אנו מגיעים אל המשנה החמישית בפרק ב' של מסכת אבות. בגרסאות רבות של פרקי אבות עדיין מדובר בהמשכה של משנה ד', אך ריבוי העניינים שבה מצדיק ייחוד עיון נפרד. יתרה מזו, יש כאן נקודת מפנה מבנית במשנה: עד כה עברנו ממשה רבנו, שבו נפתחה המסורה בראש הפרק הראשון, ועד רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, שהיה מן האחרונים שבתנאים.
מכאן ואילך אנו חוזרים על עקבותינו ועולים בחזרה אל הלל, שאותו ניתן לכנות אביהם של התנאים. עד כה עקבנו אחר שושלת היוחסין שלו דרך צאצאיו הישירים שהיו הנשיאים; מעתה נעקוב אחר תלמידיו, צאצאיו הרוחניים. במקום בנו או נכדו, נעבור אל רבן יוחנן בן זכאי, מייסד הכרם ביבנה והנשיא שלאחר חורבן בית המקדש. וכדי להגיע לשם, עלינו לשוב אל הלל.
הלל כסמל הענווה:
הגמרא מתארת את הלל בכמה מקומות כמעין סמל של הענווה. משה רבנו, כמובן, היה העניו מכל אדם והגדול שבכל הדורות, אך דומה שהלל היה עניו באופן יוצא דופן בזכות עצמו. משנתנו היא ביטוי למומחיותו של הלל בשליטה במידה זו ולדרך שבה ראה ליישמה ביחסו של האדם אל העולם שסביבו. החוט המקשר בין כל הנקודות השונות שהלל מעלה כאן הוא עניין הענווה וההכנעה.
מהי ענווה על פי תפיסת התורה:
מבין כל מגוון מידות האופי שאדם יכול להתבונן בהן, הענווה היא החשובה ביותר בסדר העדיפויות של התורה. משה רבנו נקרא הענו מכל אדם, וענוותנותו הייתה הסיבה לגדלותו ולא התוצאה ממנה: הוא נבחר להיות משה רבנו משום שהיה כה עניו. כאשר אנו חושבים על ענווה, אנו נוטים לדמיין אדם ביישן ושקט, העומד בפינה, אינו עושה דבר ואינו בולט. אין זה נכון.
שהרי משה רבנו עצמו התעמת פנים אל פנים עם פרעה, מלך המדינה החזקה בעולם, ולא חסך ממנו דבר. לא היה זה חלוש אופי, ועם זאת היה האדם הענו ביותר. ההגדרה, אפוא, היא אדם המבין בדיוק מי הוא ומי אינו - אין הוא נתון לרושם מוטעה בדעתו לגבי חוזקותיו או חולשותיו. משה רבנו הבין את חוזקותיו והביא אותן לידי ביטוי, הבין את חסרונותיו ולא ניסה להסתירם ולא חש חוסר ביטחון בגללם, אלא הודה בהם, חי עמם וקיבל אותם כמות שהם.
כך גם אצל הלל, הענו הגדול. הלל הוא שיכול היה לומר "אם אני כאן, הכל כאן", כפי שלמדנו קודם לכן, משום שהבין היטב עד כמה הוא חשוב לעם ישראל ולא התחמק מכך. מכאן נפנה לראות ביטויים שונים לשאלה כיצד על האדם להיות עניו ביחסו אל העולם שסביבו.
"אל תפרוש מן הציבור":
הדוגמה הראשונה היא הוראתו של הלל שלא להפריד את עצמו מן הקהילה. ראשית יש להודות שהפרישה היא טבע האדם: כל אדם חש אי פעם את התחושה של "עצרו את העולם, אני רוצה לרדת". מיוחסת למרק טוויין האמירה: "ככל שאני פוגש יותר אנשים, כך אני אוהב יותר את הכלב שלי". לכל אחד יש רעיונות משלו, ויש אנשים המחזיקים ברעיונות טיפשיים ומתנהגים בדרכים טיפשיות, והדבר מתסכל. מתעורר הרצון לומר: מוטב לי לצאת לבדי, לחיות על ראש ההר ולעשות את שלי, מאשר להתמודד עם כל האנשים המתסכלים והקשים הללו.
