אבות פרק א, משנה יז. התנא שלפנינו הוא "שמעון בנו" - שמעון בן גמליאל הראשון, בנו של התנא הקודם, רבן גמליאל, ונינו של הלל הזקן. במשניות מופיעים שני חכמים בשם שמעון בן גמליאל, ודבר זה עלול לבלבל; כאן מדובר בראשון שבהם, שכיהן כנשיא בתקופת חורבן בית המקדש. כהונתו נמשכה קרוב לעשרים שנה והסתיימה בשנת ג' אלפים תת"ל לערך (70 לספירה), עת נמנה עם עשרת הרוגי מלכות שנהרגו בידי הרומאים, ובכך תם תפקידו כנשיא.
לשון המשנה: "שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים". שני דיוקים מעניינים כאן: ראשית, אין הוא מכונה במשנה בתואר "רבן"; שנית, הוא מתייחס אל עצמו כמי שעדיין גדל ומתפתח. רבים ממפרשינו מבארים שמאמר זה נאמר בשלב מוקדם, בטרם נתמנה לנשיא ובעוד אביו רבן גמליאל בחיים, ומשום כך נאמר ללא התואר המכובד. הכלל הוא שהמשנה אינה זזה ממקומה: משנתקבע נוסח האמירה, אין מנסחים אותה מחדש בשלב מאוחר יותר, שכן הדבר מבלבל ומקשה על הזכירה, ולפיכך נותרה כמות שהיא. כך יוצא שאף שהוא כבר חכם בזכות עצמו, הוא רואה עצמו כמי שעודנו גדל - וכך ראוי לכל אדם.
המשנה כוללת שלושה חלקים:
"ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" - אין דבר טוב לגוף יותר מן השתיקה.
"ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" - אף בהקשר של תלמוד תורה, הלימוד אינו העיקר אלא המעשה.
"וכל המרבה דברים מביא חטא" - המרבה לדבר ומפריז בדיבורו מביא לידי חטא.
המשנה כולה עוסקת אפוא במעלת מידת השתיקה.
"ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה":
התנא מדבר על התועלת הגופנית שבשתיקה. כאשר אדם כועס ומתגונן, לחץ דמו עולה, ואין בכך תועלת לגופו. מי שמבקש לשמור על שלוותו ועל שיווי משקלו הנפשי - מוטב לו שישתוק. הברטנורא מבאר כי זהו דווקא הקשרה של המשנה: מדובר באדם העומד מול השפלה או ביקורת, ואף שמעלים עליו האשמות או מביישים אותו, הוא נותר שותק. שתיקה זו היא לטובתו ולרווחתו הגופנית.
הדברים מוכרים לכל אדם: מרגע שאדם מגיב, הוא מתלהט וכועס יותר ויותר, וגם אם הצדק עמו אין בכך נפקא מינה. הוא יוצא מן העימות כשאינו רגוע, תיאבונו נפגם, שנתו נודדת, ובוודאי שאין ביכולתו להתרכז בלימודו. זהו מצב של הפסד מכל הכיוונים, והוא היוצא נפסד. אילו היה מניח לדברים לחלוף מעליו ומתעלם מהם, היה שומר על שלווה ורוגע, מתאושש מהר יותר וממשיך בענייניו.
ראוי לדייק: השתיקה טובה לגוף, אך לא לנשמה. יש מצווה, וכך אף ראוי, שהלומד תורה יבטא את לימודו בפועל ובקול רם, שכן הוצאת הדברים בפה מסייעת לו ללמוד, לזכור ולהבין. אלא שלגוף אין הדיבור מועיל.
יסוד הדברים בפסוק במשלי: "גם אוויל מחריש חכם ייחשב, אוטם שפתיו נבון" - אף הכסיל, אם ישתוק, ייחשב לחכם, והאוטם את שפתיו נתפס כנבון. רעיון זה זכה לפרסום בעת החדשה בלשון המיוחסת למארק טוויין או לאברהם לינקולן, ואבי היה חוזר עליה תדיר: מוטב לשתוק ושיחשדו בך שאתה טיפש, מאשר לפתוח את הפה ולהסיר כל ספק. ומקורם של דברים בשלמה המלך במשלי.
