אנו עומדים במסכת אבות, פרק ב' משנה ט"ז (ובחלק מן הנוסחאות מופיעה משנה זו כמשנה י"א). לפנינו דבריו של השני מבין חמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, עצתו של רבי יהושע:
"רבי יהושע אומר: עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות - מוציאין את האדם מן העולם".
מהו "מוציאין את האדם מן העולם":
אף שבלשון המדוברת הביטוי "מחוץ לעולם" עשוי להישמע כשבח, במחשבה היהודית מדובר בביטוי חמור ביותר. שני אופנים בהבנתו:
כפשוטו: כך מפרשים רוב הראשונים - שלושת הדברים הללו גורמים למיתה בטרם עת.
בדרך השאלה: האדם מובא לעולם הזה עם הזדמנות חד פעמית לכונן קשר עם הקדוש ברוך הוא. כאשר שלושת הגורמים הללו מסיחים אותו לחלוטין מן המטרה, הוא מחמיץ את ההזדמנות כליל ונמצא למעשה מחוץ לעולם - כאדם השרוי בתרדמת או בטשטוש, המנותק מסביבתו. אנשים אלו מנותקים, מחמיצים את עצם הנקודה ואת ההזדמנות שבחיים.
ראוי לדייק במונחים "עין הרע" ו"יצר הרע": המילה "רע" (ריש-עין) אינה מכוונת בהכרח לרוע בלבד. "רעה" (ריש-עין-הא) פירושה רוע, ואילו "רע" יכול להתפרש כדבר גרוע, בלתי יציב או ארעי. הרמב"ן בבראשית מתאר כיצד הקדוש ברוך הוא מעריך היבטים שונים של בריאתו כ"טוב": מהו טוב? דבר שיש בו קביעות, שיתקיים ואינו זמני. ואילו דבר זמני אינו טוב.
הספר האזוטרי "ספר יצירה" מתאר את העולם כיקום בעל חמישה ממדים:
שלושה ממדים מרחביים: מצד לצד, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה.
ממד הזמן: עבר ועתיד.
ממד חמישי: תנועה על גבי רצף מוסרי, לכיוון הקדוש ברוך הוא או הרחק ממנו.
כשם שניתן לעלות מעלה מעלה ללא סוף או לרדת מטה מטה ללא סוף, כך ניתן לנוע לכיוון הטוב, אל הקדוש ברוך הוא, או לכיוון הרע, הרחק ממנו. "טוב" פירושו לחבר את עצמו אל הנצחיות והקביעות, ו"רע" פירושו לנתק את עצמו ולהיעשות זמני וחולף יותר ויותר. הדברים הנקראים "רע" מוציאים אפוא את האדם מן העולם הזה, משום שהם הופכים אותו למחובר פחות ופחות אל הקביעות ולתופעה זמנית יותר ויותר.
מתוך הבנה זו נבאר כל אחת משלוש העצות שבמשנה, וכיצד היא מוציאה את האדם מן העולם - הן כפשוטו והן בדרך השאלה. ראוי לציין כי בסוף פרק ד' מופיעה משנה נוספת, מדברי רבי אלעזר הקפר, המונה שלושה דברים אחרים המוציאים את האדם מן העולם, ובמקומה נדון בכך.
הראשון: עין הרע:
הברטנורא מפרש כי "עין הרע" כאן זהה ל"עין רעה" שנזכרה קודם לכן בדברי רבי אליעזר בן הורקנוס כגרועה שבמידות. אף שאין אלו אותן מילים ממש - שם נאמר "רעה" וכאן "הרע" - מבין הברטנורא שמדובר בדבר אחד: כשם ששם משמעות עין רעה היא שאין האדם מרוצה במה שיש לו, אלא מתמקד במה שאין לו ומקנא באחרים, כך גם עין הרע המוציאה את האדם מן העולם היא כיוון מחשבתי הממוקד בחסר ואינו מעריך את הקיים.
