משנה זו מופיעה במסכת אבות פרק ב', משנה ט"ז (ובחלק מהנוסחאות היא מופיעה כמשנה י"א). לפנינו השנייה מבין שלוש העצות של רבי יהושע, אחד מחמשת תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי: "רבי יהושע אומר: עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם".
"מוציאין את האדם מן העולם" - שתי דרכים בביאור:
ראשית יש להבהיר כי הביטוי "מוציאין את האדם מן העולם" אינו שבח כי אם גנאי חמור, ובמחשבה היהודית הוא מן הדברים הנוראים ביותר. בביאורו נאמרו שני אופנים:
כפשוטו: כך לומדים רוב הראשונים - שלוש תכונות אלו גורמות למיתה בטרם עת.
במשמעות מושאלת: הן מוציאות את האדם מן העולם הזה במישור הרעיוני. האדם מובא לעולם עם הזדמנות חד פעמית לחשל קשר עם הקדוש ברוך הוא, וכאשר הוא מוסח ומחמיץ את המטרה לחלוטין בשל שלושת הגורמים הללו, הריהו מנותק ממנה - בדומה לאדם השרוי בתרדמת או בטשטוש, המנותק מסביבתו. אנשים אלו מפספסים את הנקודה ואת ההזדמנות שבחיים.
דיוק בלשון "רע":
בביטויים "עין הרע" ו"יצר הרע" אין המילה "רע" (ריש-עין) מכוונת דווקא לרשעות. "רעה" (ריש-עין-הא) עניינה רשעות, ואילו "רע" יכול לכוון גם לדבר גרוע, בלתי יציב או בלתי קבוע. הרמב"ן בבראשית מתאר כי כאשר הקדוש ברוך הוא מעריך היבטים שונים בבריאתו כ"טוב", הכוונה היא שיש בהם קביעות והמשכיות; דבר זמני אינו "טוב".
ספר יצירה מתאר את העולם כיקום בעל חמישה ממדים: שלושת הממדים המרחביים (ימין ושמאל, מעלה ומטה, קדימה ואחורה), הממד הזמני (עבר ועתיד), וממד חמישי - תנועה על גבי רצף מוסרי, לכיוון הקדוש ברוך הוא או הרחק ממנו. כשם שניתן לעלות ולעלות בלא סוף או לרדת ולרדת בלא סוף, כך יכול האדם ללכת לכיוון הטוב אל הקדוש ברוך הוא, או לכיוון הרע ובהתרחקות ממנו. "טוב" משמעו התקשרות עצמית אל הנצחיות והקביעות, ו"רע" משמעו התנתקות עצמית והפיכה לדבר זמני וחולף. לפיכך הדברים שהם "רע" מוציאים את האדם מן העולם הזה, שכן הוא נעשה פחות ופחות מקושר אל הקביעות ויותר ויותר תופעה זמנית.
עם הקדמה זו נבאר כל אחת משלוש התכונות, וכיצד היא מוציאה את האדם מן העולם - הן במובן המילולי והן במובן המושאל. ראוי לציין כי בסוף הפרק הרביעי שנינו משנה נוספת מרבי אלעזר הקפר, המונה שלושה דברים אחרים המוציאים את האדם מן העולם, ובה נדון במקומה.
הראשון: "עין הרע":
הברטנורא לומד כי "עין הרע" שלפנינו הוא שם נרדף ל"עין רעה" שנזכרה קודם לכן בדברי רבי אליעזר בן הורקנוס כגרועה שבמידות. אף שאין אלו אותן מילים ממש, הוא מבין ששניהם עניין אחד: כשם ש"עין רעה" עניינה שאין האדם מרוצה ממה שיש לו, אלא מתמקד במה שאין לו ומקנא באחרים, כך "עין הרע" כאן היא הכוונת המחשבה אל מה שחסר לו, מבלי להעריך את מה שכן יש לו.
