משנה זו, לפי הספירה שלפנינו משנה ו' בפרק ב' (ובמהדורות אחרות משנה ה'), כוללת כמה רעיונות נפרדים שאמר הלל. נעבור עליהם כסדרם.
"אין בור ירא חטא":
המילה "בור" משמשת בהקשרים אחרים לתיאור קרקע שאינה מעובדת, אדמת בתולה. משנחרשה היא נקראת "ניר", אך כל עוד היא מונחת בשממתה ועושה את שלה היא נקראת "בור". כאן מדובר באדם שהוא בור - אדם שאינו מעובד, שחסרים לו שני ממדים:
לפי הברטנורא: אין לו תורה ואין לו חוכמה, לא עיבד את דעתו; ואף אינו עוסק בדרך ארץ, כלומר אינו עוסק בפרנסה ואינו מעורב באינטראקציות אנושיות ובמסחר יומיומי.
לפי הרמב"ם: שני הדברים החסרים לו הם תורה ומידות טובות - כלומר לא טיפח את אופיו כלל.
משום כך הוא אינו מנומס ואינו חברותי. בין אם הוא נתמך על ידי אחרים ובין אם הוא חי בשיחים, אין הדבר משנה: מכיוון שלא פיתח כלל את שכלו ואף לא למד את יסודות היחסים האנושיים, אין הוא יכול להיות ירא חטא. אילו היה עובד בחנות מכולת, היה מבין מה פירוש שהמילה שלך היא המילה שלך, לנהוג בבני אדם בחביבות ולא לרמות אנשים. אך אין לו דבר מכל זה, ולפיכך אין הוא מסוגל להיות ירא מפני החטא כפשוטו.
"ירא חטא" מתורגם בערך כאדם טוב, מישהו המסוגל לעשות את הדבר הנכון. הבור אינו מסוגל לכך, משום שאינו מעובד כלל: הוא אינו מבין מה נכון ומה אינו נכון, ואין לו אינטואיציה בעניין זה, שהרי אינו מעורב. אילו לפחות היה עוסק בדרך ארץ ובעבודה ישרה, היה מבין את דרכו של עולם, וזה כשלעצמו היה מלמדו די כדי שלא יהיה אדם רע.
"ולא עם הארץ חסיד":
חלק זה עוסק בדרגה שמעלה. עם הארץ אף הוא אינו מעודן, אך אין הוא דומה כלל לבור: יש לו דרך ארץ, יש לו עבודה והוא מתפרנס ביושר, אלא שאינו מלומד (וכן לדעת הרמב"ם - יש לו מידות טובות ואופי טוב, אך אינו מלומד). אדם כזה יכול בהחלט להיות ירא חטא ולהיות אדם טוב.
אך "חסיד", שקשה לתרגמו במדויק, הוא מי שהולך מעל ומעבר - אדם אדוק הנמצא ברמה אחרת לגמרי. אין זו חובה ואין זו דרישה, אך אדם רשאי לשאוף לגדלות רוחנית. אלא שללא הבנה תורנית בדקויות של מהו הדין, מה נכון ומה אינו נכון וכיצד הדברים צריכים לעבוד - אי אפשר להיות חסיד כלל.
היסוד לכך הוא הכלל שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. אדם העושה דבר לא משום שנצטווה אלא משום שרצה בכך, אף שעשה דבר טוב, שכרו פחות משכרו של המצווה ועושה - מי שמקיים ציווי של הקדוש ברוך הוא כביטוי להיותו מצווה. הדבר נראה מנוגד לאינטואיציה: לכאורה מי שצריך שיצוו עליו הוא "אדם פחות טוב" ממי שעושה זאת מרצונו החופשי ומתוך האינטואיציה שלו.
