אבות פרק שני, משנה שנייה. עם משנה זו הגענו, לכל הדעות, לסופו של סדר הזמנים במסכת אבות. התנא שלפנינו הוא רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא - בנו של בעל המשנה הקודמת, הוא מסדר המשנה שבידינו. רבן גמליאל זה, נכנהו רבן גמליאל השלישי, הוא האחרון הנושא מעמד של תנא; כל הבאים אחריו כבר נמנים עם האמוראים. מבחינה היסטורית זהו האדם האחרון שבמשנה, ומשום כך אף בא בסופו של הסדר הכרונולוגי.
שתי נקודות בפיו. הראשונה: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" - העמל בשני הדברים כאחד, בתורה ובפרנסה, גורם לאדם לשכוח את החטא. את דבריו הוא מחזק בהמשך: "וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" - סופה שתתבטל, והיא אף גוררת את האדם לידי חטא.
מהי "דרך ארץ":
לפי הברטנורא, וכן לפי הרמב"ם, רש"י ורבים אחרים, הכוונה לפרנסה - בין דרך מסחר וסחורה ובין דרך מלאכה ועמל. עניינו של הדבר הוא ריסון כוחו של היצר הרע: כאשר האדם מתייגע בתלמוד תורה, המכלה חלק ניכר מכוחותיו הנפשיים והשכליים, ומתייגע גם בפרנסתו, המכלה את כוחותיו הגופניים - בין שני אלה אין לו עוד דחף לחטוא, אין לו האנרגיה לכך ואין לו הפנאי לכך, והדבר שומר עליו בדרך הישרה. זוהי ההבנה הפשוטה ביותר, וכך נראה שלמד הברטנורא.
יש הלומדים כי העוון המסוים שבו עוסקת המשנה הוא פשעי ממון - רמאות וגניבה, קיצוץ פינות ונטילת דבר שאינו שלו. כדי שיינצל האדם מציפורני עוולות ממוניות, נדרשים שני מרכיבים:
ידיעת ההלכה: לימוד התורה, כדי לדעת מה נכון ומה אינו נכון, מה מותר ומה אסור.
פרנסה בסיסית: שלא יהיה נתון בייאוש כלכלי, שהרי מי שאינו נואש אינו זקוק לנטול את שאינו שלו.
כאשר מתקיים רק אחד מן השניים, נופלת ההגנה: אדם הלומד ויודע היטב מה נכון ומה לא, אך שרוי בייאוש גמור, ייפול קורבן לייאושו וירמה או יגנוב או ישקר; ומנגד, אדם שאינו נואש כלל אך אינו יודע להבחין בין מותר לאסור, ימשיך ליטול עוד ועוד, בלא קשר לצדקת מעשיו.
גישה אחרת ב"דרך ארץ":
יש גישה שונה לחלוטין, שלפיה אין "דרך ארץ" כאן פרנסה, אלא מוסר ומידות טובות - לימוד המורה לאדם מה נכון ומה אינו נכון, לעומת התורה שהיא בעיקרה חוק והלכה. לפי זה, לימוד התורה לבדו, בלא הוספת מוסר, בלא דרבון בענייני מידות ובלא עבודה על תיקון המידות, אינו מספיק. עדיין תישאר בידי האדם מידה מקולקלת, ועדיין יחסר לו המצפן המוסרי המאפשר לו להתעלות מעל החטא.
"וכל תורה שאין עמה מלאכה":
רבי שמשון רפאל הירש מדגיש כי דברים אלו מכוונים כלפי מי שמדגיש את לימוד התורה בלבד ואומר: אין לי צורך לייגע עצמי בלימוד ובעבודה כאחד, די לי בלימוד מאומץ כדי להישמר מן החטא, ואיני זקוק ללימוד מוסר, שכן התורה עצמה היא מוסרי. על כך משיב רבי שמשון רפאל הירש: טעות היא. התורה לבדה אינה מספיקה, ועל האדם ללמוד וגם להתפרנס. "מלאכה" כאן משמעה בהחלט עבודה לשם פרנסה.
שהרי אם לא יעשה כן, לא תהיה בידו דרך לפרנס את עצמו, ולא תהיה לו ברירה אלא להיות מוסח מלימודו. ראשית, אין הוא יכול להתרכז - הוא מבקש לשבת וללמוד, אך מחשבתו שבה אל רעבון ילדיו ואל בטנו הריקה. שנית, מתוך ייאוש, במוקדם או במאוחר יעזוב את בית המדרש ויצא לחפש פרנסה; ומשאין הוא מצליח בכך והוא שרוי בייאוש, יגיע לעשות כל דבר, לקצץ כל פינה, לגנוב מבני אדם וליטול את שאינו שלו. נמצא שהמצב הולך ומחמיר: הוא נטש את התורה, הוא עובר עבירות, והוא מוסח לחלוטין - וסופו שנגרר לתוך החטא ומאבד את הכול.
מחלוקת התנאים בברכות:
ראוי לציין כי שאלת השילוב שבין עבודה ולימוד אינה חדשה, ואין משנתנו המילה האחרונה בעניין. נקודת המוצא הקלאסית היא הגמרא במסכת ברכות, ובה מחלוקת תנאים בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי:
רבי ישמעאל: מבסס בדיוק את העולה ממשנתנו. הפסוק אומר בקריאת שמע "ואספת דגנך" - חלק ממשמעות היותו של אדם יהודי הוא שיוכל לעבוד ולאסוף את דגנו ולפרנס את עצמו.