אף שזהו טבעו של האדם, הדבר מנוגד להשקפת העולם של התורה. על פי התורה, על האדם לראות את זהותו כחלק מן הקהילה: הוא אחד מעם ישראל באופן קולקטיבי, ושם טמונה משמעותו. הזכרנו קודם את דברי הרמב"ם, שהפורש מדרכי ציבור, אף אם אין בידו חטאים ספציפיים, אין לו חלק לעולם הבא. התורה לא ניתנה ליחיד - לא לאברהם, ליצחק או ליעקב - אלא לאומה שלמה, והאדם הוא חלק מאומה ואל לו להיפרד ממנה.
יתרה מזו, יש בפרישה זו ביטוי של יהירות. רוב בני האדם, ברוב הזמן, זקוקים לתמיכת הקהילה: כולנו נזקקנו לה בילדותנו, וכולנו ניזקק לה שוב, אם ירצה השם, לעת זקנה. אמירה מעין "כעת איני זקוק לקהילה, ואצא לדרכי לבדי" היא שיא היהירות. אם כרגע אין האדם נזקק להם והם נזקקים לו, זהו מזלו הטוב, ובדיוק משום כך עליו לעזור ולשמש משענת לאותם אנשים הזקוקים לו. ההתרחקות מהם היא פשע נורא.
שני סיפורים יסודיים בתנ"ך ממחישים זאת:
משה רבנו במלחמת עמלק: משה לא השתתף בקרב באופן ישיר ולא היה חייל, אך היה עם העם כל העת ומחזיק את ידיו למעלה: כל זמן שידיו למעלה היו מצליחים, וכשלא, לא היו מצליחים. הוא היה עמם ברוחו כל הזמן, מכוון את לבו ואת לבם אל הקדוש ברוך הוא שבשמים.
נעמי ואלימלך במגילת רות: זוהי הגרסה השלילית. הם חיו בזמנים קשים של רעב בארץ ישראל, והיו עשירים. במקום לתמוך בקהילה, ומחשש שירדו מנכסיהם מחמת הצדקה, קמו ועזבו למואב, שהיה מעין ניגוד לערכי התורה, והשאירו את היהודים ביהודה לדאוג לעצמם. וכבר בפסוק השלישי במגילה כולם מתים - אלימלך ובניו מחלון וכליון - על שנטשו את הקהילה.
מכאן שעל האדם להשתתף בשמחת הקהילה ובסבלה, מתוך אמפתיה אמיתית.
ההשלכה ההלכתית:
לדברים אלו יש השלכות הלכתיות של ממש. השולחן ערוך פוסק בהלכות תענית (אורח חיים סימן תקע"ד סעיף ה'): "כל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמה, וכל המצטער עמהם זוכה ורואה בנחמתן". הפורש מן הציבור לא יראה בנחמתם, ואילו המשתתף בסבלם ומזדהה עמו יזכה ויראה בנחמתם.
המשנה ברורה מבאר שהמושג של השתתפות בצער הציבור נאמר במצב שבו יש בידי האדם דרך כלשהי לסייע לציבור: כמשה רבנו המרים את ידיו ומסייע לעם בתפילה. אפשר לצום עם הציבור ולעשות תשובה, אפשר לתת צדקה ולהעניק תמיכה כספית - זו החובה המוטלת עליו.
ראוי לציין את דברי המגן אברהם, המובאים כאן בשער הציון: אם הקהילה נתונה במצוקה או בסכנה ואין לאדם דרך ריאלית לסייע לה, אין הוא רשאי להישאר כאשר חייו בסכנה, ואיסור הוא בידו. כלומר, חובה לעזור, אך מי שאין ביכולתו להביא תועלת ממשית אינו רשאי לסכן את חייו. זו התשובה לשאלה מתי על אדם לעזוב את אזור המלחמה או לברוח מן הרדיפות - אין הוא זכאי להישאר ולהצטרף לסבל הקהילה תוך סיכון חייו, ואין ההכרעה הזו נתונה בידו. ידועים כמובן הסיפורים מתקופת השואה, כגון סיפורו של יאנוש קורצ'אק. במקרה ממשי, חס וחלילה, יש לבקש הכוונה מפוסק ואין להכריע לבד; אך העיקרון ההלכתי הוא שעל האדם להיות עם הקהילה, אלא אם כרוך הדבר בסיכון חייו ואין ביכולתו להועיל להם ממש.