כל אדם ראוי שיתבונן בכך לרגע. יש בחייו כמות אינסופית של דברים שכן יש לו, ברכות לרוב, וכמות אינסופית של דברים שאין לו ושהיה רוצה שיהיו לו. זהו טבעו של המצב האנושי, ואין אדם על פני האדמה שאינו רוצה עוד דברים רבים שאין לו. החיים הם אפוא הכרעה בין התמקדות במה שכן יש לו והערכת הברכות, לבין התמקדות במה שאין לו ותחושת חוסר מתמדת. הגישה השנייה היא מתכון לחיים אומללים.
כפי שנהג לומר ראש הישיבה שלי, רב נח וינברג: אם אדם מסוגל להשתעמם מן העיניים שהוא רואה בהן, הוא מסוגל להשתעמם מכל דבר. התועלת השולית שבמכונית חדשה, במזגן חדש או בברך שאינה כואבת, מחווירה לעומת ההבדל שבין עיוורון לראייה - ואף על פי כן איננו חושבים כלל על כך שיש לנו עיניים, אלא לוקחים אותן כמובן מאליו. על האדם להתמקד במה שכן יש לו וללמוד להעריכו; בעניין העיניים אף תיקנו חז"ל ברכה מיוחדת, ובאופן כללי חייב אדם לספור את ברכותיו.
שתי הצעות מעשיות בעניין זה:
יומן הכרת הטוב: רב נח נהג לייעץ שלפני השינה בכל לילה יערוך האדם רשימה ויציין שני דברים חדשים - אחד גשמי ואחד שאינו גשמי - שהוא אסיר תודה עליהם לקדוש ברוך הוא ומעריך אותם בחייו. הדבר יהפוך אותו באופן טבעי לאדם מאושר ויכוון אותו להתמקד בברכותיו במקום בחסרונותיו.
רישום בסידור: ראוי שיהיה לכל אדם סידור פרטי, ובכריכתו הפנימית ירשום בכל פעם את הדבר שבו נענו תפילותיו. עם הזמן מתמלאת הכריכה בכל הפעמים שהקדוש ברוך הוא ענה לתפילותיו, והדבר מכוון את האדם להבין שהקדוש ברוך הוא נמצא עמו, מגיב לו וניתן לסמוך עליו, ושתפילתו אכן פועלת.
אלו סוגים שונים של ברכות - בין הברכה שבחיים עם הקדוש ברוך הוא, ובין הברכות החומריות והלא חומריות שבחיים. הנקודה היא שעל האדם להתמקד בדברים אלו, כדי שההתמצאות שלו תהיה חיובית, ומכאן תבוא רווחה רגשית בריאה. הדבר חשוב במיוחד, שכן בהיעדרו נעשה האדם כרקוב מבפנים, ודבר זה מחסל אותו.
נפש מרירה גובה מן האדם מחיר כבד ואף מחיר גופני. המאירי לומד זאת כפשוטו: אדם החש חסר ייטול על עצמו סיכונים כדי להשיג את מה שאין לו, וסיכונים אלו יסכנו את חייו ממש. לעניות דעתי מסתבר יותר הפירוש המושאל, שאדם הממוקד תמיד במה שאין לו מפסיד את החיים כולם, ולכן הדבר מוציא אותו מן העולם.
יש לציין רש"י מדהים: כאשר הקדוש ברוך הוא פונה לאדם הראשון ושואל אם אכל מעץ הדעת, משיב אדם "האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל", ורש"י אומר שם: "כאן כפר בטוב" - הוא היה כפוי טובה. ומה בא רש"י ללמדנו? לענ"ד הנקודה היא שעד לאותו רגע היה בידי אדם להציל את המצב ולא להיות מגורש מן הגן. אך משהיה כפוי טובה, הבין הקדוש ברוך הוא כביכול: אין טעם להיטיב עמו עוד, שהרי השארתו בגן עדן אינה מועילה כלל כשאינו מעריך את הנעשה למענו, וככל שיינתן לו יותר כך יהיה מפונק יותר; לא נותרה אלא האפשרות לגרשו מן הגן. כפיית הטובה שלו היא שהוציאה אותו מגן העדן שלו. כך גם אצלנו: אם איננו מעריכים את מה שהקדוש ברוך הוא נותן לנו, אין טעם כביכול שייתן לנו עוד, שכן הדבר רק מפנק אותנו יותר. עלינו להעריך את מעשיו, ולכן מי שאינו מצליח להחזיק בעין טובה ולראות את הטוב שבחייו - הדבר מוציאו מן העולם.