אלא שיש אנשים שנולדו פשוט בחורים נחמדים. עשיית הדבר הנכון מפני שבא לך לעשותו היא פשוט אתה בתור אתה - אין בכך דבר רע, אך גם אין בכך דבר מרשים במיוחד. המרשים, ככל שהתורה נוגעת בדבר, הוא השימוש בכוח הבחירה כדי להתמודד עם הדחפים שלא לעשות את הדבר הנכון ולהתגבר עליהם. צריך שיהיה יצר האומר שהיית רוצה לעשות זאת, ואתה משיב לו: אל תעשה, עשה דבר אחר - ואתה מקשיב לכך.
לפיכך אי אפשר להגיע למדרגת חסיד בלי להבין תחילה מהם גדרי ההלכה: מה אתה נדרש לעשות, מה מצופה ממך, מה פירוש להיות ישר בעסקים במדויק, מה פירוש שלא לגבות ריבית במדויק, מה פירוש לשמור שבת במדויק. רק אז אפשר לבחור. אינך חייב לנהוג לפנים משורת הדין, אך אם החלטת שמתוך אהבת אנשים תקיים "ואהבת לרעך כמוך", או שמתוך אהבת ה' תקיים את מצוות אהבת ה', ולכן אף שאין הדבר חובה תרצה ללכת מעבר לכך ולהיות זהיר או מחמיר במיוחד בעניין מסוים - עליך לדעת את הגדרים. בלעדיהם אי אפשר להחמיר, ולפיכך אי אפשר להיות חסיד.
"ולא הביישן לומד":
הזוג הבא שהלל מתמקד בו קשור ללימוד. ההנחה הבסיסית של חינוך יעיל בהקשר היהודי אינה קבלת מידע בלבד, אלא שאילת שאלות החושפות את מה שאינו ברור וקבלת תשובות טובות. לכן אומרת המשנה שאדם ביישן אינו יכול ללמוד כראוי.
בדרך כלל אנו אומרים שתחושת הבושה היא מידה טובה גדולה. עם ישראל מתוארים כביישנים, כאנשים צנועים, וכן כרחמנים וגומלי חסדים. ראוי לאדם להיות ביישן ולהחזיק בתחושת בושה - אך לא בהקשר של הכיתה ושל הלימוד. שם עליו שלא להתבייש ולא להסס לשאול שאלות, ולהודות שאינו מבין דבר מה. מי שמתקשה בכך חייב להתגבר על עצמו, שכן אם לא ישאל את השאלות שעליו לשאול, יישאר לעולם תקוע בחוסר ודאות ולא ילמד.
נקודה שראוי להצביע עליה: במשנה הקודמת עמדנו על ענוותנותו הקיצונית של הלל, ואין לערבב בין בושה לענווה. מהי בושה? בושה פירושה חרפה, בשונה ממבוכה. פירוש הדבר שבראשך אתה מצפה מעצמך להיות מוחזק במקום אחד, בעוד מעשיך נמצאים במקום נמוך יותר, והפער הזה הוא המוליד את הבושה. מקורו של הדבר בסיפורי הפתיחה של בראשית, באדם וחוה שהתביישו לאחר חטאם.
לעתים קרובות דווקא האדם המעוכב ביותר מבחינה חברתית אינו עניו כלל, אלא להפך:
הביישן: הוא חושב על עצמו שהוא חמש מתוך עשר, אך הדמות שהוא מציג לעולם היא תשע מתוך עשר. מכאן העיכוב: הוא אינו רוצה שאנשים יתפסו שאינו כל מה שהוא רוצה שיחשבו עליו.
העניו: העניו הוא מי שיודע מה הוא ומה אינו. הוא אומר: אלה יכולותיי, אני חמש מתוך עשר, ואם תגלו זאת אין בכך שום חידוש, שהרי אני מודה בזה. אין לי מה להסתיר.
הביישן פוחד לגלות את מה שאינו יודע, שמא יחשבו שהוא איטי בתפיסה, שלא היה קשוב או שאינו מכבד. אין זה טוב, ועליו להתגבר על כך: ללמוד להיות אמיץ, לשאול כשאין הדבר ברור, ולא לחשוש שהרב גדול וחשוב מכדי לפנות אליו, או שאנשים יצחקו עליו. שום דבר מכל זה - עליך להיות אמיץ ולשאול את שאלותיך.
