אנו מגיעים אל המשנה האחרונה שבפרק א' - משנה י"ח - ובה דבריו של רבן שמעון בן גמליאל. נחלקו המפרשים מיהו רבן שמעון בן גמליאל שבמשנתנו. רובם למדו כי זהו נכדו של שמעון הנזכר במשנה הקודמת, היינו רבן שמעון בן גמליאל בנו של רבן גמליאל דיבנה, שחי לאחר החורבן; ואילו הנשיא הקודם, שאף הוא נקרא רבן שמעון בן גמליאל, היה הנשיא האחרון בתקופה שקדמה לחורבן הבית. ויש הלומדים כי מדובר באותו שמעון של המשנה הקודמת, ושם נזכר בלא התואר 'רבן' משום שאמר את דבריו בצעירותו, ואילו כאן הוא מדבר מתוך כהונתו כנשיא.
לשון המשנה:
"על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת, ועל השלום" - ומסיימת המשנה ומביאה מקור מנבואת זכריה: "שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".
הבאת המקור האחרון תמוהה במקצת, שכן אין ברור כיצד מוכיח פסוק זה שהעולם עומד על שלושת הדברים הללו. ואכן, רבים משמיטים לגמרי מן הגירסה את המקור הזה, מפני שאינו שייך לכאן.
הסתירה למשנתו של שמעון הצדיק:
ראשית עלינו לעמוד על קושי מהותי: במשנה השנייה של המסכת שנינו את דברי שמעון הצדיק, שאף הוא אמר כי על שלושה דברים העולם עומד - על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. תמוה עד מאוד שרבן שמעון בן גמליאל, יהיה מי שיהיה, שחי מאות שנים לאחר מכן, יחלוק ויתווכח באופן ישיר עם שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הדבר נראה בלתי סביר.
יש שהעירו כי הגירסה אינה זהה בשתי המשניות: יש הגורסים כאן "על שלושה דברים העולם קיים", ואילו במשנה ב' ישנה גירסה "על שלושה דברים העולם נברא". על כל פנים, המפרשים מבינים כי ההבדל שבין שתי המשניות הוא הבדל שבמישור: השלושה שמנה שמעון הצדיק הם הסיבות לבריאת העולם, ובלעדיהם לא הייתה לעולם תכלית והיה כביכול חוזר לתוהו ובוהו; ואילו כאן מדובר בעולם החברתי, בעולם בני האדם וביחסים שביניהם - יציבותה של החברה והתרבות תלויה בשלושת הדברים הללו. אלו שני עניינים נפרדים.
דין אמת לאמיתו - שותפות במעשה בראשית:
אף שהבחנו בין שני המישורים, ראוי לציין כי ישנה גמרא המקשרת בין הרעיונות ומדברת על קיום העולם במובן של בריאת העולם ממש. הגמרא בשבת (י ע"א) מספרת על רב חסדא ורבה בר רב הונא שישבו בדין כל היום כולו, עד שנחלש לבם מרעב. אמר להם רב חייא בר רב מדיפתי: הרי נאמר "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב" - "וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו? תורה מתי נעשית?". וכי ייתכן שמשה רבנו דן את העם מבוקר עד ערב בכל יום, ואימתי מסר את התורה? הלא תפקידו העיקרי בישראל הוא ללמד את התורה שקיבל בסיני, ואין זה מתקבל על הדעת שכל היום עסק בדיני ממונות.
אלא בא הכתוב ללמדך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו - היינו שדן כראוי, על פי אמיתה של תורה, עד הדרגה הגבוהה ביותר - אפילו שעה אחת ביום, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. והגמרא לומדת זאת בגזירה שווה: כתיב הכא "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב", וכתיב התם במעשה בראשית "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".
הרי שהגמרא משלבת את שני הרעיונות יחדיו: אם תכליתם של הצדק ושל הדיין היא להבטיח פתרון סכסוכים בלא אלימות ולקדם הרמוניה חברתית ושלום, וכשהוא עושה זאת בדין אמת לאמיתו - הרי זה צדק וזו אמת - נמצא שהוא כשותף בבריאת העולם. בכך נקשרים ערכי משנתנו אל אותם ערכים שנתייחסו לתחילת בריאת העולם.
