אנו עומדים בפרק ב' במסכת אבות, משנה כ"ט (ובחלק מהנוסחאות: משנה כ"ח). זוהי נקודת מפנה חשובה, נקודת ציר במבנה של פרקי אבות. עד כה עסקנו בהלל ובשמאי, האחרונים שבזוגות, מפרק א' משנה י"ב ואילך; לאחר מכן בצאצאיו של הלל שכיהנו כנשיאים; ובפתח פרקנו - ברבי יהודה הנשיא ובבנו, אף הם מצאצאי הלל. כעת חוזרת המשנה אל רבן יוחנן בן זכאי.
רבן יוחנן בן זכאי היה מתלמידיו של הלל. הגמרא במסכת סוכה מספרת כי להלל היו שמונים תלמידים: הגדול שבהם יונתן בן עוזיאל, והקטן שבהם התנא שלפנינו במשנה זו, רבן יוחנן בן זכאי.
מנהיג בעת משבר:
רבן יוחנן בן זכאי האריך ימים מאוד, וכך גם הלל; לפיכך היה צעיר מאוד בשעה שהלל היה זקן בסוף דרכו. הוא נעשה מנהיגו של העם היהודי בעקבות המשבר הגדול ביותר שידע - חורבן בית המקדש בידי הרומאים והחרבת ירושלים - ובנה מחדש את העם ואת היהדות לאחר אירוע הרסני ומבלבל זה. הוא היחיד בין התנאים שנקרא "רבן" ולא היה מצאצאיו הישירים של הלל, ומינויו היה מעין מצב זמני; והוא גם הראשון, מבחינה כרונולוגית, שנקרא "רבי" במשנה. זוהי כתחילתה של תקופה חדשה - התקופה הנקראת תקופת התנאים.
הוא זה שנמלט מירושלים בתוך ארון קבורה. רבן יוחנן בן זכאי היה קול מתון שדגל בפיוס עם הרומאים ובהימנעות מיציאה למלחמה, מתוך פעולה במסגרת המאפשרת להם להישאר שליטים - אך לא היה זה הקול הדומיננטי. משראה כי המרד ברומא עתיד להיות אסון לא רק לירושלים אלא לעם היהודי וליהדות כולה, רקח את התוכנית להתגנב מחומות ירושלים בתוך ארון קבורה. הוא מפלס את דרכו החוצה ומגיע אל אספסיאנוס - שהיה באותה תקופה גנרל, ולא קיסר - שניהל את המצור על ירושלים. בגמרות שונות מצויות מספר גרסאות לסיפור, אך בקצרה: ניתנת לו לפחות בקשה אחת, והוא מבקש את העיר יבנה ואת חכמיה.
ביבנה שותל רבן יוחנן בן זכאי זרע קטן, שהתפתח למה שנקרא 'הכרם ביבנה' - על שם החכמים שישבו בשורות, כשורות הכרם. שם הוקמה הסנהדרין מחדש והייתה שוב לראשו הרוחני של עם ישראל. את תפקידו כראש המוסד הזה וכראש עם ישראל ראה כתפקיד זמני, עד שיוכל צאצא ישיר של הלל לחדש את הנשיאות - הוא רבן גמליאל, גמליאל השני, גמליאל דיבנה.
באותה עת היה רבן גמליאל במסתור: אביו, רבן שמעון בן גמליאל, שכיהן כנשיא בזמן החורבן, היה מעשרה הרוגי מלכות, והמחשבה הייתה שהרומאים יבקשו את נפשו של הבן בשלב הבא. ייתכן גם שהיה צעיר לימים באותה תקופה. כך או כך, רבן יוחנן בן זכאי עומד באופן זמני בראש העם היהודי, מתחיל בתהליך השיקום שלאחר החורבן ומברר כיצד תיראה היהדות בעולם ללא בית המקדש וללא ירושלים.
"רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי":
רבן יוחנן בן זכאי קיבל את המסורת מהלל ומשמאי. לשון "קיבל" חוזרת כאן לרגע קצר, ושוב עוברת ההעברה כולה דרכו. אף שהמשנה הקודמת פירטה את אותם נשיאים שהיו בניו, נכדיו וניניו של הלל, ה"קיבל" חוזר כאן דווקא לרבן יוחנן בן זכאי - והוא הנזכר כחוליה הבאה בשרשרת אחר הלל בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה. הוא זה שמקבל את המסורה.