כל אדם ראוי שיתבונן בכך: יש בידו כמות אינסופית של דברים וברכות, ולצדם כמות אינסופית של דברים שאין בידו והיה רוצה שיהיו לו. זהו טבעו של המצב האנושי, ואין אדם עלי אדמות שאינו רוצה דברים רבים שעדיין אינם ברשותו. החיים הם אפוא הכרעה בין התמקדות במה שיש והערכת הברכות, לבין התמקדות במה שאין ותחושת חסר מתמדת. הגישה השנייה היא מתכון לחיים אומללים.
כדברי ראש הישיבה שלי, הרב נח וינברג: מי שמסוגל להשתעמם מן העיניים שבהן הוא רואה, מסוגל להשתעמם מכל דבר. התועלת השולית שבמכונית חדשה, במיזוג אוויר חדש או בברך שאינה כואבת, מחווירה לעומת ההבדל שבין אדם בעל עיניים לבין מי שאינו רואה - ואף על פי כן איננו נותנים דעתנו כלל על כך שיש לנו עיניים, ולוקחים זאת כמובן מאליו. על האדם אפוא להתמקד במה שיש לו וללמוד להעריך זאת, ובעניין העיניים אכן תיקנו חז"ל ברכה מיוחדת.
באופן כללי, על האדם למנות את ברכותיו. הרב נח היה מייעץ לנהל מדי ערב, קודם השינה, יומן הכרת הטוב: לרשום בכל לילה שני דברים חדשים - אחד גשמי ואחד שאינו גשמי - שעליהם האדם אסיר תודה לבורא ואותם הוא מעריך בחייו. הרגל זה יוצר באופן טבעי אדם מאושר, ומכוון אותו להתמקד בברכותיו במקום בחסרונותיו.
הצעה נוספת, שונה אך קרובה לעניין: ראוי שיהיה לכל אדם סידור פרטי, ובכריכתו הפנימית ירשום בכל פעם שהקדוש ברוך הוא נענה לתפילותיו את הדבר שעליו נענה. עם הזמן מתמלאת הכריכה הפנימית בכל הפעמים שבהן נענתה תפילתו, וזה מכוון אותו להבין שהקדוש ברוך הוא נמצא, מגיב, וניתן לסמוך עליו - ושתפילתו יעילה. אלו סוגים שונים של ברכות: ברכת נוכחות הבורא בחיים, לצד הברכות החומריות והלא חומריות. ההתמקדות בהן מכוונת את האדם לכיוון חיובי ומובילה למצב רגשי בריא ולרווחה נפשית. עניין זה חשוב מאוד, שכן בהיעדרו האדם רקוב מבפנים, ודבר זה מחסל אותו.
רוח מרירה גובה מחיר כבד, ואף מחיר גופני. המאירי מפרש כפשוטו, שאדם החש חסר ייטול על עצמו סיכונים כדי להשיג את שאין לו, וסיכונים אלו יעמידו את חייו בסכנה ממש. אולם נראה כי עדיף הפירוש המושאל: אדם הממוקד תמיד במה שאין לו מחמיץ את החיים כולם, ומשום כך הדבר מוציא אותו מן העולם.
כפיות טובה המוציאה מגן עדן:
נביא כאן רש"י מופלא. כאשר פונה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון ושואל: "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?", משיב אדם: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". ורש"י אומר שם: "כאן כפר בטובה". ולכאורה יש לשאול, מה בא רש"י ללמדנו, והלא הדבר מובן מאליו? אלא שעד לאותו רגע יכול היה אדם להציל את המצב ולא להיות מגורש מן הגן. אך משכפר בטובה, הבין הקדוש ברוך הוא כביכול: אין טעם להיטיב עמו עוד; השארתו בגן עדן לא תועיל, שכן הוא כפוי טובה ואינו מעריך את הנעשה למענו, וככל שיינתן לו יותר כך יתפנק ויתקלקל יותר - ולפיכך האפשרות היחידה היא לגרשו מן הגן. כפיות טובתו, חוסר ההכרה שלו בטוב, היא שהוציאה אותו מגן העדן שלו. וכך גם אצלנו: אם אין אנו מעריכים את שנותן לנו הבורא, אין טעם שייתן לנו עוד ורק יגדיל את פינוקנו וקלקולנו. עלינו להעריך את מעשיו, ומי שאינו מצליח להחזיק בעין טובה זו ולראות את הטוב שבחייו - הדבר מוציאו מן העולם.
