לפנינו משנה נוספת מדברי הלל (פרק ב' משנה ח', ובחלק מהגרסאות משנה ז'). נקודת היסוד שבדבריו: בלשון ימינו רגילים לומר שאי אפשר להיות עשיר מדי, רזה מדי או לבוש היטב מדי. טעות, אומר הלל. בענייני העולם הגשמי בהחלט אפשר שיהיה לאדם יותר מדי מדבר טוב; ואילו בעניינים רוחניים - כל המרבה הרי זה משובח.
"הוא היה אומר" - ריבוי בענייני החומר:
"מרבה בשר מרבה רימה" - אין כל פסול באכילה, בשתייה ובשמחה, אך העושה כן ביתר ומפטם את גופו עלול לסבור שבכך הוא מעיד על חוזקו ועמידותו - וטעות בידו. ראשונים רבים מציינים שההשמנה גורמת לשלל מחלות, ואין בה תועלת כלל בעולם הזה. כל שהרוויח הוא בשר רב יותר עבור הרימה שתאכל את גופו בקבר. המפרשים (הברטנורא ואחרים) מביאים את דברי חז"ל שהרימה המפרקת את הגוף כואבת למת כמחט בבשרו של אדם חי. לפיכך יאכל אדם כפי צורכו ובמידה - וחוזרים אנו אל הדרך הישרה שעמדנו עליה קודם לכן, לשיטת הרמב"ם והברטנורא.
"מרבה נכסים מרבה דאגה" - אין פסול בכך שיהיה לאדם את מה שהוא צריך, ואף להיות בעל אמצעים אין בו רע. אולם משלה האדם את עצמו בחושבו שכאשר יהיה לו די, ירגיש סוף סוף בטוח ומוגן. אדרבה: משיש לו יותר מכפי צורכו, מיד אומרים הבריות "יש לו הרבה", ומבקשים להחרים או לגנוב; ועליו מוטל העול לחשוב היכן להשקיע, כיצד לשמור שלא ירד לטמיון, וכיצד להתמודד עם הבעיות שמסבים לו נכסיו ברחבי העולם. בשורה התחתונה, ההבדל בין מי ששווה עשרה מיליון לבין מי ששווה מאה מיליון או מיליארד הוא רק בכמות הדאגות: היכן מונחים נכסיו, מה לעשות בהם, מי נוטלם, וכיצד להתמודד עם תכנוני מס וכיוצא בזה. אל ישלה אדם את עצמו לחשוב שריבוי נכסים יקנה לו ביטחון; אין הדבר כן, ואין הוא מביא אלא צרות.
"מרבה נשים מרבה כשפים" - על פי התורה רשאי אדם לשאת יותר מאישה אחת (אף שהאשכנזים, ולמעשה כמעט הכול כיום, אינם מתירים יותר מאישה אחת), ואין כל פסול בנשיאת אישה. אך אין ריבוי נשים מיטיב את החיים, ואל יתגאה אדם בשתי נשים או בשלוש. "מרבה כשפים" - אחד מתרי"ג המצוות הוא האיסור להניח למכשפה לחיות, ובאמת הדין שווה בין מכשף למכשפה. התורה נקטה לשון נקבה משום שנשים נוטות לכך יותר מן הגברים. ייתכן שהטעם לכך הוא שהנשים, ובוודאי בימים עברו בתקופת המשנה, היו כמעין רוב מדוכא שאין בידו כוח משלו כגברים; ומשביקשו להשיג את מבוקשן, להכעיס את צרתן - אשתו השנייה של הבעל - או להרבות בזמן שהותן עם בעליהן, נזקקו לפעילות מיסטית ולהטלת כישוף. נמצא שהמרבה נשים מכניס אל תוך ביתו את כל אותה פעילות אסורה, ואין ריבוי נשים חיים טובים יותר בשום פנים.