בקיאותו של רבן יוחנן בן זכאי:
הוא ידוע כמי שהיה צדיק שידע את הכול, כמעין דמות מסוג הגאון מווילנא, ברגע מכריע זה. בשני מקומות שונים מתארת הגמרא את היקף ידיעותיו באופן מרשים ביותר: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח - שלא השאיר דבר בלא שילמדו:
מקרא, משנה ותלמוד - שלושת חלקי התורה: תורה שבכתב, תורה שבעל פה וכל הדיונים שסביבן.
הלכות ואגדות - חלק ההלכה וחלק האגדה.
דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים - הטכניקות של הכתוב, כגון ענייני דקדוק וכיוצא בהם.
קלות וחמורות וגזירות שוות - הקל וחומר והמידות שהתורה נדרשת בהן, ובכולן היה בקי.
תקופות - אסטרונומיה.
גימטריאות - מתמטיקה.
ומוסיפה הגמרא: מהו "דבר גדול"? זהו מעשה מרכבה, המתייחס ליחזקאל ולתיאורו כיצד עלה לשמים, כביכול, במצב נבואי כדי לקבל את נבואתו - כלומר תחום הקבלה. ומהו "דבר קטן"? הוויות דאביי ורבא.
אביי ורבא הם הדור השני לפני האחרון שבאמוראים, ורבותיהם של אלה שהשלימו את הגמרא. רבא הוא השם הנזכר ביותר בכל הש"ס, ואביי אינו רחוק ממנו. הוויות אביי ורבא הן הדיונים המרכזיים של התלמוד הבבלי, ואף את כל השקלא וטריא שלהם ידע. נמצא שהוא קבע את הרף לידיעת הכול. והגמרא במקום אחר, במסכת סוטה, אומרת עליו: "בטל זיו החכמה" - בקצרה, הוא היה החכם המושלם שידע את הכול.
הפנינה שבפיו:
מרגלא בפומיה של רבן יוחנן בן זכאי: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" - אם למד אדם תורה הרבה, אל יזקוף זאת לזכותו ואל יברך את עצמו על כל הישגיו הגדולים, שהרי זו עצם הסיבה שנברא לשמה. במילוי התכלית - טוב הדבר, אך לא למעלה מכך, ואין להפליג בהתפעלות עצמית.
המשל שראוי להעלות במחשבה הוא כזה: אדם החייב לחברו כסף, ופרע את חובו - אין לו לברך את עצמו על שהחזיר, שהרי מן הדין ומן הזכות היה עליו להשיב את הכסף. אותו רעיון בדיוק.
לדעת רבן יוחנן בן זכאי, יהודי - ובוודאי יהודי זכר - נברא כדי ללמוד תורה, וככל שהוא לומד יותר כך טוב יותר. וכמובן, אין הדבר נגמר לעולם: יש חובה ללמוד כל הזמן, ויתרה מזו - התורה עצמה עמוקה ורחבה, ורוחב ועומק אינסופיים לה, ולעולם אפשר להמשיך וללמוד בלא להגיע לסופה.
גרסה אחרת מצויה בראשונים: לא "אם למדת תורה הרבה", אלא "אם עשית תורה הרבה". לפי גרסה זו, אין הדברים אמורים בלימוד התורה בלבד אלא גם ביישומה - קיום המצוות ועשייתן בפועל - ואף לכך נוצר האדם.
כך או כך, הנקודה היא שאין אדם יכול לחדול מן השאיפה לצמיחה רוחנית, שכן לשם כך הוא כאן. המשך הדרך ראוי לכל שבח - אך אל יחשוב אדם שעשה בכך טובה כלשהי לקדוש ברוך הוא; למען עצמו הוא עושה. ככל שיוכל ללמוד ולצמוח יותר, כך ייטב לו יותר, שכן לשם כך בדיוק הושם כאן: ללמוד ולצמוח.