בפרק זה אנו פותחים את הפרק השלישי של מסכת אבות, ובמשנתו הראשונה אנו פוגשים את עקביא בן מהללאל. עקביא היה בן דורם של שמעיה ואבטליון, ונמצא שאנו יוצאים כאן במידת מה מן הסדר הכרונולוגי: בפרק הראשון הגענו עד תקופת הזוגות - שמעיה ואבטליון, הלל, ולאחריו צאצאיו הישירים של הלל; בפרק השני חזרנו אל תלמידו החשוב ביותר של הלל, רבן יוחנן בן זכאי, ואל תלמידיו, שהם דור שני לתנאים; וכעת אנו שבים ועולים אל תקופת הזוגות.
ראוי לשים לב שאין תואר 'רבי' מוצמד לשמו של עקביא. במובן מסוים היה גדול מכך, כדרך הדורות שקדמו לתנאים, ואף בתוכם היה בולט במיוחד. במשנה במסכת עדויות (פרק ה', משנה ו') - ודברים אלו מובאים אף בגמרא - נאמר "שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל" שהיה גדול "בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל". שערי בית המקדש היו נסגרים על הקבוצות בשעת הקרבת קרבן הפסח, כאשר כלל ישראל היו בפנים וכל גדולי הדור עמם - ומעולם לא ננעלו על אדם שהיה גדול בחכמה או ביראת חטא מעקביא בן מהללאל. מכאן שהיה מגדולי הגדולים, ולפיכך הובאו דבריו כאן.
משנה זו מוכרת לרבים, ובמיוחד ליושבי ארץ ישראל, שכן נהוג לאומרה פעמיים בעת הקבורה בארץ ישראל, כחלק מן התהלוכה המלווה את הנפטר.
"עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת - מטיפה סרוחה; ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה; ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
מדוע כופלת המשנה את שלושת הדברים?
בתחילה אומרת המשנה "הסתכל בשלושה דברים", ולאחר מכן היא מפרטת אותם וחוזרת עליהם שנית. הסבר יפה מובא בספרו של אירווינג בונים על פרקי אבות: הכפילות נובעת מכך שהמשנה פונה לשני חלקים שונים באדם. הפנייה השנייה, הברורה והבולטת, מכוונת אל הגוף, ואומרת לו: אל תרום לבבך ואל תיפול לתוך מלתעות החטא, שהרי התחלתך שפלה, סופך שפל, ולבסוף אתה עומד בדין. אך בפעם הראשונה מדברת המשנה אל הנשמה, אל החלק הגבוה שבאדם, ואינה מתמקדת בשפלות האדם אלא דווקא בגדולתו.
"דע מאין באת" - הנשמה באה כחלק אלוקה ממעל, חלק מן הקדוש ברוך הוא, ניחנה בכוח הבחירה, והיא תכלית הבריאה.
"ולאן אתה הולך" - אל עולם שבו ביכולת האדם לחולל שינוי, להיות שותף לקדוש ברוך הוא בבריאת העולם ובתיקונו, ולטפח עמו קשר קבוע ונצחי כפי שאין דבר אחר יכול.
"ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" - בסופו של דבר בעולם הבא, עולם האמת, שם ישוב האדם ויתחבר אל הקדוש ברוך הוא, יעמוד בדין ויזכה באותו קשר נצחי.
זוהי הסתכלות מרוממת ומרגשת. אך אם אין די בה, ואם ההתבוננות בגדולת האדם אינה מונעת ממנו לחטוא, פונה המשנה בשנית - הפעם אל הגוף.
דיוק בלשון המשנה:
"הסתכל בשלושה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה" - לא נאמר שלא יגיע לעבירה, אלא שלא יבוא "לידי" עבירה. מהן ידיה של העבירה? אלו הן הסיבות השורשיות המביאות את האדם לידי חטא. המשנה נותנת אפוא מתכון שלא ליפול לאחיזתם של שלושה תחומים שבהם נלכד האדם במלכודת החטא.
"דע" - מדוע נקטה המשנה לשון ידיעה? משום שמאין בא האדם ולאן הוא הולך הם דברים גשמיים שניתן לראותם בעיניים, אך הדין וחשבון הסופי אינו נראה לעולם לעין, שהרי מקומו בעולם הבא, ועל כן יש לדעת אותו בעיני הרוח בלבד.
"מאין באת" - מילה יוצאת דופן, המקבילה ל"ולאן אתה הולך": מהיכן ולהיכן. רב בולמן מציין ש"מאין" נכתב מלא, ביו"ד נוספת, ואילו "לאן" נכתב חסר, ואולי יש בכך רמז - כרעיון הידוע שהנולד ידיו סגורות והמת ידיו פתוחות. כשאדם בא לעולם הכול סובב סביבו ולקיחה, ובסופו אין הוא לעצמו כלל, אלא נותן, שכן אין הוא יכול לקחת עמו דבר. כך גם: בבואך לעולם הזה היית מלא - מלא בעצמך, מלא שאיפות, מלא אפשרויות ופוטנציאל; אך בסוף, לאחר שניצלת את ההזדמנות ועמדת בפוטנציאל שלך, אתה עוזב את העולם הזה בלא ליטול עמך דבר. אין לך אלא מה ששלחת לפניך - הצדקה והמעשים הטובים.
"ולאן אתה הולך" - לשון הווה, לאן אתה הולך עתה. מדוע? משום שזוהי מחשבה חשובה שרבים מנסים להימנע ממנה: כל דקה שחולפת מקרבת את האדם דקה נוספת אל האדמה. מרגע שנולדנו אנו "הולכים" ומתקרבים אל הקבר. אכן, יש שהאומר לזולתו "אני גוסס" אינו זוכה להערכה יתרה, אך התחושה נכונה: כולנו הולכים ומתקרבים, וראוי להתמקד בכך מעט, שכן זה מה שיניע את האדם לנצל את הזמן העומד לרשותו - שהרי הזדמנות אחת בלבד ניתנה לו.