הערה אישית - 'דשא':
את הדברים הבאים יש לקבל בהסתייגות מרובה, שכן זהו חידוש אישי בלבד, ואין לו בסיס במפרשים - קח או הנח. הגמרא הקודמת לה מיד באותו עמוד (שבת י ע"א) מספרת: "רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי" - שני האמוראים הגדולים, שנחשבו כשופטי ישראל וישבו בטבריה, היו יושבים ולומדים בין העמודים, ככל הנראה במקום שאיפשר להם מעט פרטיות. "וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אאיברא דדשא ואמרי: יא דאית ליה דינא ליתי וליעול" - בכל שעה ושעה היו דופקים על בריח הדלת ומכריזים: מי שיש לו דין תורה, יבוא וייכנס.
לכאורה תמוהה הגמרא: מה באה ללמדנו? המפרשים ודאי אמרו בה את שאמרו. ברם, תמוה שהם יושבים באמצע החדר בין העמודים, וכדי לדפוק הם הולכים אל הדלת ומקישים על 'איברא דדשא'. אפשר להציע רעיון נאה: המילה 'דשא' עצמה מורכבת משלוש אותיות - דל"ת, שי"ן, אל"ף - ראשי תיבות של דין, שלום ואמת. כלומר, תוך כדי לימודם ומתוך נכונותם לעשות משפט, היו מזכירים לעצמם בכל שעה ושעה לשם מה הם כאן: לקיים את העולם על ידי דין, שלום ואמת, ולא להסיח דעת מכך. זוהי תזכורת מתמדת, בדומה לנשיקת המזוזה בכניסה לחדר, למה שהם עושים באמת.
התנאים המקדימים לחברה יציבה:
נחזור למשנתנו, המתמקדת בתנאים המקדימים לחברה יציבה - כיצד חברה יכולה להוסיף ולהתקיים. למי שאינו מצוי בתחום זה ואינו עוסק במחשבה מדינית, אני מפנה למאמר נהדר של הרב יונתן זקס, בהקדמתו לספרו על ספר דברים בסדרת Covenant and Conversation, שם הוא דן בכך באריכות, וראוי להשקיע את הזמן בקריאתו.
בקצרה: רעיון החברה הוא שבני אדם חיים יחד ומנסים ליצור דבר הגדול מסך חלקיו. אין האדם חי לבדו בראש ההר, משום שהוא מחשב כי כחלק מקהילה יוכל להשיג יותר מאשר לבדו. אלא שערכו המרכזי של הפרט הוא האוטונומיה שלו, חירותו וחופש הבחירה שלו. האדם הוא בעל בחירה חופשית, וחופש פעולתו הוא המגדיר אותו, ובאופן טבעי הוא מבקש לממש את עצמו ולעצב את מי שיהיה.
הבעיה מתעוררת ברגע שקיימת חברה של בני אדם החיים ופועלים יחד: כל אחד הוא בעל רצון עצמאי, ולעיתים רצוני מתנגש ברצונך. כאשר מדובר בעשרות, במאות ובאלפי בני אדם, נדרשת דרך לתאם בין הרצונות המתחרים, כדי שנוכל לפעול יחדיו באופן שליו ופורה, שבו אכן יהיה השלם גדול מסכום חלקיו.
שלוש דרכים לארגון החברה:
תמריץ חיובי - כלכלת שוק: אומרים לכל אחד לפעול לטובת האינטרס האישי שלו ולהשיג לעצמו ככל שיוכל, ו'היד הנעלמה' של אדם סמית' תבטיח את התוצאה הטובה ביותר לכולם. הערך העליון הוא החירות, וכל אחד רשאי לעשות כרצונו - וזאת במידת מה על חשבון הסדר ואיכותו.
כפייה מלמעלה - משטר סמכותני: במקום להשאיר את ההכרעה בידי הפרט, כופים עליו סדר ומורים לו מה לעשות. יש בכך יתרונות: חברה מסודרת, בטוחה ונקייה יותר, אך במחיר ויתור על חלק מחירויות הפרט. ניתן לחשוב על סין של ימינו.
הסכמה ואחריות הדדית - חברה בריתית: זהו, אולי, החזון שמציע הרב זקס כחזון התורה. החברה פועלת לא מתוך אינטרס אנוכי ולא מתוך כפייה חיצונית, אלא מתוך הסכמה הדדית, דאגה הדדית ואחריות הדדית. אני מסכים לרסן חלק מרצונותיי משום שאני דואג גם לך - "ואהבת לרעך כמוך". מה שמבטיח שלא אנהג בניגוד גמור לאינטרס שלך, אלא אשא בו ואצמצם את החיכוך, הוא הברית שכרתנו יחד. אין הדבר נכפה עליי, ואף שלעיתים אוותר על מקצת חירותי, זהותי העצמית גדולה מ'אני' - היא 'אנחנו': כנסת ישראל, העם היהודי, הקהילה המקומית; ולפיכך האינטרסים שלי גדולים מעצמי, והם הצלחת הכלל, ומשום כך אני נושא באחריות גם עליך.