פירוש שני בעין הרע:
יש הלומדים ש"עין הרע" שבמשנתנו אינה נרדפת ל"עין רעה", אלא עניין נפרד: עין הרע המסורתית והידועה, שבה האדם מעורר את מידת הדין על חברו. הוא מביט בחברו ואומר: "מדוע יש לו בית גדול וכל הממון הזה שאין לי?", ובכך הוא מסית ומעורר עליו את הדין בשמים, כביכול נשאלת שם השאלה אם ראוי הוא לכך, ועלול הלה לאבד את אשר בידו. עין הרע היא מציאות קיימת, כמובא בבבא בתרא ובגמרא במקומות נוספים, ובחוגים מסוימים בתרבות היהודית - כגון בקרב יוצאי מרוקו - היא עניין מרכזי מאוד.
לפי פירוש זה, אדם המעורר את עין הרע כלפי אחרים בקנאתו במה שיש להם - הדבר מוציאו מן העולם: או כפשוטו, שברגע שהוא עושה לעצמו אויבים הם באים להתנקם בו ומקצרים את חייו; או בדרך השאלה, שצרות העין עצמה גובה מחיר מן האדם. וכבר נאמר בספר משלי: "ורקב עצמות קנאה" - הקנאה מרקיבה את העצמות. היא אוכלת את האדם מבפנים ומרוקנת אותו, בכך שהוא מאחל רעה לזולתו ומביט באחרים בעין רעה. לפיכך, מי שמבקש לחיות חיים ארוכים, בריאים ומאושרים, ולממש את הזדמנות החיים להתחבר לבורא, מוכרח שתהיה לו עין טובה ולא עין רעה.
השני: יצר הרע:
יצר הרע הוא הנטייה אל הרע. כפי שהוסבר לעיל, ניתן להבין את הרע כהתרחקות מן הבורא, אך למעשה הוא מתייחס לכל הדברים הזמניים - התקשרות לענייני העולם הזה, מן הסוג שבעלי החיים חפצים בו. כאשר יש לאדם יצר, נטייה ודחף אל הדברים הזמניים, כגון ההנאה מן התאוות הגופניות, מאכילה ומשתייה וכיוצא בהן, הדבר עלול להמיתו ממש. ארגון הבריאות העולמי מוסר כי כחמישה אחוזים ממקרי המוות בעולם קשורים לאלכוהול: השותים יתר על המידה הורסים את כבדם, גורמים לעצמם תאונות, פוגעים בבריאותם הנפשית וחולים בסרטן. גם השמנת יתר ואכילה מופרזת אחראיות לכמות עצומה של מקרי מוות, אף גדולה מזו. ההנאה מן התאוות הגופניות עולה אפוא לאדם בחייו ממש, וזוהי סכנת חיים כפשוטה.
בדומה לכך מחלות המין: לפני מאה שנה, בעולם המפותח, חלק משמעותי מן האנשים - בסביבות עשרה אחוזים, בטווח טעות ניכר - מתו ממחלות מין כעגבת וזיבה. כיום השתפרה הרפואה ומחלות אלו אינן גורם משמעותי כבעבר, אך ההתמכרות לסמים בהחלט מהווה גורם. הנקודה הבסיסית, לפי ראשונים רבים, היא שהתמכרות יתר לתאוות הגופניות עולה לאדם בחייו, ומשום כך היא מוציאה אותו מן העולם.
