר שאינו יכול לשבת וללמוד תורה. הדבר בלתי אפשרי, שכן עליו לשמור על עצמו כל העת. לפיכך מורה רבי חנינא סגן הכהנים להתפלל ליציבות, אפילו תחת שלטון מושחת יחסית.
הברטנורא מוסיף כאן דיוק ראוי לציון: "ואפילו של אומות העולם" - אף אם מדובר בממשלה של גויים, מוטל עלינו להתפלל לשלומה, ליציבותה ולשלום החברה. וקל וחומר, כמובן, אם מדובר בממשלה יהודית המנהלת את העניינים.
תפילה לשלום המלכות בבית הכנסת:
מובא בהלכה שמנהג ישראל מקדמת דנא, מזמן שאין יודע כמה, לומר בבית הכנסת בשבת בבוקר תפילה לשלום המלכות. ראוי לדייק בלשון: נאמר "מלכות" ולא "מלך" - אין התפילה נסובה על המנהיג הספציפי בלבד, אלא על המלכות כולה:
המנהיג עצמו - המלך, הקיסר, ראש הממשלה או כל מי שאחראי.
סובביו - יועציו של אותו מנהיג.
התשתית - מערכת המשפט וכיוצא בה.
כל אלו באים לידי ביטוי בהבטחת שלטון הסדר ובכך שהאנשים יזכו לצדק בחברה.
ומכאן עולה השאלה: אם מתפללים אף לשלומה של חברה גויית ומושחתת, על אחת כמה וכמה בחברה יהודית. מדוע, אם כן, בבתי כנסת רבים בארץ ישראל נמנעים בכוונה מלומר תפילה למען המדינה, בעוד שבחוץ לארץ רוב בתי הכנסת אומרים תפילה למען הממשלה, כפי שראוי להם, וכן למען מדינת ישראל?
ראוי לכל מי שגר בישראל ובית כנסתו אינו נוהג כן, לברר את הדבר אצל רב בית הכנסת, שהרי משנתנו מורה בבירור שיש לעשות כן.
בחלק מנוסחאות המשנה כאן מסתיימת המשנה, ובחלקן היא ממשיכה הלאה. אנו נגדיר נקודה זו כסופה של משנה ב', ואת המשנה הבאה נפתח בדברי רבי חנינא בן תרדיון כמשנה ג'.