אנו עומדים במסכת אבות, פרק ב' משנה ז' (ולפי חלק ממחלקי המשניות: פרק ב' משנה ו'), ובה שבים ונשנים דבריו של הלל. משנה פשוטה היא בלשונה, אך עמוקה בתוכנה: היא משקפת את העיקרון היסודי של 'מידה כנגד מידה' - שהקדוש ברוך הוא עונש את האדם בדרך המשקפת את מעשיו שלו. עוד עולה ממנה כי שרשרת של אלימות מולידה בהכרח שרשרת של גמול, ועל האדם לשים ליבו לכך בכל דרכי חייו: שום מעשה רע אינו נותר ללא עונש.
לשון המשנה:
"אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים" - פעם אחת ראה הלל גולגולת של אדם צפה על פני המים. אותו אדם נרצח וראשו נערף, וכעת צף ראשו על פני הנהר. הלל הכיר את האדם, שהיה ידוע כאיש עבירה ורצח.
"אמר לה: על דאטפת אטפוך" - הלל פונה אל הגולגולת ואומר: על שהטבעת אחרים, הוטבעת אתה עצמך. מידה כנגד מידה.
"וסוף מטיפייך יטופון" - ובסופו של דבר, אף אלו שהרגוך - ייהרגו.
הלל נוקט כאן בלשון ארמית. משמעות המילה 'אטפת' כפשוטה היא לשון ציפה, ובהקשר הדברים הכוונה להטבעה ולהריגה - הראש הצף מעיד על אשר עוללו ידיו של בעליו.
שתי נקודות בדברי הלל:
סיבת מותו של הנרצח: אותו אדם מצא את מותו בטרם עת בדרך של מידה כנגד מידה. מכיוון שהיה רוצח - נהרג.
אחריותו של ההורג: אף שראשו של אברהם הוא הצף על פני הנהר, ואברהם אכן הרג את שמעון ולפיכך היה ראוי למות - מי הרגו? לוי הרגו. מותו של אברהם היה מוצדק מצד מעשיו, אך לוי, שנעשה עתה המבצע, הפך אף הוא לרוצח. העובדה שאברהם היה ראוי למיתה אינה מכשירה את לוי להיות ההורג, ומעגל האלימות ממשיך ומתגלגל. בסופו של דבר יקבל לוי את עונשו, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, ואף הוא ימות על שעשה את המעשה הנורא הזה.
לסיכום: משנה זו קצרה ומתוקה, אך טמון בה יסוד עמוק: לכל מעשה יש השלכות. שום מעשה טוב אינו נותר ללא גמול, ושום מעשה רע אינו נותר ללא עונש. וכלשונו של הרב ברל וויין: "גלגלי ההיסטוריה טוחנים לאט" - ייתכן שהדבר יארך זמן רב, אך הם טוחנים דק מאוד. צדקו של הקדוש ברוך הוא מדויק כחוט השערה, וכל אדם מקבל בסופו של דבר את המגיע לו. בכך מזהיר הלל את האדם: אין איש יוצא נקי, ועל כן ראוי לשים לב לכך בכל הכרעה מהכרעות החיים.