אלו שלוש האפשרויות לארגון החברה ולאיזון שבין חירות לסדר. ומעתה, בשובנו אל המשנה, נמצא שדין, אמת ושלום הם תנאים מוקדמים הכרחיים לכל אחת מן הדרכים הללו - בין בכלכלת שוק חופשי קיצונית, בין בחברה סמכותנית מוחלטת ובין בחברה הבריתית - שבלעדיהם תקרוס החברה ותתמוטט.
דין:
'דין' פירושו החוק ושלטון החוק, ובכללו אכיפת זכויות הקניין - וזהו אחד הדברים שהמפרשים עומדים עליהם כאן. אם נטלתי דבר השייך לך, תקבלנו בחזרה; אם שברתי את חלונך, אחויב לתקן ולשלם על הנזק. זוהי משמעותו של דין.
בכלכלת שוק: מה שהופך את שוק המניות האמריקאי לאטרקטיבי יותר משווקים בברזיל, בדרום אפריקה או ברוסיה, הוא האמון שקיים שם שלטון חוק, שזכויות הקניין ייאכפו ושהמערכת צפויה: שהמשקיע יוכל לצאת מן ההשקעה כרצונו, שלא תהיה שחיתות או העדפה בלתי הוגנת של חברה אחת על פני רעותה. בלא ביטחון שזכויות הקניין והזכויות האישיות מוגנות, ושאין לממשלה כוח בלתי מידתי, יחשוש האדם מלהתרחב ומלחשוף את עצמו, ולא יפעל בשוק שאין בו שלטון חוק אלא שחיתות, חוסר הגינות וחוסר צפיות.
במשטר סמכותני: כל חברה קומוניסטית מבקשת לשכנע את העם שהשלטון פועל לטובתו. כל עוד שלטון החוק נאכף, השכר משתלם בזמן והאדם מוגן כשמתרחשת לו רעה - החברה תהיה מסודרת ויציבה. אך אם חשים האנשים שאין שלטון חוק, שיש שחיתות, שאחרים מנצלים אותם או מקבלים את שאינו מגיע להם, ושאפשר לפגוע בהם וליטול את רכושם ללא עונש ובלא השלכות - תתערער יציבותו של המשטר והעם ימרוד, שכן לא יפקידו את חייהם בידי שלטון שאינו מתחשב בטובתם.
בחברה הבריתית: אף כאן, ההסכמה לשתף פעולה מתוך אהבה, כבוד ודאגה הדדיים היא נפלאה - אך ברגע שאין שלטון חוק ויש הנמלטים מאחריותם יותר מאחרים, אאלץ לשמור על עצמי, אחדל מלדאוג לך ואדאג רק לעצמי, ורעיון ההדדיות שבברית יקרוס. כיצד אוכל להרשות לעצמי לשמור על האינטרסים שלך, בעוד האינטרסים שלי אינם מוגנים?
אמת:
את המילה 'אמת' ניתן לתרגם כמציאות - בהקשר של מציאותו של הקדוש ברוך הוא, שהיא אמת. הרעיון הוא שחברה יציבה, מכל סוג שהוא, חייבת לבסס את הנחותיה, פעולותיה ומדיניותה על מה שאמיתי וממשי; ואם לא כן, הכול קורס. בכלכלת שוק חופשי, כפי שניתן לראות כיום במדינות רבות בעולם המערבי, ברגע שאדם חדל לבטוח בממשלה, בתקשורת ובחברות התרופות הגדולות, וסבור שכולם באים לשקר לו ולהטעותו, מתערערת יציבות החברה מן היסוד, ובני האדם נעשים מרדנים וחסרי אמון. אי אפשר לארגן חברה כאשר המוסדות הגדולים שנועדו לארגנה שוב אינם נחשבים אמינים אלא חיים בשקר. משחסרה תפיסה של מה שממשי, ומשעה שמנסים להטעות ולמשוך צמר על עיניים, מגיבים בני האדם בהתנגדות.