יש הלומדים כי "עין הרע" כאן אינה שם נרדף למידת "עין רעה", אלא עניין נפרד: עין הרע כפשוטה, שהאדם מעורר בהסתכלותו מידת הדין ושיפוט על חברו. הוא מביט באדם אחר ואומר: "מדוע יש לו בית גדול כל כך וכסף רב שאין לי?", ובכך הוא מסית עליו שיפוט בשמים, כביכול אומרים שם: "אכן שאלה טובה. מה יש לו? האם הוא ראוי לכך?" - ועלול הלה לאבד את שלו. עין הרע היא מציאות קיימת, כמבואר בבבא בתרא ובגמרא במקומות נוספים, ובחוגים מסוימים, כגון בחוגים המרוקאיים, זהו עניין מרכזי מאוד בתרבות היהודית.
לפי פירוש שני זה, אדם המעורר בעצמו עין הרע כלפי אחרים ומקנא בהם על מה שיש להם - הדבר מוציאו מן העולם: או משום שברגע שאדם עושה לעצמו אויבים, הם יבואו לנקום בו ויקצרו את חייו ממש; או במובן המושאל, שצרות העין גובה מן האדם מחיר. וכבר נאמר בספר משלי: "ורקב עצמות קנאה" - הקנאה מרקיבה את העצמות. היא אוכלת את האדם מבפנים ומרוקנת אותו, בכך שהוא מאחל רעה לאחרים ומביט בהם בעין צרה. לפיכך, מי שרוצה לחיות חיים ארוכים, בריאים ומאושרים ולממש את ההזדמנות שבחיים אלו להתחבר לה', צריך שתהיה לו לא עין רעה כי אם עין טובה.
השני: "יצר הרע":
יצר הרע הוא הנטייה אל הרע. כפי שהוסבר לעיל, אפשר לתפוס את הרע כהתרחקות מהשם, אך למעשה הכוונה לכל הדברים הזמניים - התקשרות אל ענייני העולם הזה, בדומה לדברים שבעלי החיים נמשכים אליהם. כאשר יש לאדם יצר, דחף ונטייה אל הדברים הזמניים, ובכללם התמכרות לתאוות הגופניות - אכילה, שתייה וכיוצא בהן - הדבר עלול להרגו כפשוטו:
שתייה מופרזת: ארגון הבריאות העולמי קובע כי חמישה אחוזים ממקרי המוות בעולם קשורים באלכוהול. המרבים בשתייה הורסים את כבדם, גורמים לעצמם תאונות, פוגעים בבריאותם הנפשית ומביאים על עצמם מחלות סרטן.
אכילה מופרזת: השמנת היתר והאכילה המופרזת אחראיות לכמות עצומה של מקרי מוות, ואף גדולה מזו של האלכוהול.
מחלות מין: לפני מאה שנה, בעולם המפותח, כעשרה אחוזים מן האנשים (בקירוב, ובמרווח טעות גדול) מתו ממחלות מין כעגבת וזיבה. כיום, משהרפואה בתחום זה השתפרה ואין הן גורם משמעותי כל כך, מהווה ההתמכרות לסמים גורם מקביל.
