אבות פרק ב', משנה י"ד (מספרה של המשנה משתנה בין המהדורות). במשנה הקודמת שנינו כי רבן יוחנן בן זכאי ביקש מחמשת תלמידיו לצאת ולראות "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם". כאן הוא שואל את השאלה ההפוכה: "צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם" - מהי הדרך הרעה שעל האדם להתרחק ממנה.
המשנה הקודמת עסקה בשאלה: אם אין ביכולתו של האדם להיות מושלם בכל הבחינות, במה עליו להתמקד - איזו מידה תשפיע לטובה על כל שאר מידותיו. כאן מוצגת השאלה ההפוכה: אם יש דבר אחד שראוי להתרחק ממנו בתחום המידות הרעות, דבר שהריחוק ממנו ישפיע לטובה על כלל האישיות, מהו? כפי שנראה, תשובותיהם היסודיות של החכמים כאן הן ההפך הגמור מדבריהם במשנה הקודמת.
ואין זה מובן מאליו כלל. ניתן היה לחשוב אחרת: כאשר עומדים לפני המחנך שני ילדים, האחד בעל טבע טוב והשני בעל טבע רע, ייתכן בהחלט שלראשון יאמר להתמקד במידה שתעלה אותו מדרגה לדרגה, ואילו לשני יתווה קו אדום מסוים - אל תחלל שבת, אל תקרא ספרים רעים, אל תתחבר לחברים רעים. כלומר, הצד השלילי אינו חייב להיות היפוכו המדויק של הצד החיובי. אף על פי כן, המשנה מלמדת שכל אחד מחמשת החכמים אמר כאן את ההפך הגמור מדבריו הקודמים.
"צאו וראו":
יש לדייק בלשון "צאו וראו". אנשים היושבים במגדל השן נוטים לדעות קיצוניות ומוחלטות: באקדמיה נוטים פעמים רבות לליברליות ולפרוגרסיביות, ובישיבות נוטים לשמרנות ולצרות אופק. רבן יוחנן בן זכאי אינו שואל את תלמידיו רק "מה דעתכם", אלא אומר להם: צאו והביטו בעולם האמיתי, ראו כיצד העולם נוהג, כדי שדעתכם תהיה מבוססת. שהרי אין העיסוק כאן בעולם הרעיונות בלבד, אלא בעולם היחסים החברתיים - במידות כפי שהן באות לידי ביטוי במגע עם הזולת. לפיכך על הלומד להבין כיצד בני אדם מתנהגים וכיצד העולם מתנהל, ורק אז לשוב ולמסור את מסקנתו השקולה מהו הדבר החמור ביותר שאדם עלול לעשות, מבחינת ההידרדרות בדרך שאינה נכונה, זו שתביא אותו לגיהינום.
רבי אליעזר - "עין רעה":
רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: "עין רעה". במשנה הקודמת אמר "עין טובה", ולדעת הברטנורא פירושה שהאדם שמח בחלקו ואינו צר עין במה שיש לזולתו. כאן הדבר הפוך: עין רעה היא התחושה המתמדת "כיצד יש להם את שאין לי", ההרגשה שלעולם אין די, שהעולם רודף אחריו ושהדבר אינו הוגן. זהו מקור של מרירות בכל התחומים, והקנאה בזולת וצרות העין הן שגורמות לאדם להיות עצוב, ממורמר ורקוב מבפנים.
ראוי להוסיף כי רבים מסבירים באמצעות ביטוי זה את התופעה ההלכתית הקרויה 'עין הרע'. ההסבר היסודי הוא שכאשר אדם מביט בזולתו ותוהה "כיצד זכה זה לילד מוצלח כל כך, ואילו ילדי אינו מוצלח כמותו", מתעורר בשמים סדר של דין: נשאלת השאלה האם ראוי הוא לכך, ואם אינו ראוי - הדבר עלול להילקח ממנו. רעיון דומה כאן: האדם מביט באחרים ומקנא בהם, אינו שמח בחלקו ואף לא בחלקם. זהו המצב החמור ביותר, המרקיב את האדם עד היסוד.
