פרק ב', משנה ד'. משנה זו נפתחת במילים "הוא היה אומר", וזוהי האמירה השלישית המיוחסת לרבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא. בשונה משתי האמירות הקודמות, שבהן לא הופיעה הקדמה זו, כאן היא מופיעה - וכפי שלמדנו בפרק הקודם, "הוא היה אומר" פירושו שהיה רגיל לומר זאת באופן קבוע. ייתכן שאת שתי האמירות הקודמות, בעניין ההשתכרות למחיה והזהירות מן הרשות, אמר פעם אחת בלבד; ואילו את האמירה שלפנינו היה רגיל לומר תמיד.
אף הנושא שונה. המשניות הקודמות עסקו בסוגיות מעשיות: כיצד לאזן בין אחריותו של האדם לפרנס את עצמו ובין שאיפותיו הרוחניות, וכיצד להתמודד עם צרכי הציבור ועם ההתנהלות מול הרשויות והממשלה המפקחת עליו. כאן מדובר בעניין שברוחניות, ושורשו של הנושא הוא השגחה - השגחה פרטית.
בין השגחה כללית להשגחה פרטית:
בלי להאריך יתר על המידה, הרעיון היסודי הוא שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בשתי דרכים: השגחה כללית - פיקוח כללי, והשגחה פרטית - פיקוח מדוקדק. כמובן, שום דבר בעולם אינו מתרחש בלא שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך, עד לפרט הקטן ביותר של עלה עשב. אולם כדי לשמר את האשליה שבה שרוי האדם, זו המאפשרת את קיומה של הבחירה החופשית, נדרש שהדברים ייראו כמערכת הפועלת ללא התערבות אלוקית ישירה ומיידית: חוקי טבע, חוקי כלכלה וחוקי היסטוריה, המתממשים בדרך כלל כסדרם.
כל אדם זקוק להשגחה פרטית, וכל המתרחש עמו הוא מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. אלא שהדבר מורכב: כאשר מדינת ישראל נתונה במלחמה או שאין בה גשמים, הכול סובלים. יש הסובלים יותר מאחרים, אך הטובים והרעים סובלים כאחד. זוהי מעין השגחה כללית - אירועים גדולים המתרחשים לקהילה, לאזור או למחוז, ואנשים רבים נגררים לתוכם.
לצד זאת קיימת אפשרות נפרדת של השגחה פרטית: התערבות פרטית השוברת כביכול את הכללים, ויתורים מיוחדים, פטורים או הגנות שיחידים עשויים לזכות בהם. אולם עליהם להיות ראויים לכך. המשנה שלנו אומרת שהדרך שבה נעשה אדם ראוי היא ביסודה מידה כנגד מידה: אם אדם נוטל את האינטרסים של הקדוש ברוך הוא אל לבו ועושה אותם לאינטרסים שלו, ישיב לו הקדוש ברוך הוא כגמולו וייקח עניין מיוחד בהגנה על האינטרסים שלו - במה שהוא רוצה ובמה שאינו רוצה. זהו עניין מרכזי וחשוב להבנת מהותו של הצדיק והקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא.
מאה מול מאה:
המסגרת הטובה ביותר להבנת המשנה הזו היא, לדעתי, הקשר של נישואין - נישואין של אהבה. לאשתי יש אמירה נהדרת: נישואין אינם אמורים להיות חלוקה של חמישים־חמישים בין הבעל לאשה, אלא מאה מול מאה. כלומר, כל אחד נותן את כולו לנישואין, וכל אחד עושה כמיטב יכולתו לוודא שדואגים לצד השני. זוהי השיטה הטובה ביותר לכך שכל אחד יקבל את המרב. משמעות הדבר היא שהעדיפות העליונה של הבעל היא שאשתו תהיה מאושרת, ולהיפך. זוהי נקודת המוצא הרעיונית שממנה יש לגשת אל המשנה.
"עשה רצונו כרצונך":
אומרת המשנה: "עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ" - עשה את רצון ה' כאילו הוא רצונך שלך, כדי שיעשה הוא את רצונך כרצונו. הרעיון הוא שעל האדם להתייחס אל קיום המצוות, אל רצון ה', כאל מה שהוא באמת רוצה לעשות מעל לכל דבר אחר. זהו מצב הנישואין של מאה מול מאה: מה שהאדם רוצה הוא שרצון ה' יתקיים, הוא רוצה בכבוד שמים, הוא רוצה את מה שה' רוצה. וה' פועל תמיד מידה כנגד מידה, ומתייחס אל האדם באותה מטבע שבה התייחס האדם אליו - ולפיכך יעשה את רצונך כרצונו.
אין זו אמירה טאוטולוגית, כאילו מרגע שכל מה שאתה רוצה הוא מה שהקדוש ברוך הוא רוצה, שוב אין משמעות לרצונך ואין הקדוש ברוך הוא עושה עבורך דבר. אין זו הכוונה. לאדם יש רצונות וערכים משלו, ספציפיים, שיכולים להיות מיושרים לחלוטין עם רצון ה' ואף על פי כן אינם בהכרח רצון ה' עצמו.