גם במובן המושאל קל להסביר זאת: אדם הממוקד בהשבעת תאוותיו הגשמיות מוסח מן ההזדמנות שלו לחשל קשר עם הקדוש ברוך הוא, שהיא גדולה לאין ערוך. אין כל פסול באכילה ובשתייה וכיוצא בהן, אך יש לעשותן בהקשר של חוויה שלמה יותר - של התייחסות אל הקדוש ברוך הוא ושל ברכה על ההזדמנויות הללו ועל היכולת ליהנות מן העולם הזה - ולא לרדוף אחר הדברים כמטרה בפני עצמה, כלשון "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
השלישי: שנאת הבריות:
הברטנורא, על יסוד רש"י, משווה את שנאת הבריות לשנאת חינם. אין הכוונה ששנאת הבריות - שנאת המין האנושי - זהה לשנאת חינם, אלא שיש זמן ומקום לשנאה: אין כל פסול, ואדרבה יש עניין, בשנאת אנשים מושחתים מבחינה מוסרית. אין להרגיש אשמה על מחשבות רעות כלפי אנשים נוראיים, רשעים ורוצחים. אך לא בכך עוסקת המשנה, אלא באדם שהוא בעל שנאת בריות כללית, שאינו אוהב אנשים באשר הם. זוהי אוריינטציה נוראה, והיא מחסלת את בעליה.
שלוש גישות בביאור הדברים:
המגן אבות: אדם מריר משלם על כך מחיר נפשי. משאינו אוהב אנשים, הוא חי בעולם עצוב וזעפני, ובעיה זו של בריאות הנפש גובה ממנו את מחירה.
הברטנורא והמאירי: ביאור מעשי יותר - אדם קשה שאינו אוהב אנשים ומביט בהם בשנאה, יגמלו לו הבריות באותה מטבע ואף הם לא יאהבוהו. בכך הוא עושה לעצמו אויבים, ואותם אויבים יזיקו לו, ונמצא מסכן את עצמו.
הרמב"ם: תגובתו הטבעית של שונא הבריות היא לצאת אל המדבר או אל היער, למצוא לעצמו מערה ולגור בה לבדו. ומשהוא מתגורר במערה בגפו, הוא חשוף לכל מיני סכנות.
כל הגישות הללו מפרשות את הדברים כפשוטם: מי שאינו אוהב אנשים מעמיד את עצמו בסכנה ממשית ברמה הפיזית.
ראוי לציין כאן את המחקר הארוך ביותר שנערך על אושר האדם - מחקר אורך מאוניברסיטת הרווארד המתנהל מאז שנת 1938, כלומר כמעט תשעים שנה. אחד הממצאים המדהימים בו הוא שהמנבא הגדול ביותר לאושרם של אנשים, וכן לאריכות ימיהם, הוא הקשרים החברתיים שלהם. אדם שאינו מצליח לפתח קשרים חברתיים עמוקים ומשמעותיים - ידידויות, נישואין וכיוצא בהם - משלם על כך ביוקר, לא רק באושרו אלא בשנות חייו ממש, וזהו אישוש מדויק לדברי המשנה.
ובהסתכלות מושאלת יותר: החיים אינם אמורים להתנהל בבדידות, וכבר עמדנו על הרעיון שאין לאדם לפרוש מן הציבור. אם התמצאותו וזהותו העצמית של האדם היא של "אני מול העולם", הרי שהחסיר את עיקר האג'נדה שהציב לו הקדוש ברוך הוא - להיות חלק מן הקהילה, לבנותה ולמלא בה תפקיד. בניתוק עצמו מכך הוא מוציא את עצמו מן העולם, שכן החמיץ את ההזדמנות שבחייו להיות חלק ממשהו גדול הרבה יותר מעצמו.