רבי יהושע - "חבר רע":
רבי יהושע אומר: "חבר רע", ושני פירושים לדבר, כשני הפירושים במשנה הקודמת:
לפי הברטנורא: "חבר טוב" עניינו למצוא לעצמו חבר טוב, ולפיכך "חבר רע" הוא להתרועע עם השפעה שלילית. הדברים ניכרים היטב בעבודה עם ילדים ובני נוער, המושפעים בקלות ומחקים את חבריהם, ואצל אנשים חסרי ביטחון הדבר נמשך לאורך כל חייהם. במשנה הקודמת נאמר שראוי שיהיה לאדם חבר טוב שיוכיחנו וישמרנו בדרך הישר, וכאן ההפך - החבר הרע מושך אותו מטה.
לפי רבינו יונה: "חבר טוב" עניינו להיות חבר טוב, ולפיכך "חבר רע" הוא שלא להיות השפעה טובה על אחרים. זהו הדבר החמור ביותר, שכן הוא מושך אותם מטה ומושך אף אותו עצמו מטה.
רבי יוסי - "שכן רע":
במשנה הקודמת נאמר "שכן טוב", והרעיון שם: החבר הטוב אינו מצוי סביב האדם בכל שעה, ולפיכך אין ביכולתו להרימו תמיד; לעומת זאת, כאשר סביבתו כולה - כל שכניו - היא חברה בעלת ציפיות גבוהות ואנשים טובים, הם ישמרו עליו בדרך הישרה לאורך כל היום ובאופן קבוע. מכאן ההפך: מגורים בשכונה רעה, שבה הכול מותר והמוסר החברתי ירוד, גוררים את האדם מטה ומדביקים את חייו כולם, ולפיכך יש להימנע מכך.
רבי שמעון - "הלווה ואינו משלם":
רבי שמעון אמר במשנה הקודמת ש"הרואה את הנולד", הצופה את העתיד, היא המידה הטובה ביותר. כאן הוא אומר "הלווה ואינו משלם", ולכאורה, במבט ראשון, אין זה היפוכו המדויק. כדי להבין את הדברים נשוב ונזכיר את עניינה של המידה הקודמת.
לחפץ חיים משל נפלא: החיים דומים לגלויה. הכותב מתחיל לכתוב את מסרו, וככל שהוא מתקרב אל סופה הוא מבחין שעדיין לא אמר את אשר רצה לומר. הוא מתחיל לכתוב באותיות קטנות יותר, מנסה לדחוס את הכול פנימה, עד שנגמר המקום ואף את שמו אין הוא יכול לחתום, ונאלץ להעבירו אל צדה האחר של הגלויה. כך הם החיים: בתחילה מרגיש האדם שכל הזמן עומד לרשותו ואינו חש בלחץ, אך ככל שהסוף מתקרב הוא מבין כמה רב מה שרצה לעשות וכמה מעט הזמן שנותר. הוא מנסה לדחוס ככל יכולתו, אך הכול מגיע אל קצו, ואין בידו להשלים את הכול.
הרואה את הנולד, אם כן, הוא אדם החי עם התמונה הגדולה: הוא צופה את הבאות, יודע שהחיים קצרים ושעליו לפעול עתה, ובכך מבטיח שיעשה את הדבר הנכון לאורך כל חייו וינצל את זמנו במידה המרבית. הצד הרע שכנגדו הוא אדם שאינו נותן דעתו כלל לתוצאות מעשיו.
שתי גישות בביאור "הלווה ואינו משלם", ובשתיהן מבינים המפרשים שאין זו אלא דוגמה לאדם הנכשל במידת "הרואה את הנולד":
אדם שאינו עורך חשבון כיצד יפרע את חובו. הוא לווה כסף בלא תוכנית להשיבו, וכשם שהוא מנהל יתרה שלילית בחשבון הבנק מחודש לחודש, כך יימשך הדבר והלאה, ולעולם לא יוכל לפרוע. הרי הוא היפוכו של הרואה את הנולד: אינו מתכנן את חייו, והוא האיש שנגמר לו המקום על הגלויה ונגמרה לו המסגרת בחשבון הבנק.
גישת הרמב"ם, השונה במקצת: מדובר באדם הסבור שלא יפרע את חובו ויצא נקי מן העניין, אך אדרבה, בכך הוא קונה לעצמו שם רע. הכול יודעים שאין להלוות לו משום שאינו מחזיר, ובפעם הבאה שיזדקק לכסף לא ימצא מלווה. נמצא שאינו רואה את הנולד כלל: הוא סבור שהכול יבוא על מקומו בשלום, ובאמת אין הדבר כן, ואין הוא מתחשב כלל בהשלכות מעשיו.