"ואל תאמין בעצמך עד יום מותך":
הדבר השני שאומר הלל הוא שאין לאדם להיות בטוח בעצמו יתר על המידה. ביטחון עצמי הוא חיוני, ואין אדם מצליח בחיים אלא אם כן יש בידו ביטחון עצמי והכרה במי שהוא ובמה שהוא מביא עמו; אך אל לו להטעות את עצמו ולחשוב שהוא מה שאינו. ביטחון עצמי מופרז הוא הרסני, שכן החיים הם מאבק. התפיסה היהודית היא שלאדם יש יצר הרע מובנה, אותו דחף להרס עצמי המאפשר לו בחירה, והסיכון הגדול ביותר להצלחתו הרוחנית הוא השאננות. השאננות היא פעמון המוות של ההתקדמות הרוחנית.
מוכר המשל שהחיים דומים לעמידה על מדרגות נעות היורדות מטה: מי שאינו מטפס למעלה, יורד. איני יודע את מקורו המדויק, אם לא ממשנה זו עצמה, אך ודאי שהוא נכון. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם עם כוח משיכה, והדברים נמשכים כלפי מטה; קיים דבר הקרוי אנטרופיה, והעולם נוטה אל אי הסדר. אלא אם כן עושה האדם מאמץ להיאבק בכך, הדברים מידרדרים.
לפיכך מבארים המפרשים שהוראה זו של "אל תאמין בעצמך" חלה בכמה מישורים:
בענייני חטא: בכל הנוגע להתגברות על יצר הרע, אין לאדם להיות בטוח מדי שהדבר לא יקרה לו רק משום שלא נכשל עד כה.
בענייני אמונה: אין להסתובב עם אפיקורסים וכופרים מתוך מחשבה שלא ישפיעו עליו משום שעמד בכך עד עתה.
בענייני מידות: גם אם אימן אדם את עצמו עד כה להיות מעודן, אם לא יתאמץ להמשיך ולשמר את אותה עדינות, אופיו יידרדר, המסננת תיפול, וההתנהגות לא תהיה נעלה כפי שהיא יכולה להיות.
הדוגמה המפורסמת שמביא כאן הברטנורא היא הגמרא בברכות (כ"ט ע"א), שיוחנן שימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף יצא לתרבות רעה ונעשה צדוקי. הכוונה ליוחנן הורקנוס, המלך והכהן הגדול החשמונאי, שהיה אדם מורכב: בתחילה עשה דברים גדולים למען עם ישראל, ובסופו של דבר הידרדר עד מאוד.
"ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו":
אין לשפוט את החבר עד שעומדים במקומו. רעיון זה נובע מן החלק הקודם של המשנה, ותמציתו: היה נחמד, שכן כל אדם שאתה פוגש נלחם במלחמה קשה. כולם נמצאים על אותן מדרגות נעות היורדות מטה, לכל אחד יש יצר הרע, והחיים אינם קלים. האמירה בניסוח זה היא ציטוט מן המאה התשע עשרה, מפי איאן מקלרן, אך דומה שאילו יכול היה הלל לדבר אנגלית, היה אומר את אותם הדברים עצמם.
בכל הנוגע לשיפוטם של אחרים, יש תובנה נפלאה של סטיבן קובי בספרו "שבעת ההרגלים": "אנחנו שופטים את עצמנו לפי הכוונות שלנו ואת האחרים לפי המעשים שלהם". ויש בכך אמת גדולה. הילרי קלינטון הביאה זאת לגרסה קיצונית עוד יותר, שאף היא נכונה לצערנו: אנו שופטים את עצמנו לפי כוונותינו הטובות ביותר, ואת האחרים לפי מעשיהם הגרועים ביותר. אף שזהו טבע האדם, אין זה נכון ואין זה טוב, והלל מורה להיאבק בכך ולנוע בכיוון ההפוך.
יש לדייק בניסוח: חשוב שלא להיות שיפוטי, אך אין פירוש הדבר שאסור לאדם להיות בעל הבחנה. אין הכוונה שלא תהיה לו מערכת ערכים משלו, שלא ידע להבדיל בין טוב לרע ושלא יחזיק בדעות נחרצות; זה ראוי ונכון. אך להיות שיפוטי, וכנגד זה בא הלל, פירושו לגנות את הזולת, לחוש עליונות עליו ולמחוק אותו. מפני כן על האדם לנהוג באדיבות, שכן כל אחד נלחם בקרב קשה.