"ולא הקפדן מלמד":
קפדן הוא מי שהוא מחמיר, מדקדק ותובעני, ואין הוא יכול להיות מורה יעיל, משום שאותה חדות יוצרת לחץ המונע מאנשים לשאול שאלות. מעניין שבשבת ל"א נאמר שאדם צריך להיות עניו כהלל ולא קפדן כשמאי - ודווקא הלל הוא המלמד כאן ששורש זה מונע מן האדם להיות מורה יעיל.
בסביבה כיתתית ראיתי זאת פעמים רבות: יש מורים חכמים ושנונים המטיחים הערות עוקצניות, והילדים אוהבים זאת והדבר משאיר אותם מעורבים. זהו כלי יעיל למדי עבור ילדים רבים; הם צוחקים ומעריצים את הרב הפיקח והממולח המעמיד אנשים במקומם. פעם היה לי רבי שהיה אומר: "אין דבר כזה שאלה טיפשית, רק אדם טיפש" - ואמירה כזו כמובן אינה מיטיבה עם שאילת שאלות.
אלא שזוהי רק מחצית הכיתה. המחצית השנייה מרוסנת ומפוחדת, ואינה מרגישה בנוח לעמוד בצד המקבל של אותן הערות עוקצניות. לפיכך הם נסוגים אל אחורי הכיתה, אינם מעורבים ואינם לומדים. חשוב שהמורה יהיה מודע לא רק לילדים שהוא מצליח להגיע אליהם, אלא גם לילדים שהוא דוחה - וזהו כישלון חמור.
לכן אומרת המשנה שאסור למורה להיות קפדן: עליו שיהיה לו כל הזמן שבעולם עבור תלמיד, ושיהיה סבלני כלפי מה שנראה בעיניו כשאלות טיפשיות, מתוך הבנה שלאנשים קשה. ייתכן שלא היה ברור כפי שנדמה לו, או שהעניין אינו קל כפי שנדמה לו. וכמו בכל דבר, התשובה לכל שאלה ברורה מאליה ברגע שאתה יודע את התשובה. על המורה לעודד שאלות ולהזמין אותן ולא למנוע אותן, ולהיות אדיב, סבלני ומקבל - ולא קפדן, תובעני או חסר סבלנות.
"ולא כל המרבה בסחורה מחכים":
מי שעוסק באופן מופרז במסחר ובעסקים אינו יכול להחכים. הרעיון כאן הוא שלאדם המרבה בסחורה חסרים שני דברים הנדרשים לתלמוד תורה:
זמן: מספר השעות הגולמי. נדרש זמן כדי לשלוט בתורה ובמסורה, וכשזמנו של איש העסקים הפעיל מחולק, נותר לו פחות זמן ללימוד ולא יגיע לאן שהוא צריך להגיע.
ריכוז: ראשו של איש העסקים הפעיל נמצא במקום אחר. הוא יושב בבית המדרש, אך מחשבתו נתונה למשלוח, לאספקה, למיסים ולאסטרטגיית המס.
נקודה זו אמורה לדבר אלינו באופן ישיר, בין אם אדם הוא איש עסקים גדול ובין אם לאו. בשעה שאתה יושב ולומד עליך להיות כמו שנדרש הפסוק "אדם כי ימות באוהל" - להיות כמת ביחס לעולם. אתה חייב להתרכז ולומר: אני יושב עתה לשמוע שיעור, הדבר ייקח שלושים דקות, אני מכבה את הטלפון ומרחיק אותו, ואיני חושב על מזג האוויר, על הספורט, על המיילים או על מה שעליי לעשות כשאצא. לא ולא - אני נוכח, אני כאן.
