בפרק א' של מסכת אבות, במשנה ט"ז, אנו פוגשים את רבן גמליאל. דמותו בולטת מכמה טעמים. ראשית, זהו האדם הראשון שנוסף לשמו תואר כבוד: עד כה נזכרו החכמים בשמם הפרטי בלבד - שמאי, נתאי, הלל, אנטיגנוס וכיוצא בהם - ואילו כאן מופיע התואר "רבן".
משמעות התואר "רבן":
"רבן" פירושו רבנו. תואר זה היה שמור פחות או יותר לנשיאים שלאחר הלל, והיוצא מן הכלל היחיד הוא רבן יוחנן בן זכאי, שאף הוא היה מעין נשיא. רבן גמליאל היה הנשיא של עם ישראל לאחר הלל.
ייתכן בהחלט שלהלל היה בן בשם שמעון, ששימש כדמות ביניים וכיהן אף הוא כנשיא, ואינו נזכר כאן. לשמעון בנו של הלל היה בן בשם גמליאל, והוא רבן גמליאל הזקן שלפנינו: נכדו של הלל, המשמש כנשיא, וחי בתקופת בית המקדש.
שבירת שרשרת המסירה:
יש לשים לב ללשון: "רבן גמליאל היה אומר" - היה רגיל לומר. חסר כאן דבר חשוב מאוד: עד כה נבנתה שרשרת של מסירה, שכל חכם קיבל ממי שקדם לו; וכעת מופיע רבן גמליאל בלא כל אזכור מפורש של קבלה מקודמיו.
הטעם לכך, כפי שהזכרנו בחלק הקודם, הוא שנכנסנו לתקופת המחלוקת - תקופה שבה קיימות מאות מחלוקות, לא רק בין התלמידים לבין עצמם אלא אפילו בין התלמידים לרבם. אי אפשר לומר על אדם שקיבל את התורה ממורו כאשר הוא חולק עליו, ומשעה שהתעוררו שאלות ומחלוקות נשברה שרשרת הקבלה הטהורה ואיננה עוד. למעשה, לא יימצא במשנה עוד מי שמקבל מקודמו, למעט מקרה אחד: רבן יוחנן בן זכאי בפרק השני, שקיבל מהלל.
רבן גמליאל היה תלמידו של הלל, שהיה סבו, וכך הוא אומר:
"עשה לך רב, והסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אומדות" - מנה לעצמך רב ומורה; הרחק את עצמך מן הספק והימנע ממנו; ואל תעשר על פי אומדן יתר על המידה.
הברטנורא, וכן רוב הראשונים, מבארים שאין במשנה שלושה עניינים אלא שניים בלבד:
"עשה לך רב והסתלק מן הספק" - מנה לעצמך רב, כדי שתסלק את עצמך מן הספק.
"ואל תרבה לעשר אומדות" - אל תרבה לעשר על פי אומדנא.
נדון בשני העניינים זה אחר זה.
"עשה לך רב":
לשון זו כבר נשנתה במסכת: במשנה ו' אמר יהושע בן פרחיה "עשה לך רב". אלא ששם הכוונה הייתה שאדם ימנה לעצמו רב שיהיה מקור המסורת שלו, כך שיקבל שרשרת רצופה ומסר קוהרנטי; ומוטב מקור אחד מריבוי מקורות, כדי שתהיה בידו מסורה אחת מלוכדת, בלא סתירות פנימיות ובלא שאלות. זה פשוט.
"עשה לך רב" שלפנינו הוא עניין שונה לחלוטין: מדובר במי שיהיה המדריך של האדם בחייו - ולא רק המדריך ההלכתי, אלא המדריך בתמונה הרחבה. לשון המשנה היא "עשה לך", עשה לעצמך: אין די בכך שיהיה לאדם רב בית הכנסת שלו. ייתכן בהחלט שהלה יהיה האיש המתאים, אך העיקר הוא שיהיה זה מישהו שהוא הרב שלך, כלומר שהוא מבין אותך.
זוהי הנקודה המהותית: אדם יכול להיפטר מחלק גדול מאי-הוודאות שבחייו כאשר יש לו יועץ, מנטור ורב שיכול להדריך אותו - מי שמבין אותו ואת המקום שממנו הוא בא, ויכול להשיב לשאלותיו באופן המתאים לו דווקא, ולא מפני שכך כתוב בספרים, שחור על גבי לבן, כקו רשמי.
