אבות פרק ב', משנה י"א (ובחלק מגרסאות המשנה זהו אמצע משנה כ"ח). המשנה פותחת: "הוא היה מונה שבחן" - רבן יוחנן בן זכאי מנה וספר את מעלותיהם של תלמידיו.
נקודת היסוד: היו לו חמישה תלמידים שונים, שכל אחד מהם הצטיין בתחום אחר - מקצתם בסוגים שונים של חכמה ומקצתם בדרכים שונות של עבודת השם - והוא מכיר בכל אחד מהם כאדם פרטי. המסר העל של המשנה הוא שאין המורה רשאי לצפות לתוצאות אחידות מתלמידיו, אלא עליו להכיר ולשבח כל תלמיד לפי מעלותיו שלו, שכן כל אדם שונה מרעהו וכל אחד מביא עמו דבר אחר.
יש הלומדים מכאן שעלינו ללמוד ממעלותיהם ולנסות לחקותן, ונדון בכך בכל אחת מן המעלות.
רבי אליעזר בן הורקנוס - "בור סוד שאינו מאבד טיפה":
הוא היה בור מטויח שאינו מאבד אף טיפה. התורה נמשלה למים, ולפיכך נמשל רבי אליעזר בן הורקנוס לבור המחזיק את מימיו ואינו מאבד מהם דבר - מאגר של תורה שאינו שוכח דבר.
בעת העתיקה היו שלוש דרכים להשגת מים:
מעיין - מקור מים היוצא מן האדמה, ועליו נדבר בהמשך.
אמת מים - שהמים מובאים בה ממרחק.
בור - שבו אוספים את מי הגשמים ומשתמשים בהם בעת הצורך.
נמצא שהוא אוסף את התורה ואינו מאבד ממנה טיפה.
יש כאן גם משמעות נוספת: מים המאוחסנים באגם מעלים לאחר זמן מה רפש ירקרק, ושוב אין רצון לשתות מהם; ואילו מים המאוחסנים בבור נשארים טריים. כך רבי אליעזר בן הורקנוס היה מסוגל לזכור כל מה שלמד, שמר את הלימוד בתוכו, והוא נותר אצלו תמיד כרענן וטעים.
ראוי לציין כי רבי אליעזר בן הורקנוס שיבח את עצמו על כך שמעולם לא לימד דבר שלא שמע מרבותיו - זו הייתה דרכו בעבודה, והוא היה יוצא דופן. מפרקי דרבי אליעזר עולה שהחל ללמוד רק בגיל עשרים ושמונה, הקריב רבות למען תלמוד תורתו, ונעשה אליעזר בן הורקנוס הגדול, רבי אליעזר הגדול.
אם אמנם עלינו ללכת בדרכיו, נשאלת השאלה: כיצד הולכים בדרכיו של מי שנתברך בזיכרון טוב, שהוא לכאורה מתנה בלבד? המפרשים מבארים כי אף שהזיכרון הטוב הוא מתנה, אין זו הדרך היחידה שבה הוא נקנה, ושני דברים נוספים נדרשים כדי לזכור את הלימוד:
הוקרת הלימוד: כאשר האדם מעריך את לימודו, מתייחס אליו ברצינות ומקריב למענו, נעשה הלימוד שלו - והוא מבקש להחזיק בו, לשמור עליו ולזכור אותו. דבר יקר משמרים, ומתוך ההשקעה הוא נשאר עמו. כך נהג רבי אליעזר: התורה הייתה יקרה לו, כפי שעולה מן הסיפורים, ולפיכך שימר אותה טוב הרבה יותר.
שקידה וחזרה: על האדם להיות שקדן בלימודו ובחזרה על לימודו. וסוד החזרה - והוא הדבר החשוב ביותר - לחזור על הלימוד בטרם ישכח. חזרה בעתה מחזקת את הידיעה ומטמיעה אותה עמוק יותר במוח, כך שאינה אובדת; ואילו משנשכח הדבר, אין זו חזרה כלל אלא לימוד מחדש בפעם השנייה.
המפרשים אומרים שהוא הקפיד לחזור על הדברים, ומכאן שניתן לחקותו: לאהוב ולהוקיר את הלימוד, להקריב עבורו, לשקוד עליו ולחזור על הנלמד - ומתוך כך יזכה האדם לזיכרון טוב כשלו.
רבי יהושע בן חנניה - "אשרי יולדתו":
אשריה זו שילדה אותו. הברטנורא לומד כשיטת הרמב"ם שמידותיו היו טובות כל כך, עד שאנשים שפגשו אותו היו אומרים: איזה אדם מופלא, אשרי מי שהוא בנה. ואכן כך היה: מידות טובות ואופי יוצא דופן.