כך מבארים הברטנורא ורבים אחרים: המשנה עוסקת באופן ספציפי במי שטופלים עליו דברים, מביכים אותו או משקרים בעניינו - ואף אז עליו לשתוק. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר: אם מישהו מעלה נקודה נכונה, מותח ביקורת לגיטימית ומצביע על חיסרון אמיתי, בוודאי שעל האדם לשתוק ואף לקבל את הדברים - להיות מן האוהבים את התוכחות, ולא להתגונן ולריב, אלא לקחת זאת כדבר שכדאי לדעתו ולגדול ממנו.
הרמב"ם בפירוש המשניות מבין את המשנה באופן הקרוב יותר לקריאה הפשוטה: אין מדובר דווקא במי שמביישים אותו, אלא בדיבור באופן כללי - שאדם ימעיט בדיבורו וירוויח מכך. הרמב"ם מנצל את ההזדמנות ומונה, כדרכו במקומות נוספים, את חמש דרגות הדיבור:
דיבור אסור: לשון הרע, רכילות, שבועת שווא וניבול פה. דברים אלו אסורים מעיקרם - שקר, שבועת שקר או קללה - ובוודאי שאין להם מקום.
דיבור מגונה: שיחה בטלה. אדם יושב אל שולחן השבת ומדבר על האוכל במקום בעניין נעלה יותר, או על מי ניצח באירוע ספורט. דיבור זה, בלשון הרמב"ם, נחות ומגונה, ובאותו זמן ניתן היה לעשות דברים טובים בהרבה.
דיבור מותר: דיבור הנחוץ לרווחתו הגופנית והכלכלית של האדם, לצורכי עבודתו וכיוצא בזה. כשיש צורך לדבר - ידבר, ומה שנחוץ נחוץ.
דיבור אהוב: דיבור שבו אדם גורם לזולתו להרגיש טוב, מעודד אותו, מוציא ממנו את המיטב ומחזק אותו להיות אדם טוב יותר ולעשות טוב.
דיבור מחויב: תלמוד תורה, קריאת שמע וכדומה - דיבור שהוא מצווה בפני עצמו.
בהיררכיה זו מצביע הרמב"ם על הכיוון הנדרש: להתרחק מן הדרגות הנמוכות ולהתמקד בדרגות הגבוהות.
באותו עניין מובאת גמרא נודעת ובלתי נשכחת במסכת מגילה (י"ט ע"א): "דרש רבי יהודה איש כפר גיבור חיל: מה דכתיב - 'לך דומיה תהילה'" (פסוק בתהילים שזכה לפרסום בזמננו בשירו של ישי ריבו, "צעקה בת"). ומהי כוונת הפסוק? "סמא דכולא משתוקא" - התרופה המועילה לכל דבר היא השתיקה, כדברי התנא במשנתנו. וממשיכה הגמרא: "כי אתא רב דימי אמר, אמרי במערבא" - בארץ ישראל אומרים: "מילה בסלע, משתוקא בתרין" - המילה שווה מטבע סלע אחד, והשתיקה שווה שניים. השתיקה עדיפה תמיד, אלא אם כן יש בפי האדם דבר הראוי להיאמר.
"ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה":
בחלקה השני של המשנה קובע שמעון בנו כי אף בהקשר של תלמוד תורה, שם הדיבור הוא מצווה, אין הלימוד הוא העיקר אלא המעשה - העשייה בפועל. מקור הדברים בפסוק בדברים: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" - אדם לומד תורה, אך עליו לוודא שלימודו הוא לשם עשייה.
לאמיתו של דבר, זו מחלוקת שנידונה בגמרא. בקידושין מובא דיון מפורסם בשאלה מה חשוב יותר ומה קודם - הלימוד או המעשה: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד", ונשאלה השאלה בפניהם על ידי התלמידים: תלמוד גדול או מעשה גדול?
