אנו עומדים במסכת אבות פרק ב', משנה י"ב, ולפי חלק מחלוקות המשניות זהו עדיין המשך למשנה ח'. המשנה פותחת: "הוא היה אומר" - הוא רבן יוחנן בן זכאי.
"אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שנייה - מכריע את כולם":
כלומר, אם יונחו כל חכמי ישראל בצדה האחד של כף המאזניים, ורבי אליעזר בן הורקנוס בצדה השני - הוא יכריע את כולם. הרעיון הוא שלא היה אדם בכלל ישראל שידע את מה שהוא ידע. הוא היה בעל הרוחב יוצא הדופן של ידיעה וזיכרון, ואיש לא היה יכול להשתוות אליו.
אין לפרש זאת כפשוטו, שידע יותר מכל האחרים גם יחד - שהרי כיצד ייתכן הדבר, ומהיכן היה משיג מידע רב יותר מכולם? אלא נראה שהניסוח רטורי במידה מסוימת: לא שידע יותר מכולם יחד, אלא יותר מכל אחד ואחד מהם בנפרד. אין אדם אחר שיוכל להכריע כנגדו.
דברי אבא שאול:
שמו היה שאול, והכינוי 'אבא' הוא תואר כבוד. הוא לא נקרא 'רבי', ומסתבר שלא הייתה בידו סמיכה, אך היה ראוי לה - בדומה לחפץ חיים, שלא הייתה לו סמיכה ועם זאת היה ראוי לתואר. כך מוצאים לאורך הש"ס אנשים המכונים 'אבא פלוני' או 'אמא פלונית', לגבר ולאישה בהתאמה, כאות של כבוד.
אבא שאול אמר את דבריו בשם רבן יוחנן בן זכאי: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שנייה - מכריע את כולם". גם אם יונח רבי אליעזר בן הורקנוס, אותו 'בור סוד', יחד עם כל חכמי ישראל בצד אחד, ורבי אלעזר בן ערך בצד השני - רבי אלעזר בן ערך מכריע את כולם.
הרעיון כאן הוא שאף שאמת היא שאיש לא ידע כרבי אליעזר בן הורקנוס, הרי רבי אלעזר בן ערך היה יכול תמיד להוסיף וליצור עוד ועוד, שכן היה גאון יצירתי, מעיין המתגבר. מכיוון שהיה בו מעין תוכן אינסופי - ככל שמרבים לשאול, כך יוצא ממנו יותר - הרי במובן מסוים הוא מכריע את כולם.
יש הלומדים שאין כאן מחלוקת כלל, אלא שתי דרכים להתבונן בדבר:
רבי אליעזר בן הורקנוס: מי שיודע את המידע על בוריו, בעל רוחב הידיעה.
רבי אלעזר בן ערך: הגאון היצירתי, המסוגל להוליד עוד ועוד חידושים.
ובמובן מסוים, כל אחד מהם גדול מחברו.
סיני ועוקר הרים:
אחרים לומדים שלפנינו מחלוקת, והיא נמשכת פחות או יותר לאורך כל הש"ס. הדבר מפורש בסוף מסכת ברכות (ס"ד) וכן בהוריות (י"ד): מי עדיף?
'סיני': כשמו של הר סיני - היודע את כל התורה כפי שניתנה בהר סיני, כביכול.
'עוקר הרים': מי שאולי אינו יודע את הכול, אך מסוגל לעקור את ההר - חכם ומבריק ומעמיק כל כך, שתמיד יש בידו קושיה ותמיד יש בידו תירוץ, יודע את הביאור ויש לו דבר חדש לומר.
מסקנת הגמרא היא שבעל ה'סיני' חשוב יותר. רוחב הידיעה הוא העיקר, שכן הכול נזקקים למידע כדי לעבוד עמו; ועצם החריפות, אותה פיקחות המצליחה להערים על הכול, אינה הופכת את בעליה לבעל הערך הרב ביותר ואף לא לחכם הגדול ביותר. הכול נזקקים לחומרי הגלם.
לפי זה, אם לומדים את המשנה כמחלוקת, נמצא שרבן יוחנן בן זכאי נוקט צד - ולכל הפחות לפי רבי שמעון, פסק שהעוקר הרים, המפולפל, החכם והמבריק בעל התובנה, הוא הגדול מבין השניים. ואילו התנא קמא סובר שהגדול מבין השניים הוא ה'סיני', בעל רוחב הידיעה בתורה.
לסיכום: אשר לנו, אין לנו אלא לעשות כמיטב יכולתנו בשני התחומים כאחד: בצבירת ידע תורני, שהיא מצווה בפני עצמה, ובחידוד המחשבה והכישורים כדי להיות בעלי תובנה, להבין ולחדש חידושי תורה בכוחות עצמנו.