ההתמכרות לתאוות הגופניות עולה לאדם בחייו ממש, ובכך היא מוציאה אותו מן העולם. גם במובן הציורי קל לבאר זאת: אדם המתמקד בסיפוק תאוותיו הגשמיות מוסח מן ההזדמנות לחשל קשר עם הקדוש ברוך הוא, שהיא מעבר לכל אלו. אין כל פסול באכילה ובשתייה, אך אלו צריכות להיעשות בהקשר של חוויה שלמה יותר - להתייחס אל הקדוש ברוך הוא המברך את האדם בהזדמנויות אלו וביכולת ליהנות מן העולם הזה, ולא לרדוף אחריהן כמטרות בפני עצמן, בבחינת "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
השלישי: "שנאת הבריות":
הברטנורא, וכן רש"י בדומה לו, מבארים ששנאת הבריות היא שנאת חינם. אין הכוונה ששנאת הבריות, שפירושה שנאת האנושות, זהה לחלוטין לשנאת חינם, אלא שיש זמן ומקום לשנאה: אין כל פסול, ואף ראוי הדבר, לשנוא אנשים מושחתים מבחינה מוסרית, ואין להרגיש אשמה על מחשבות רעות כלפי רשעים ורוצחים נוראיים. אך לא בכך עוסקת המשנה. המשנה עוסקת במי שהוא "שונא אדם" - אינו אוהב בני אדם באופן כללי. זוהי נטייה נוראה, והיא מחסלת את האדם.
שלושה ביאורים נאמרו בכך:
מגן אבות: אדם מר גובה מעצמו מחיר נפשי. הוא אינו אוהב בני אדם, וממילא הוא חי בעולם עצוב ורגזני, ובעיה זו שבבריאות הנפש גובה ממנו את שלה.
ברטנורא ומאירי: ביאור מעשי יותר - אדם קשה שאינו אוהב בריות ומביט בהן באיבה, יגיבו לו באותו אופן ולא יאהבו אותו. הוא עושה לעצמו אויבים, ואויבים אלו יזיקו לו ויסכנו את חייו.
הרמב"ם: כאן יש הבדל דק ומעודן. אדם השונא בריות, תגובתו הטבעית תהיה לפרוש למדבר או ליער, למצוא לעצמו מערה ולגור בה לבדו; ומשהוא גר לבדו במערה, הריהו חשוף לכל מיני סכנות הכרוכות בבדידות מוחלטת.
שלושת הביאורים נוקטים בלשון המשנה כפשוטה: מי שאינו אוהב בני אדם מסכן את עצמו ברמה הפיזית. ראוי להצביע בהקשר זה על המחקר הארוך ביותר שנערך אי פעם על אושר האדם - מחקר האורך של הרווארד, המתנהל משנת 1938, קרוב לתשעים שנה. אחד הממצאים המדהימים ביותר בו הוא שהמנבא הגדול ביותר לאושרו של אדם ואף לאורך חייו הוא הקשרים החברתיים שלו. אדם הנכשל בפיתוח קשרים עמוקים ומשמעותיים - חברויות, נישואין וכדומה - משלם על כך מחיר יקר, לא רק באושרו אלא בשנות חייו ממש, ובכך מתאשש בדיוק מה שבאה המשנה לומר.
ובמובן המטאפורי: החיים אינם נועדים להיעשות בבדידות, וכבר עמדנו על הרעיון שאין לאדם לפרוש מן הציבור. כאשר ההתמצאות של האדם וזהותו העצמית הן של "אני מול העולם", ברור שהוא מחסיר את עיקר האג'נדה שהקדוש ברוך הוא הציב לפניו - להיות חלק מן הקהילה, לבנותה ולמלא בה תפקיד. משהוא מנתק את עצמו מכך, הרי הוציא את עצמו מן העולם, שכן החמיץ את הזדמנות חייו להיות חלק ממשהו גדול הרבה יותר מעצמו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שלוש התכונות שמנה רבי יהושע - עין הרע, יצר הרע ושנאת הבריות - ואת שני האופנים שבהם הן "מוציאות את האדם מן העולם": כפשוטו, בקיצור ימיו, ובמובן המושאל, בהחמצת ההזדמנות שלשמה בא לעולם. עמדנו על משמעות המילה "רע" כזמניות וכניתוק מן הקביעות; על עין הרע כהתמקדות בחסר ובקנאה, ועל הדרך לתקנה בהכרת הטוב ובעין טובה; על יצר הרע כהתמכרות לתאוות הגוף המסיחה את האדם מן הקשר עם בוראו; ועל שנאת הבריות המנתקת את האדם מן הקהילה ומקצרת את חייו ואת אושרו.