הדבר נכון לגבי הכול. אנשים אוהבים לעשות ריבוי משימות, שני דברים או שלושה בו זמנית, אך זהו מאמץ עקר: אין זה יעיל יותר אלא יעיל פחות. כשאתה משתמש במוחך, עשה דבר אחד בכל פעם ועשה אותו כמיטב יכולתך. בשעת הלימוד אינך יכול להיות מוסח: כבה את הטלפון, שים אותו במצב טיסה והרחק אותו. ואם אינך מסוגל לעבור את כל הסדר בלי לבדוק אותו, בדוק אותו כל שעה בשעה עגולה - אך בין השעות הללו היה בעניינים, ממוקד ונוכח, שכן הבנת דברים קשים כתורה דורשת טווח קשב וריכוז.
"ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש":
הלל מדבר כאן על תופעה נפוצה מאוד: החבר'ה הטובים, הענווים והצנועים רואים חיסרון בבית הכנסת, בקהילה, בבית הספר, בכיתה או בבית, ואומרים: "מישהו באמת צריך לעשות משהו בעניין", ומיד מוסיפים: "אבל מי אני שאעשה זאת?". על כך אומר הלל: אם אף אחד אחר אינו עושה זאת - השתדל. אולי אתה מסוגל למשימה ואולי לא, לעולם לא תדע עד שתנסה, והדבר יגרום לך לגדול. עשה כמיטב יכולתך ואל תפחד, ואל תאמר "מי אני". התשובה היא שאתה חשבת על הרעיון, אתה רואה שזו בעיה, והרי היא שלך: עליך לעשות מה שביכולתך ולא להסס.
מעניין שהמילה האנגלית לנטילת תפקיד הנהגה שלא ניתן לך, מעין ללא רשות, היא to arrogate, וקרובה היא מבחינה אטימולוגית למילה arrogant - לחשוב שאתה טוב משאתה באמת. נקודת המשנה כאן היא שאין להתיירא ממה שקרוי יוהרא, מהחזקת יוהרא, כלומר להיראות מתנשא בשל נטילת דבר שאינך סבור שהוא באמת שלך לקחת. אל תעשה כן: אין לך לדאוג לגבי מראית עינך ולגבי מה שאתה, אלא לגבי המטרה המשמעותית. וכפי שהיה רב נח מגדיר עניו: עניו פירושו שמה שמשמעותי הוא מה שחשוב לי. לפיכך, אם זה הדבר הנכון לעשות - עשה אותו ואל תדאג ממה שיאמרו הבריות.
יש כאן מסקנה חשובה, המובאת להלכה אף במשנה ברורה: אם יש אנשים העושים את העבודה, ואתה סבור סתם שביכולתך לעשותה טוב יותר - חבל על כך, אלא אם כן מה שהם עושים אינו נכון, או רע, או מזיק. במקרה כזה עליך להניח להנהגה הקיימת לעשות את שלה, לשמור על פרופיל נמוך, לפתח את עצמך ולהתמקד בעצמך. יגיע הזמן שבו תוכל להביא את כל אורך לזרוח, אך כאשר מישהו כבר נמצא שם, אין לך כל זכות וכל צורך להאפיל עליו ולתפוס את מקומו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הבור, שאין לו לא תורה ולא דרך ארץ (או מידות טובות), אינו יכול להיות ירא חטא; עם הארץ, שיש לו יושר אך אין לו לימוד, אינו יכול להיות חסיד, שכן החסידות מחייבת ידיעת הגדרים; הביישן אינו לומד, ועל כן יש להבחין בין בושה לענווה ולהתגבר על החשש לשאול; הקפדן אינו מלמד, ועל המורה להזמין שאלות בסבלנות; המרבה בסחורה אינו מחכים, מחמת חוסר זמן וחוסר ריכוז, ומכאן החובה להיות נוכח בשעת הלימוד; ובמקום שאין אנשים - השתדל להיות איש, ובלבד שאין שם מי שכבר עושה את המלאכה.