רבי טרפון: "מעשה גדול" - המעשה עיקרי וקודם ללימוד.
רבי עקיבא: "תלמוד גדול" - הלימוד גדול מן המעשה.
ולבסוף הכריעו כולם: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" - הלימוד הוא הגדול, משום שהוא זה שמביא את האדם לידי מעשה. ההבנה בכך היא שאם ירבה אדם במעשה, לא יבוא מתוך כך ללמוד יותר; אך אם ירבה בלימוד, יבוא מתוך כך לעשות יותר.
הגמרא עצמה טעונה ביאור, שכן השאלה כשלעצמה תמוהה: בתוך תרי"ג המצוות, אחת מהן היא תלמוד תורה, והיא מצווה בפני עצמה. מכל מקום, הנקודה במשנתנו היא שהתנא נוקט צד בדיון זה וקובע: ככל שהתלמוד חשוב - או כלשונו כאן, "המדרש" - העיקר בסופו של דבר הוא המעשה, יישום הנלמד הלכה למעשה.
"וכל המרבה דברים מביא חטא":
בחלק השלישי, לאחר שלמדנו כיצד ראוי להימנע מריבוי דברים, אנו נכנסים לשלב נוסף: אם כבר עומד אדם לדבר, לפחות יצמצם בדיבורו. זהו כמעט מצב של בדיעבד - ככל שאדם מרבה לומר, כך מצבו גרוע יותר. אמרו חז"ל "כל המוסיף גורע" - ההוספה עצמה גורעת מן הדבר. וכפי שידוע, כשאדם יושב במסירת עדות או בחקירה, כל דבר שיאמר עלול לשמש נגדו; ככל שיאמר פחות, ויענה על השאלות בצורה ישירה ומצומצמת - כך ייטב לו.
המשל שמביאים חז"ל לעניין זה הוא סיפורה של חוה. הקב"ה ציווה על אדם וחוה שלא לאכול מן העץ, וכשדיבר עמה הנחש הוסיפה ואמרה שלא רק שנאסר עליהם לאכול מן העץ, אלא אף לנגוע בו. אותן מילים נוספות הן שהובילו אותה לחטא, שכן נתאפשר לרמותה: לא הנגיעה בעץ היא שגורמת למיתה, אלא האכילה בלבד. מכאן שעל האדם להתמקד בחשיבות נקודה זו ממש - לשמור על בהירות בין דאורייתא לדרבנן ולהבין את ההבחנה כראוי.
ובאופן כללי: ככל שאדם מרבה בדיבור, כך הוא עלול יותר להתרגש, לומר דברים שאין לומר, להרגיש רע כלפי עצמו וכלפי אחרים, להיכשל בלשון הרע וכיוצא בזה. לפיכך ישתדל לעצור את הדברים בעודם באיבם, ולא ירבה בדיבור ככל שהדבר בידו.
רבינו יונה מוסיף כי מאחר שחלקה הקודם של המשנה עסק בתלמוד תורה, אף חלק זה מוסב על תלמוד תורה. הוא מביא את דברי הגמרא בחולין (ס"ג): "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה" - על האדם ללמד את תלמידיו בתמציתיות, במיעוט מילים ובבהירות מרבית, וכל זאת למען הבנת התלמיד. הנקודה היא שכאשר אדם מוסיף - הוא גורע: הוא אומר יותר, ולמעשה אומר פחות, שכן הוא מוסיף בלבול במקום לשקול כל מילה ולהבהירה מן הפעם הראשונה, כך שלא תיוותרנה אי הבנות ומסירת התורה תהיה ברורה לחלוטין.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה יסודות מפי שמעון בן גמליאל: אין לגוף דבר טוב מן השתיקה, ובפרט מול ביקורת והשפלה; אין המדרש עיקר אלא המעשה, ולימוד התורה מכוון לשם עשייה; וכל המרבה דברים מביא חטא, ולפיכך ראוי לצמצם בדיבור ולדבר בדרך קצרה וברורה.