"מרבה שפחות מרבה זימה" - השפחה היא משרתת, ולמעשה שפחה כנענית שהיא כעבד לאדונה. בזמן חז"ל היו רבים שהחזיקו עבדים כעזרה בבית ובכל מלאכה, ודבר נפוץ היה. יחסה של התורה לעבדות הוא נושא לדיון בפני עצמו: בהסכמה כללית אין היא מביטה על כך בעין יפה, אך גם אינה אוסרת זאת. החזקת צבא של משרתות הייתה מעין סמל סטטוס ודרך להקל על חיי כל נשותיו, וניתן היה לחשוב שבכך משתפר המצב - אך למעשה הוא מחמיר, שכן הדבר מרבה זימה, פריצות וחוסר צניעות. הנערות אין להן עיסוק, ומכאן ואילך מתרחשים בביתו מעשי קונדס. נמצא שגם אם נשמע רעיון נאה להחזיק צוות שלם לניהול הבית, מתלוות אליו בעיות אחרות. יש כאן אף פשט משני, זווית נוספת של הדברים: האדם עצמו עלול להיגרר לכך, וריבוי שפחות ומשרתות הדרות בביתו עלול להביא לבעיות אף עמו.
"מרבה עבדים מרבה גזל" - ככל שמרבה אדם עבדים ומשרתים, כך גובר הגזל. חז"ל אומרים שכנען, אביהם של העבדים, ציווה על בניו לאהוב זימה וגזל - פריצות וגניבה, כדרך הכנופיות והמאפיה בימינו. אף כאן, אפשר שנשמע רעיון מצוין להחזיק אחוזה עצומה ובה ידיים עובדות לכל מלאכה, אולם יש לכך השלכות משנה שליליות: לשכונה, לרווחת הבית, ואף לאדם עצמו, העלול להיגרר לחוסר הגינות ובייחוד לחוסר הגינות כספית. שוב, מה שנשמע כדבר מצוין מוליד למעשה בעיות מסוג אחר, ואכן אפשר שיהיה לאדם יותר מדי מדבר טוב.
שיטת הברטנורא - התקדמות הדרגתית:
הברטנורא מבאר את סדר המשנה כהתקדמות מדורגת, בדומה למה שמכונה בלשון ימינו 'זחילת אורח החיים': האדם מתרגל להיות גרגרן, לאכול ולשתות ביתר, טועם את מה שנקרא 'החיים הטובים', ומעתה עליו לממנם - ומ"מרבה בשר" הוא עובר ל"מרבה נכסים". משהתעשר, הרי ההלכה מתירה לשאת יותר מאישה אחת רק למי שידו משגת; בתקופת המשנה לא נהגו נשים לעבוד אלא נסמכו על בעליהן, ואיש עשיר מושך אליו נשים - וכך יכול הוא להתרברב בריבוי נשותיו, כמצוי גם היום בחברות פרימיטיביות. הנשים אינן חפצות במלאכות הבית הגדול ותובעות עזרה, ומכניסים שפחות כדי שיחיו חיים קלים - והללו מביאות עמן בעיות נוספות, וכמותן העבדים. דבר אחד גורר את חברו, ומשנשאב האדם אל נתיב ההתמכרות החומרית, המצב הולך ומידרדר: הוא מבלה את ימיו בטיפול בבעיותיו החומריות, ובטרם ישים לב כילה חיים שלמים בטיפול בגופו ולא בנשמתו.
ריבוי בענייני הרוח:
"מרבה תורה מרבה חיים" - ככל שמשקיע האדם זמן רב יותר בתורתו ובלימודו, כך מרבה הוא חיים. המפרשים מבארים את שני הפנים שבדבר: חיים ארוכים אף בעולם הזה, כלשון הפסוק "כי הם חייך ואורך ימיך", וכן חיים בעולם הבא. התורה דבר טוב היא, וכל המרבה בה - מוסיף.