אך יש כאן יסוד נוסף ונפרד, המובא אף הוא בברטנורא: אמו היא שראויה להודיה על הישגיו יוצאי הדופן ועל מידותיו הגדולות. נאמר כי עוד בטרם נולד הייתה הולכת לבית המדרש, ומשנולד הייתה מניחה את עריסתו בבית המדרש, כדי שיספוג את התורה ואת האהבה לתורה, לחכמים ולחוכמה. ומן הסתם לאורך כל שנות נעוריו היא זו שעודדה אותו והחדירה בו את ערך התורה. בזכותה נעשה רבי יהושע בן חנניה, ולכן "אשרי יולדתו" - זו אמו.
ובוודאי יש כאן מסר לכל האימהות, לאימהות לעתיד ולסבתות. שני רבותיי, הרב חיים זאב אולמניץ זכר צדיק לברכה, וכן, ברוך השם, הרב יצחק ברקוביץ שליט"א, סיפרו לי בהזדמנויות רבות איזו השפעה עצומה הייתה לאימהותיהם עליהם, שהשקיעו בהם ודחפו אותם להיות מי שהם - גדולי עולם. אימהות יכולות לפעול רבות.
רבי יוסי הכהן - "חסיד":
המילה "חסיד" כאן קשה לתרגום. היא נגזרת מן המילה חסד, שפירושה טוב לב, ואין הכוונה לחסיד במובן התנועות החסידיות ותורת הבעל שם טוב. אף התרגום "ירא שמים" אינו מדויק, ואינו נאמר אלא מחוסר מונח טוב יותר.
הברטנורא כאן מבאר שהיה עושה לפנים משורת הדין - הולך מעבר לגבול שהדין דורש. וכדי לעמוד על משמעות הדברים, יש להעמידם כנגד הבא אחריו: רבי שמעון בן נתנאל, שהיה ירא חטא, ועליו כותב הברטנורא "מחמיר על עצמו". אלו שני עניינים נפרדים לחלוטין.
חסידות בהקשר משנתנו פירושה התמקדות במצוות עשה, בזווית החיובית, והליכה מעל ומעבר. המילה חסד מורה במובן מסוים על שבירת גבולות ועל יציאה מעבר לעצמו: החסיד נוהג כך כלפי חברו - לעשות עמו חסד מעל ומעבר - וכן כלפי הקדוש ברוך הוא, בעבודת השם שלו, ובצד החיובי: להוסיף עוד מעשה מן הדברים שהוא אמור לעשות, או להניח תפילין שתי דקות נוספות, וכיוצא בזה.
זה היה רבי יוסי הכהן, ובוודאי ניתן לחקות זאת ולהיות חסידים בזכות עצמנו - לא במובן חסידי הבעל שם טוב, אף שהדבר נפלא כשלעצמו, אלא במובן זה של הליכה לפנים משורת הדין, מעבר לאות המחייבת של הדין, בהתאמצות להיטיב עם אחרים ובעבודת השם למעלה מן הכמויות הנדרשות בלבד, בצד החיובי.
רבי שמעון בן נתנאל - "ירא חטא":
אין זו יראת החטא שהוזכרה במשניות הקודמות, שאף עם הארץ יכול להיות ירא חטא. הוא לא היה ירא מן החטא בלבד, אלא מחמיר מאוד על עצמו, ואף הציב גדרים מגנים כדי לוודא שאף דברים המותרים לו לא יעשה, מחשש שמא ייכשל בעבירה כלשהי. הוא היה קיצוני בתחושתו לעשות כל שביכולתו כדי להימנע מכל עבירה שהיא, ויראת חטא זו ראויה אף היא להערצה.
נמצאו לפנינו שני יסודות להתמקד בהם וללמוד מהם: היות האדם חסיד, והיותו ירא חטא.
רבי אלעזר בן ערך - "מעיין המתגבר":
מעיין הוא מקור נביעה, כמי המעיין היוצאים מן האדמה, ו"מתגבר" פירושו מתחזק מעצמו. המתבונן במעיין תוהה מהיכן באים כל המים הללו - והנה הם עולים ממקור נסתר שאין אנו יודעים את מקומו, מאיזה עומק פנימי, וככל ששואבים ממנו יותר, תמיד יש עוד מים לשאוב.
לעומת בור הסוד, הבור המטויח, שהמים מצויים בו וידוע מהיכן באו - מן הגשם - ואם מוציאים אותם הוא עלול להתרוקן לגמרי, שכן כמות מוגבלת בלבד יש בו; ואילו מעיין המתגבר, המחזק את עצמו, תמיד יש לו עוד לתת, ותמיד יש בו עוד משהו.
הרעיון כאן הוא שרבי אלעזר בן ערך היה כגאון יצירתי, שיכול היה לחדש דברים חדשים תמיד. כמה שהיה לו לומר, תמיד היה לו עוד לומר: תמיד ניתן היה לקבל ממנו רעיון חדש, פרשנות חדשה והסבר חדש. מוחו היה יוצא דופן, ותמיד יכול היה לומר חידוש חדש.
בהמשך, בעזרת השם - במשנה הבאה או בהמשך משנה זו, לפי העניין - נדון, נשווה ונעמת בין מעלת "בור סוד שאינו מאבד טיפה", הבור המטויח, לבין מעלת "מעיין המתגבר", מעיין המים המתחזק מעצמו.