לפיכך אומר רבי שמעון שהדבר החמור ביותר הוא להימנות עם האנשים שאינם חושבים על ההשלכות ארוכות הטווח: פזיזות בטווח הקצר, המשבשת את הכול בטווח הארוך.
המשנה מוסיפה ראיה מעניינת: "הלווה מן האדם כלווה מן המקום ברוך הוא" - הלווה ממלווה בשר ודם, כאילו לווה מן הקדוש ברוך הוא. "המקום" פירושו מקום, שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם והוא נמצא בכל מקום ואינסופי. שנאמר בתהילים: "לווה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן" - הרשע לווה ואינו משלם, ואילו "צדיק", והכוונה לקדוש ברוך הוא, חונן ונותן ומשלם למלווה במקומו. וכיצד גזל מן הקדוש ברוך הוא? שהרי גרם לו לפרוע את חובו, ונמצא שהוא חייב לו כביכול. זוהי המחשה לאותה דוגמה של מי שאינו רואה את הנולד.
רבי אלעזר בן ערך - "לב רע":
במשנה הקודמת אמר "לב טוב", היינו כוונות טובות כלפי החבר וכלפי הקדוש ברוך הוא, רצון בטובתם ואופי טוב. הברטנורא ביאר שכל פעולותיו של האדם ומעשיו באים מלבו, מרצונו ומטבעו, ולפיכך כשכוונותיו טובות ולבו טוב, הכול יוצא מתוקן. כאן ההפך, וניתן לתרגם זאת בלשון חופשית: אנוכיות. האדם נוטה אחר האינטרס העצמי בלבד, אין בו רצון טוב כלפי הזולת והוא דואג לעצמו בלבד. זהו הדבר החמור ביותר, שכן הלב הרע גולש אל תוך כל מעשיו והאדם נעשה רקוב עד היסוד.
מהו ההבדל בין "עין רעה" ל"לב רע"? עין רעה - שהאדם מקנא בזולת על מה שיש לו. לב רע - שהאדם ממורמר, אין לו עניין בזולת, אכפת לו מעצמו בלבד ואין בו רצון טוב. לב טוב הוא רצון טוב, ולב רע הוא רצון רע.
הדברים מזכירים את דבריו של נלסון מנדלה בספרו "מסע ארוך אל החירות". מנדלה הוחזק בכלא בדרום אפריקה עשרות שנים, וכששוחרר נעשה נשיא המדינה ולא נקם בלבנים. וכתב שם: "טינה היא כמו לשתות רעל ולקוות שהוא יהרוג את אויביך". כך הדבר גם כאן במידה רבה: אדם שלבו מר, שאינו מאחל טוב לזולת, היושב ומתרעם וסבור שכולם רעים ואין בו רצון טוב כלפי הבריות - המפסיד הוא הוא עצמו. הוא נעשה רקוב עד היסוד, והדבר מניע אותו לכל מיני מעשים רעים.
וזוהי מסקנתו של רבן יוחנן בן זכאי: "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם". הוא מעדיף את דעתו של רבי אלעזר בן ערך, שהלב הרע - הלב המר, הרצון הרע, האדם האנוכי - הוא התשובה הנכונה, שכן בכלל דבריו כלולים דברי כולם: אדם שרצונו רע כלפי חברו וכלפי הקדוש ברוך הוא, ממילא תהיה לו עין רעה, יהיה שכן רע וחבר רע, ויהיה לווה ואינו משלם. את כל אלה יעשה משום שאין לו עניין בזולת אלא בעצמו בלבד, ואינו רוצה אלא בטוב לו; וכשחסר לו את שיש לאחרים, יתמלא מרירות כלפיהם ויטור להם טינה - טינה המרעילה אותו עצמו, כדברי מנדלה, עד שהוא נעשה קליפה רקובה של אדם.
נמצינו למדים מן המשנה, לדעת רבן יוחנן בן זכאי, שעל האדם לעמול על קניית לב טוב - רצון טוב כלפי הקדוש ברוך הוא וכלפי הבריות, והשתחררות מפניות עצמיות - ולהימנע בכל מחיר מלב רע, מרצון רע כלפי חברו וכלפי הקדוש ברוך הוא. ההתנהלות מתוך אינטרס עצמי ואנוכיות מתמדת היא שתביא לחורבנו.