כאשר מתבוננים באדם, מן הסתם הוא עושה כמיטב יכולתו. ייתכן שמיטב יכולתו אינו טוב במיוחד, כלומר ארגז הכלים שבידו אינו מספיק כדי לאפשר לו להתגבר על האתגרים שהוא מתמודד עמם. אלא שגם כל אחד מאיתנו היה בשלב מסוים בחייו צעיר יותר, ובידו ארגז כלים מצומצם בהרבה, ונאבק לעבור את החיים. לאחר מכן, בתקווה, למד עוד מיומנויות ורכש עוד כלים ונעשה מוכשר יותר, וברוך השם על כך. אך היותו מבורך אינה מלמדת שהזולת כבר הגיע לאותו מקום.
הדגם המאיר את החלק הזה של המשנה הוא כל הורה שגידל מתבגר. בני הנעורים יעשו בהכרח דברים שההורה אינו מסכים עמם, דברים טיפשיים והרסניים לעצמם, והדבר מטריף את הדעת. ואף על פי כן, עצם הידיעה שמעשיהם אינם נבונים, מזיקים להם ואולי שגויים לחלוטין, אינה מונעת מן ההורה לאהוב אותם, לדאוג להם ולתמוך בהם. זו בדיוק הנקודה: אין אומרים שאסור לומר על מעשה של אדם שהוא רעיון גרוע, בלתי נבון ושגוי; אומרים שבכל הנוגע להערכתו של האדם עצמו, יש להבין שהוא מתמודד עם דבר הקשה לו, ואין שום עמדה של יהירות, גאווה ותחושת עליונות המקנה רשות לשפוט, להרשיע ולבטל אדם אחר.
רבים מציינים כי הוראתו של הלל שלא לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו היא הוראה שאי אפשר לקיימה, שכן לעולם לא יעמוד אדם במקומו של חברו בדיוק. סיפור חייו של כל אדם הוא ייחודי, והמאבקים שהוא מתמודד עמם החלו מיום היוולדו: הכלים שניתנו לו, המוח שניתן לו, ההורים שניתנו לו, החינוך שקיבל, בית הספר שאליו הלך, והיחס שקיבל מחבריו בילדותו. לעולם לא נדע מה מתרחש שם ברקע, ולפיכך לעולם לא נוכל לשפוט. הקדוש ברוך הוא יכול לשפוט את האדם, אך אנו, בני האדם, לעולם איננו במצב המאפשר לשפוט.
לפני עשרים שנה הייתה לי שיחה עם חברותא שלי שהיה מעשן. הרביתי לומר לו כמה טיפשי הדבר וכמה הוא הרסני, ומניתי בפניו מאה ואחת סיבות מדוע עליו להפסיק לעשן מיד. תגובתו, שהייתה נכונה במאה אחוזים, הייתה: "אתה לא יודע. מעולם לא היית מעשן. אתה לא מבין". ואכן, מי שלא עישן מעולם אינו מבין מה פירוש להיות מעשן. אף שנכון לחלוטין שהעישון הוא רעיון נורא, מזיק והרסני, מי שמעשן יודע שאין זה קל כלל לוותר עליו.
ויש להוסיף: אין המשנה אומרת שהיתר השיפוט ניתן למי שעישן בעצמו והפסיק. אדרבה, דומה שהמשנה מכוונת בעיקר אל מי שהיה מעשן והפסיק, שכן דווקא הוא סבור: "אני יודע איך זה להיות מעשן ולהפסיק, ולכן אני אומר לך שאתה מתנהג כטיפש". אלא שכאשר אדם מעשן, וכך גם כאשר יש לו לקות למידה או כל מאבק אחר, אין הדבר חד ממדי. המצב כולו רב גורמי, ודברים רבים מתרחשים ברקע. עצם ההצלחה להיגמל אינה מוכיחה דבר: אולי רמות הלחץ היו שונות, אולי הכימיה המוחית הייתה שונה, אולי המעגלים החברתיים היו אחרים. מי שהצליח להפסיק אינו חכם יותר ביחס לאתגרו של חברו רק משום שהוא מכיר ממד אחד, את העישון עצמו, וכך הדבר בכל התחומים.