החלק הראשון של המשנה אומר, אפוא, שכאשר האדם ניגש לקיים את מצוותיו עליו לחשוב: "יש כאן צורך, ואני רוצה לתת מעצמי, לתת את כספי ואת משאבי, משום שזה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה" - אף שאילולא היה זה רצון הקדוש ברוך הוא, לא היה מוציא את כספו, את זמנו ואת משאביו על אותו דבר עצמו.
וכיוון שהאדם הוא מסוג זה, ישלם לו הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה כאשר ירצה הוא עצמו דבר מה. אם אכן הוא נתון מאה אחוז בתוך רצון ה', הרי שמה שירצה אינו דבר האסור עליו או המזיק לו, ואף לא דבר הנעדר מעלה רוחנית; ובכל זאת זהו דבר ייחודי לו, שמצד עצמו, בהינתן שכל השאר שווה, לא היה הקדוש ברוך הוא מביא אותו לכלל מציאות אלמלא רצה בו האדם.
שני ילדים מתמודדים על אותו מקום בבית הספר, ואחד מהם הוא ילדך.
כולם יקבלו אתרוג כשר, ואילו אתה מבקש דווקא אתרוג כשר ומהודר במיוחד.
הקדוש ברוך הוא "בסדר" עם כך שילדך יתקבל לבית הספר - אך יש ילדים אחרים; הוא "בסדר" עם כך שתקבל אתרוג כשר - אך אינך חייב לקבל את היפה ביותר בעיר. אלא שאם זה רצונך, ואתה אדם המקיים את הצו "עשה רצונו כרצונך", אזי מידה כנגד מידה יעשה הקדוש ברוך הוא את רצונך כרצונו, ותזכה להשגחה פרטית מיוחדת: ילדך יזכה לתשומת הלב שהוא צריך, או שתמצא את האתרוג שביקשת, או כל דבר אחר שרצית בו באמת.
"בטל רצונך מפני רצונו":
ממשיכה המשנה: "בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ". שים לב: אין כאן תמונת ראי של החלק הקודם, שלפיה אם תבטל את רצונך מפניו יבטל הוא את רצונו מפניך, שהרי אין הקדוש ברוך הוא מבטל את רצונו מפני איש. רצונו של הקדוש ברוך הוא הוא כל מה שיש, והוא הגובר.
בשאלת ההשגחה וההשגחה הפרטית וכיצד היא פועלת - שאלה החורגת ממסגרת דיוננו כאן - עולה קושיה מובנת מאליה: אם שני אנשים בעלי בחירה רוצים דברים הסותרים זה את זה, ושניהם פועלים זה על זה, מה יהיה ואיך זה יעבוד? ובניסוח אחר: אם דבר אינו אמור לקרות לך, הרי לא יקרה; אך מה יהיה כאשר אדם בעל בחירה חופשית מבקש לעשות לך זאת - האם יצא מכך נקי? זו שאלה פתוחה, ואין כאן המקום ליישבה.
נקודת המשנה שלפנינו היא שכאשר אתה מבטל את רצונך - כשאתה רוצה לעשות דבר שאינו נכון ואומר: "לא, הקדוש ברוך הוא אינו רוצה בזה, ולכן גם אני איני רוצה בזה" - אזי כאשר ירצה אדם אחר לעשות לך רעה, לא ייתן הקדוש ברוך הוא לדבר לקרות. הוא יבטל את רצונו של אותו אדם, ואתה תהיה מוגן. שוב: סוג מיוחד של השגחה פרטית, סוג מיוחד של הגנה.
גישות נוספות בביאור המשנה:
הברטנורא: החלק הראשון של המשנה עוסק במקרה ספציפי הרבה יותר - בהוצאת ממון. כאשר אדם מוציא ממון לצורך קיום מצוות, עליו לרצות בכך כאילו הוא משרת את מטרותיו שלו.
רבי חיים מוולוז'ין ב'רוח חיים': גישה מרתקת, בהמשך לאיזון שבין לימוד ובין עבודה שנידון במשניות הקודמות - "עשה רצונו כרצונך" פירושו שעל האדם ללמוד לכל הפחות כשם שהוא עובד.
לסיכום: אלו גישות נוספות, וכולן עשויות להיות נכונות, אך הגישה העיקרית למשנה זו היא שעל האדם להיכנס אל מערכת היחסים שלו עם הקדוש ברוך הוא במתכונת של מאה מול מאה: מחויבות מלאה, נתינה של הכול, ורצון שהוא רצון ה' - כבוד שמים, שרצונו של הקדוש ברוך הוא יתמלא בעולם הזה ומלכותו בכול תמשול. וההבטחה שאנו מקבלים בתמורה מן המשנה היא: אל תדאג, הקדוש ברוך הוא ידאג לך. לא תפסיד בכך שאתה נותן מאה מול מאה. וכך הוא גם בנישואין: אדם הנותן מאה מול מאה לצד בן זוג בעל כוונות טובות, מוסר את כולו לטיפול בבן זוגו - ואם ירצה השם, ובהיות רצון טוב, ייטב לו על כך אף יותר; אף שהוא מוותר על עצמו לחלוטין ונותן, הדבר יחזור אליו בכפל כפליים.