"ליתן" - לשון נתינה נשמעת כדבר הנעשה מרצון, ואילו הדין נלקח מאיתנו בין נרצה ובין לא נרצה. התוספות מבארים כאן שמכיוון שהאדם עושה את בחירותיו בעולם הזה, ואותן בחירות הן ההופכות מאליהן ליסוד הדין וחשבון שלו, נמצא שהמשפט מבוסס כולו על בחירותיו כאן למטה - וכביכול התנדב האדם והביא בעצמו את הדין הזה, שאין הוא אלא מה שהוא עצמו עשה.
"דין וחשבון":
אף זהו ביטוי מעניין. "דין" הוא שפיטה, ו"חשבון" הוא חישוב. מהם אפוא שני חלקיו?
ההבנה הפשוטה, כדברי התוספות: האדם עומד בדין, ועושים חשבון על מעשיו, ושוקלים כל מעשה ומעשה - זהו החשבון.
לגר"א רעיון חשוב ונכון מאוד: הדין הוא על מה שאדם עשה בפועל, על מעשי העבר, ואילו החשבון הוא על מה שלא עשה ויכול היה לעשות - הפוטנציאל שאבד. לא זו בלבד שנתבע על העבירה שעשה, אלא נעשה חשבון על כל אותם דברים טובים שיכול היה לעשות באותה שעה אילולא ביזבז את זמנו על אותה עבירה.
פירוש שלישי, אף הוא מעניין ונכון: הדין הוא על המעשה בפועל, והחשבון הוא חישוב ההשלכות של המעשה. אדם העושה מצווה כאן למטה - לא רק המעשה הטוב עומד לזכותו, אלא גם תוצאותיו: הוא עשוי להשפיע על אחרים שיעשו אף הם דברים טובים, ולעורר בהם השראה שתימשך ימים, שבועות ואף דורות. כל חלק שיש למעשיו ביצירת התוצאות וההשלכות נזקף לזכותו או לחובתו - וזהו החשבון.
שלושת הדברים שבהם יש להסתכל:
"מטיפה סרוחה" - הכוונה לטיפת הזרע. הברטנורא מדגיש שמבחינה טכנית הטיפה שממנה נוצר האדם לא נסרחה, שהרי הופרתה, אך באופן כללי כך מקובל להתייחס אליה, כטיפה דוחה.
"למקום עפר רימה ותולעה" - עפר הוא אדמה; רימה היא התולעים הזעירות הבוקעות מביצי זבובים וכיוצא בהן; ותולעה היא תולעים ממש, כשלשולי האדמה. כלומר: סופו של האדם מוגבל מאוד ובלתי נעים, ולשם הולך הגוף בכל מקרה.
"לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" - לא נאמר סתם "לפני השם", אלא ננקט ביטוי מורחב על כל יסודותיו, כדי להדגיש את כובד העניין. שהרי המחשבה על מי שלפניו עומדים בדין נועדה להזכיר לאדם להתייחס אל חייו ברצינות, ולפיכך מודגשת כאן הרצינות עצמה.
דברי רבן יוחנן בן זכאי בגמרא:
אותו ביטוי עצמו, וכל הרעיון שבמשנתנו, מובע בגמרא במסכת ברכות (דף כ"ח, עמוד ב'): כשחלה רבן יוחנן בן זכאי - מייסד יבנה, שהציל כביכול את היהדות לאחר החורבן - נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם, פתח ובכה. אמרו לו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?".
אמר להם: "אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי - שהיום כאן ומחר בקבר; שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם; ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון - לא אבכה?".
אלו הן אותן מילים ממש שנקטה משנתנו, וזהו הרגש העומד ביסודה: משקלו של מי שאנו עומדים לפניו בדין וחשבון. אין דרך להתחמק מכך; זהו דין קבוע ונצחי, בעל הסיכון הגבוה ביותר האפשרי בכל המציאות, ולפיכך יש בו כדי להניע את האדם להימנע מן החטא.
לסיכום: המשנה מונה שלושה תחומים שמהם נופל האדם לתוך ציפורני החטא, וכנגד כל אחד מהם היא נותנת בידו כלי של הסתכלות:
גאווה ויוהרה: אדם החושב את עצמו לחשוב מדי אינו עושה את הדבר הנכון, משום שהוא עסוק יתר על המידה בעצמו. כנגד זה עליו להביט בכך שבא מטיפה סרוחה, ושהתחלתו שפלה ביותר.
תאווה ואהבת ממון: התשוקה אל העולם הזה ואל ענייניו. כנגד זה עליו לחשוב על סופו - הקרוב, ולעברו הוא הולך - ועל כך שאינו יכול ליטול עמו דבר, ובטרם יבחין יימצא באדמה.
הרצון לקצר בפינות: לעשות את הדבר הבלתי נכון ולא להשקיע בדבר הנכון. כנגד זה ידע שעתיד ליתן דין וחשבון על כל פרט ופרט בחייו - בחירותיו והחלטותיו ייבחנו וייבדקו, וכן תוצאותיהן, ואף תוצאות התוצאות, ואף הפוטנציאל שאבד בדברים שלא עשה ויכול היה לעשות: הכול בא בחשבון.
אם ייתן אדם דעתו על שלושת הדברים הללו, יינצל מנפילה לתוך ציפורניו של החטא.