"מרבה ישיבה מרבה חכמה" - הכוונה לחכם היושב ותלמידים לפניו ('ישיבה' - רבים הלומדים לפניו). ככל שרבים תלמידיו, כך גדל שכרו: הם שואלים שאלות רבות יותר, ומתוך כך מתבררים לו הדברים בבהירות רבה יותר. הם מחכימים ממנו משום שהוא מלמדם, והוא מחכים מהם - שכן הם שואלים שאלות נפלאות, מלטשים אותו ומאירים לו את הדברים מזוויות שונות, והכול נשכרים. לפיכך כל המרבה תלמידים, הרי זה משובח.
"מרבה עצה מרבה תבונה" - ככל שמרבה אדם לבקש עצה ולשאול אחרים על תובנותיהם בחיים, כך תגדל הבנתו. דרך טיפשות היא ללמוד רק מטעויות עצמו, בעוד ניתן ללמוד גם מטעויותיהם של אחרים. לפיכך אל יהסס אדם לבקש עצה מרבים, וכך יזכה לתובנה על דרכי הצלחה בחיים ולהבנה הולכת ומתרחבת של העולם שסביבו.
"מרבה צדקה מרבה שלום" - ככל שמרבה אדם ליתן צדקה, כך רבים שלומו ושלוותו בעולמו ובחייו. ברמה הבסיסית, הבריות אוהבות אותו יותר, מכבדות אותו, וממעטות לגרום לו כאב ראש. אך למעלה מכך: לחברה תחלואים רבים, וכאשר בני אדם נזקקים - הדבר מעמיס על המערכת כולה, ממלא את הלב עצב וייאוש, ומביא אנשים לעשות מעשים שלא היו עושים אחרת. הבטחת קיומה של צדקה יוצרת רשת ביטחון המגנה על הנזקקים (ובימינו קיימת לעיתים רשת ביטחון ממשלתית). פשע רב נעשה מתוך ייאוש; וכאשר יש בקהילה מערכת צדקה מבוססת שאין בצדה מיואשים, מתרבים השלום והשגשוג. נמצא שהדבר טוב לקהילה וטוב אף לנותן עצמו.
"קנה שם טוב קנה לעצמו":
עניין זה שונה במקצת. הקניינים שרוכש האדם בעולם הגשמי אינם שלו אלא באופן זמני. יש מדרש המצביע על כך שכל המילים המורות על ממון, כדוגמת "זוז", עניינן תזוזה והליכה - ללמדך שהבא בקלות אף הולך בקלות. כך הוא בכל דבר: גורלם של הבריות עולה ויורד תדיר, יש עשירים ויש עניים. מה שיש לאדם היום עלול לאבוד למחר: הדבר עשוי להישבר או להיגנב, ואף הוא עצמו עלול ליפול לימים קשים. נמצא שמה ששייך לו אינו בהכרח שלו באמת. לא כן במוניטין - בשם הטוב, בדרך שבה רואים אותו הבריות וביושרתו. את אלו קנה לעצמו, והם שלו לעולם ואין אדם יכול ליטלם ממנו. תמיד יישאר בעל אופי מצוין, אדם מכובד וראוי לכבוד. ואף אם ייאלץ ליטול את מטלטליו ולברוח, בהגיעו למקומו החדש יעמוד לו שמו הטוב במקומו, בשונה מן הנכסים שנאלץ להשאיר מאחור.
ולבסוף: "קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא" - מי שרכש דברי תורה והפנים את התורה בתוכו, רכש לעצמו חיים לעתיד לבוא. ידוע הסיפור המפורסם על אותו אדם שבא אל הרבי מקוצק ואמר: "רבי, למדתי את הש"ס עשר פעמים". השיבו הרבי: "שמח אני שעברת על הש"ס, אך כמה מן הש"ס עבר דרכך?". זהו הרעיון שלפנינו: הש"ס והתורה נועדו להשפיע על האדם, לבנות אותו, את נשמתו ואת אישיותו. משרכש אותם והם שלו לעולמים, הם כרטיס הכניסה שלו לעולם הבא, ואין אדם יכול ליטלם ממנו. יהיה לו חלק מצוין בעולם הבא בזכות התורה שקנה לעצמו, שהוא בעליה ושהרוויח אותה במעשיו שלו.