המודל הקלאסי לכך הוא הגמרא בסנהדרין (ק"ב ע"ב). המשנה שם מונה שלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא: ירבעם, אחאב ומנשה. רב אשי, מאחרוני האמוראים ומעורכי הגמרא, אמר לתלמידיו: "מחר נפתח בעיון בחברינו", כלומר באותם מלכים. באותו לילה בא אליו מנשה בחלום, שאל אותו שאלות בהלכה ורב אשי לא ידע את התשובות. משהבין רב אשי שמנשה היה תלמיד חכם רציני, שאל אותו: "אם תלמיד חכם גדול כל כך אתה, כיצד יכולת לעשות את כל הדברים הנוראים שעשית?" - שהרי מנשה החדיר את עבודה זרה עמוק כל כך בישראל עד שלא יכולנו להיחלץ ממנה. השיב לו מנשה: "אילו היית שם, היית מגביה את שולי בגדך כדי לרוץ מהר יותר אחר עבודה זרה". כלומר: אינך יודע כיצד היו פני הדברים; בזמננו ובמקומנו היו האתגרים ותוקף היצר שונים לחלוטין, ואין לך מקום לשפוט אותי. כך הדבר לגבי כולנו ולגבי כל המקומות שאנו נמצאים בהם. לפיכך: יש להיות בעלי הבחנה ובעלי מערכת ערכים, אך לא שיפוטיים, שאין לפסול, להוקיע ולחוש עליונות על אחרים.
"ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע":
הגרסה כפי שאנו קוראים אותה מתפרשת כפירוש השני שבברטנורא, שמקורו ברבנו יונה, והוא עוסק בגילוי סודות: אל תאמר דבר שאסור לאומרו ואינו ראוי להישמע, שכן בסופו של דבר הוא ייצא החוצה ויישמע.
אף כאן, לעניות דעתי, מונחית המשנה על ידי עניין הענווה. הנקודה היא שאין לאדם זכות להעמיד את רצונותיו מעל אחרים ולהקדים את עצמו לזולתו - זהו יסוד היסודות של הענווה, שלא לחשוב שאתה חשוב יותר מאנשים אחרים. להעמיד את הרצון לשתף מידע על אדם אחר, כדי לזכות בתשומת לב, כדי לחוש חשוב וכדי להיראות כמי שיודע מה מתרחש, מעל החובה לשמור על סודיותם ופרטיותם של אחרים - זה נורא. באופן דומה, אל יחשוב אדם שהוא יודע טוב מזולתו מה צריך להישאר פרטי ומה לא. יש לכבד את גבולותיהם של אחרים ולא להיכנס ביהירות לתחומים שאינם שלו. אם אדם הציב גבול, אין להניח שזכותו של האחר לספר את המידע גוברת על זכותו שלו לפרטיות. אין להתייחס למידע הפרטי של אחרים כאל הון חברתי העומד לרשותנו לבזבזו. ענווה משמעה לדעת מי אתה ומי אינך: מידע שאינו שלך אין לך זכות לשתפו, ועצם הפקדתו בידך אינה הופכת אותך לבעליו, ואל תעמיד את צרכיך לפני אלו של אחרים.
גרסה נוספת - עצה למחנכים:
ישנה גישה שונה המבוססת על גרסה מעט אחרת, שבה במקום שי"ן באה וי"ו: "ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע", כאשר "לשמוע" כאן פירושו להבין - דבר שאי אפשר להבינו, אך בסופו של דבר יובן. זהו הפירוש הראשון בברטנורא, והוא עצה הניתנת למורים ולמחנכים: בשעה שאתה מלמד, היה ברור לחלוטין. אל תלמד מתוך גישה שהתלמידים אחראים להתעמק בדבריך, ואם יהרהרו בהם זמן רב ולעומק יבינו למה התכוונת ויגיעו לעומק הדברים. זו התנשאות גמורה. אחריותו של המורה היא לפגוש את התלמידים ברמתם ולהאיר את עיניהם, ולא לתבוע מהם לעלות לרמתו ולקוות לטוב. שהרי אם יקווה לטוב, עלולים התלמידים שלא להיות מונעים, מעוניינים או מסוגלים להבין את כוונתו, יבינו שלא כהלכה, יסיקו מסקנות שגויות ואף יחשבו שההלכה עצמה שגויה. אל יהיה המורה מתנשא לחשוב שעל התלמיד מוטלת האחריות להתאמץ ולפגוש אותו; עליו להבהיר את הדברים בשלמות ולהגישם ערוכים על שולחן, כשם שהשולחן ערוך נקרא בשמו, כשולחן ערוך, כדי שיבינו בדיוק למה הוא מתכוון. יש להיות ברור ולהבין שהמורה נמצא שם למען התלמיד, ולא התלמיד למען המורה.
"ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה":
אל יאמר אדם: כשיהיה לי זמן פנוי, אז אלמד - שכן שמא לעולם לא ייפנה. ברמה הפשוטה אומר כאן הלל שהחיים מסובכים. כל אחד מאיתנו יודע שמדי יום צצות בעיות חדשות ועולים אתגרים חדשים: בעיות חברתיות, בעיות פוליטיות, בעיות בריאות ובעיות פרנסה. תמיד יש אתגרים להתמודד עמם. המצפה לפתור את הכול ורק אחר כך לשבת בשקט ובשלווה ולעסוק בתורה - הדבר עלול לעולם לא להתרחש.
למעשה זו גרסתו של הלל לנקודתו של שמאי: יש לעשות את לימוד התורה לחלק הקבוע של החיים, לאבנים הגדולות, ולסדר את כל השאר סביבו, במקום להמתין שהדברים יהיו כפי שהם צריכים להיות. יהירות היא לחשוב שתהיה לאדם שליטה על החיים ושהדברים יסתדרו בדיוק כראוי. הדברים אולי לעולם לא יהיו בדיוק כראוי, שכן החיים מסובכים. הדבר נכון בשני מישורים:
בתמונה הגדולה: אל יאמר אדם: "ארוויח הרבה כסף, אפרוש בגיל צעיר, ובגיל חמישים אלמד במשרה מלאה". אל ישלה את עצמו, שכן ייתכן שהדבר לא יתרחש לעולם: אולי בהגיעו לגיל חמישים לא יהיה בריא או לא יהיה לו הראש לכך, ואולי הדבר לא יסתדר כלל מבחינת עסקיו.
בתמונה הקטנה: יש לאדם חמש דקות כאן ועשר דקות שם של זמן פנוי. אל יאמר: "לא אשב עתה לדחוס משהו; אמתין עד שתהיה לי שעה או שעתיים כראוי לחשוב בהן, יהיה לי סדר כמו שצריך ואז אלמד. בינתיים אעביר את הזמן בטלפון ואבזבז אותו". זו החמצה גדולה.
יש להתבונן באותם רגעים קטנים של המתנה בבנק, המתנה בתור והמתנה לאיסוף הילד מבית הספר - אלו הרגעים שיש לנצל. הם מתנות קטנות, וכל מתנה קטנה של חמש דקות מאפשרת לחזור על משהו, להרהר בעניין, לגבש מחשבות, לערוך חשבון נפש או להוציא משניות מן הכיס. החכם שומר את ספרו עמו בכל מקום שהוא הולך, וכשמזדמנות לו חמש דקות של המתנה, הוא מנצל אותן ללימוד ומתקדם. אין לזרוק הזדמנות זו מן החלון.
סיפור ידוע מובא בשמו של רבי משה פיינשטיין. זמן קצר לאחר שערך סיום על הש"ס, כשבועיים לאחר מכן, ערך סיום נוסף על הש"ס. שאלוהו: וכי מסיימים ש"ס בשבועיים? השיב: לא, אלא שהיה לי סדר מיוחד, שבכל פעם שהמתנתי לדבר מה - בחתונה, בדואר או בכל מקום אחר - הוצאתי את הש"ס שלי והתקדמתי בו באותם רגעים פנויים קטנים של המתנה. וכעת אני עורך סיום, וזהו סיום מיוחד עבורי, משום שהחזרתי לעצמי כל כך הרבה מזמן חיי שהיה אובד. הצלחתי לסיים ש"ס באותם רגעים שבהם לא היה לי, כביכול, דבר אחר לעשות. אין זה הישג קטן, ובעזרת השם שנזכה לכך.
זוהי הנקודה שהלל מלמד: אל יהיה אדם יהיר לחשוב שהחיים יסתדרו בדיוק כרצונו. יש לקבל את החיים כפי שהם, לקחת כל רגע כפי שהוא בא, לשים את הדברים החשובים בראש, לתת עדיפות ללימוד ולצמיחה האישית, ולסדר את הבעיות ואתגרי החיים סביבם. אין להמתין שהדברים יהיו מושלמים ושההפלגה תהיה חלקה כדי להתחיל לעשות את החשוב באמת - ללמוד, לצמוח ולהתמקד בתלמוד תורה.