זו גם הסיבה שבדיסטופיות הספרותיות מופיעים משטרי עריצות מסוגו של '1984', שכל עניינם שקר לאנשים ושליטה בהם באמצעות שקרים. כך אף בעולם האמיתי: צפון קוריאה של ימינו אינה מעזה לתת לאמת לצאת החוצה, שהרי אילו הייתה לתושביה גישה לאינטרנט פתוח והיו רואים כיצד חי שאר העולם, המדינה הייתה מתערערת וקורסת. אנשים המודעים לכך שאינם חיים באמת, ושמשקרים להם, לא ירשו לעצמם להישלט בידי גורם חיצוני. איין ראנד ניסחה זאת במשפט חד, שרבי היה מרבה לצטטו: "אתה יכול להתעלם מן המציאות, אבל אינך יכול להתעלם מן ההשלכות של ההתעלמות מן המציאות". אפשר להעמיד פנים שהכול כשורה, שדרך האכילה, ההתנהגות ומערכות המשפט אינן גובות מחיר; אך אם כולן רקובות, מושחתות ובלתי עקביות עם המציאות - יהיו לכך השלכות, החברה תתערער והכול יתמוטט.
אולי זה גם עומק דברי חז"ל, שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. האותיות אל"ף, מ"ם, ת"ו הן ההתחלה, האמצע והסוף של האלף בית - כשלושה עמודים, ממש כדרך שחז"ל מציירים את שלושת העמודים שעליהם עומדים העולם והחברה, כשרפרף בעל שלוש רגליים העומד יציב. ואף צורת האותיות מעידה על כך: לאל"ף כשתי רגליים ובסיס שטוח, וכן למ"ם ולת"ו - אותיות של יציבות.
לעומתן, אומרת הגמרא, אותיות 'שקר' - היפוכה של האמת - מקובצות כולן בסופו של האלף בית: שי"ן שנייה מן הסוף, רי"ש שלישית מן הסוף וקו"ף רביעית מן הסוף. אף צורת כתיבתן בספר תורה מלמדת: השי"ן נשענת על נקודה קטנה, הקו"ף מתאזנת על רגל אחת קטנה, וכן הרי"ש - אותיות שאין בהן יציבות. הנקודה היא ששקר חסר יציבות מטבעו, ולבסוף יתמוטט.
וכן הדבר בחברה הבריתית: התחייבותי לחברי היהודי מבוססת על ההנחה שיש בו יושרה, ושמה שהבטיח יקיים. אם מתגלה שבן הברית משקר, נשברת הברית - שהרי כל יסודה בכך שאני מחויב אליך מוסרית ואבוא לעזרתך בעת הצורך. ברי אפוא שאין חברה בריתית בלא אמת.
שלום:
'שלום' פירושו שלווה, אך בהגדרה הרחבה יותר הוא מלשון שלמות והשלמה - כל החלקים פועלים יחד בהרמוניה. תרגומו הראוי הוא, אפוא, הרמוניה. ומיניה וביה, בהגדרה: חברה שחסר בה שלום אינה יציבה ואינה יכולה לעמוד, שכן אנשיה מסוכסכים ונתונים במלחמות פנים.
אפשר להוסיף ולהציע ביאור במשנה הידועה במסכת עוקצין: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". עומק העניין הוא שרעיון ההרמוניה והשלום הוא תיאום המאמצים, שבו נעשה השלם גדול מסך חלקיו. היחיד כשלעצמו הוא כלי קטן ומקבל קטן לברכת השם; אך כאשר חברה פועלת בתיאום, היא יוצרת דבר גדול הרבה יותר מן הפרטים, ובכך נעשית כלי גדול הרבה יותר לקבלת ברכה גדולה הרבה יותר. מובן מאליו שאין מקבל גדול יותר לברכת אלוקים מחברה שעשתה עצמה גדולה מסך חלקיה, היינו שהיא פועלת בהרמוניה - שזו הגדרתו של שלום.
ובלא שלום - הכול מתמוטט. לכן אמרו חז"ל שלא חרב בית המקדש אלא בעטיה של שנאת חינם: משעה שאין אמון, אין אחווה ואין בני אדם הפועלים יחדיו, אלא הופכים זה על זה, בהכרח העולם מתמוטט וקורס אל תוך עצמו.
לסיכום: אומרת המשנה כי שלושת הדברים - דין, אמת ושלום - הם התנאים המקדימים לחברה יציבה, אותה חברה שאנו מבקשים לבנות לעצמנו. על האדם להיות מופת של דין - של צדק והגינות; של אמת - של חיים במציאות, של נאמנות למילה ושל יושרה; ושל שלום - של לימוד להסתדר עם הזולת ולעבוד עמו כדי להוציא מחברו את המיטב. ואם כולם ינהגו כן, תעמוד לנו חברה איתנה שתהיה הכלי המחזיק את הברכה שהקדוש ברוך הוא חפץ להשפיע על ישראל.