רבי שמעון בר יוחאי: אם אדם עסוק כל ימות השנה - חורש, זורע, קוצר, בוצר, זורה ואופה - מתי יימצא לו זמן ללמוד? לפיכך אומר הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך": ילמד מבוקר עד לילה, ו"מלאכתן נעשית בידי אחרים" - פרנסתו תגיע אליו בדרך זו או אחרת.
מסקנת הגמרא שם היא ש"הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם" - רבים אחזו בגישת משנתנו של שילוב עבודה ולימוד, והדבר עלה בידם לטובה: הייתה להם פרנסה, היה להם תלמוד תורה, וחייהם היו טובים. "והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם". כלומר, גם אם בתיאוריה יש מקום לגישה השנייה, למעשה אין היא עולה יפה. וכך פוסק השולחן ערוך.
הרמב"ם, במקום אחד - בהלכות תלמוד תורה - פוסק בדיוק כמשנתנו. אך במקום אחר, בהלכות שמיטה ויובל, הוא כותב שקיימת אפשרות כזו: אדם יוצא דופן, כרבי שמעון בן יוחאי, המקדיש עצמו ללימוד יומם ולילה, פורק מעל כתפיו את כל החשבונות כיצד יתפרנס, אינו דואג לכך - והקב"ה דואג לו בדרך כלשהי, והוא לומד כל ימי חייו. אדם כזה הרי הוא כקודש קודשים.
נמצא כאן ניתוק בין התיאוריה למעשה: בתיאוריה ניתן לשבת וללמוד בלבד, אך למעשה אין הדבר עולה יפה אצל רוב בני האדם. משנתנו נותנת אפוא עצה טובה, כדרכה של מסכת אבות: אל יניח האדם שהוא שונה מכל השאר, אלא ידע שהוא ככל אדם, והדרך הטובה ביותר עבורו, מבחינה מעשית, לחיים שלמים ובריאים של תורה ומצוות, היא לפרנס את עצמו לצד תלמוד תורתו. ולצד זאת קיימת הערת שוליים: ישנם יחידים יוצאי דופן המקדישים עצמם ללימוד בלבד, ודבר זה עולה בידם, שכן הקב"ה מסדר שידאגו להם, ואין בכך עבירה כלל. אך מי שאינו יכול שלא לחשוב כיצד יסתדרו הדברים, אין הוא האיש הזכאי לכתר זה. מדובר במי שיש בו ביטחון שלם ואמון גמור בקב"ה, עד שאינו חושב על פרנסה כלל וחי על ניסים; בדרך זו או אחרת ישרוד ולא ימות - אך אין הבטחות מעבר לכך. עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
החלק השני - "וכל העמלים עם הציבור":
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא ממשיך ואומר: "וכל העמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים". כל העוסק בצורכי ציבור - היושב בראש ועדה, מזכיר בית הכנסת, המארגן את הקידוש בשבת בבוקר וכיוצא בזה - עבודתו צריכה להיעשות לשם שמים. לא מפני שהוא מבקש להיראות אדם חשוב ומכובד ולהתחכך עם הנחשבים, אלא מפני שהוא מבקש לדאוג לעמו של הקב"ה: הוא אוהב את הקב"ה, וזוהי משפחתו, ומשום כך הוא מעורב בעניינם.
וכן אל ייחס האדם לעצמו את ההצלחה, שכן "שזכות אבותם מסייעתן" - ההצלחה המאפשרת לפעולתו למען הציבור לעלות יפה באה בזכות אבותיהם ואבות אבותיהם, מכוח הדורות הקודמים. "וצדקתם עומדת לעד" - זכותם של צדיקי הדורות הקודמים עומדת לנצח, ותמיד ניתן להישען עליה, מן האבות והאמהות ועד אנשי הדור הקודם. ואף על פי כן: "ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם" - כאן מדבר רבן גמליאל כביכול בשם השם: אף שההצלחה באה מזכות הדורות הקודמים ומזכות הציבור, אזקוף אותה לזכותכם כאילו הייתה מעשה ידיכם, שכן מישהו היה צריך לעשות זאת, ואתם עשיתם והשקעתם את המאמץ.
שלוש דרכים בביאור "כאילו עשיתם":
הברטנורא ורבינו יונה: אף שאין ההצלחה בזכותו של העוסק, נחשב לו הדבר כאילו נעשה בזכותו, וניתן לו השכר על שהשקיע את המאמץ.
הרמב"ם: העיסוק בצורכי ציבור בא במחיר - מי שטרוד בענייני הקהילה אינו יושב ולומד, ואינו מקיים את המצוות שהיה עושה בשעה זו. על כך אומר הכתוב שהקב"ה ייתן לו שכר הרבה "כאילו עשיתם", כלומר כאילו קיים את שאר המצוות שהחמיץ, מפני שהיה עסוק בצורכי ציבור.
הספורנו: לעיתים אין מאמציו של העוסק בציבור עולים יפה כלל. אף על פי כן אומר הקב"ה "מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם" - השכר ניתן אף כשהמעשה לא צלח.
שלוש הגישות יכולות להיות נכונות כאחת. העולה מדברי הספורנו הוא יסוד גדול: על האדם להשקיע את מאמציו למען הציבור משום חשיבות הדבר, ואילו שאלת ההצלחה נתונה לחשבונותיו המורכבים של הקב"ה, היודע מה ראוי שיהיה עבור ציבור שלם. העיקר הוא עצם המאמץ, והשכר נמדד לפי המאמץ ולא לפי תוצאותיו - דבר יוצא דופן, שכן מחוץ לתלמוד תורה אין זה כך בדרך כלל, ואילו בעמל הציבור כך הוא. לפיכך יעשה אדם ככל אשר לאל ידו למען הציבור, והקב"ה ידאג לו, בעזרת ה'.