הרשות נתונה לאדם לבחור מי יהיה זה, אך עליו להיפתח בפניו ולוודא שהוא אכן מבין אותו. ואז, כשמתעוררת שאלה הכרוכה באי-הוודאות של החיים - האם לקבל את העבודה הזאת? האם לעבור לישראל? האם להתחתן עם בחורה זו? האם לעבור לשיעור אחר? - יש לו עם מי לשוחח: אדם שהוא סומך עליו ושמבין אותו, ויכול לסייע לו להגיע להחלטות הטובות ביותר עבורו. עניין חשוב מאוד.
ראוי לעמוד על מידת יישומו של עיקרון זה בציבורים השונים:
אצל החסידים: מחזיקים מן העניין ולוקחים אותו ברצינות רבה.
בקהילה האורתודוקסית האמריקאית: המצב אינו רע כלל.
במערכת החרדית הישראלית: זו המערכת שבניי גדלים בה, ודומה שהיא מפספסת במקצת את העניין. בחור נכנס לישיבה יחד עם חמש מאות בחורים אחרים, עובר מישיבה קטנה לישיבה גדולה, ורואה את הרב מרחוק בלבד. הוא מגיע לישיבת מיר וצופה ברב אשר אריאלי על מסך טלוויזיה בחדר המדרגות - והאם זהו הרב שלו? לא ולא. זה מחטיא את הנקודה.
הרב שבמשנתנו הוא מי שיכול לסייע לאדם להיות "מסתלק מן הספק", להוציאו מכלל ספק. זהו הדבר הראשון שאומר רבן גמליאל, וזוהי חשיבותו והכרחיותו.
"ואל תרבה לעשר אומדות":
הנקודה הטכנית שלפנינו היא שאוכל הגדל בארץ ישראל טעון עישור, וכאן מדובר במתנה ההולכת ללויים - עשירית מן התבואה. אומרת המשנה: אל תנחש, אלא הפרש כמות מדויקת. אם יש בידך מאה סאה של חיטה, עשר מהן צריכות ללכת ללוי; אל תאמוד כמה סאים יש ותיתן על פי הערכה תשע, עשר או אחת עשרה, אלא כוון בדיוק. זוהי הקריאה הפשוטה.
ואולם קריאה זו מוזרה, שכן מסכת אבות אינה חיבור הלכתי ואינה עוסקת בפרטים טכניים של הלכה, ואילו כאן לפנינו עניין הלכתי מובהק. משום כך יש לומר אחד משניים: או שאכן זהו הנושא, ומדובר בדרך מסוימת של התייחסות אל ההלכה; או שזוהי נקודה השקפתית כללית יותר, שאינה נוגעת בהכרח לעצם הפרשת המעשרות אלא לכל תחומי החיים - שחיי ההלכה של האדם לא יתנהלו מתוך חוסר ודאות ומתוך ניחוש. לעיתים אין ברירה, ולעיתים נאלץ האדם לנחש את הניחוש הטוב ביותר שלו, וזה טבעם של החיים.
ואכן, לשון המשנה היא "אל תרבה" - לא נאמר שלעולם אין לעשר באומדן, אלא שיש להשתדל להימנע מכך ככל האפשר ולא להרבות בו.
מן הצד הטכני: אם חובתך לתת עשר מתוך מאה ונתת אחת עשרה, אותה אחת עשרה לא הייתה מחויבת, ואין המעשר מעשר טוב; ואם היית אמור לתת עשר ונתת תשע בלבד, נמצא שעישרת תשעים אחוז בלבד, ועשרה אחוזים נותרו בלא עישור. זוהי בעיה טכנית, ויש הלומדים את המשנה כך.
אך רבים מבארים את הדברים בכללות: כל ספק הלכתי וכל שאלה הלכתית המתעוררים בחיי האדם - אל ינחש סתם, אלא אם רק אפשר יגיע לדיוק וימדוד את הדברים:
להחליט מראש כמה מצה מחלקים בליל הסדר, ולוודא שכל אחד מקבל שיעור מצה כראוי.
לברר היכן עובר התחום בשכונה, ולא לאמוד בקירוב עד היכן ניתן ללכת בין ההרים.
קח את חייך ההלכתיים ברצינות ודרוש דיוק ככל האפשר. מנקודת מבט השקפתית, יהודי כזה הוא מי שלוקח את הדברים ברצינות, ואינו מתנהל באוויר ועושה דברים שאולי טובים ואולי אינם טובים כל כך. אל תהיה כזה.
לסיכום: במשנה זו פגשנו לראשונה את רבן גמליאל הזקן, נכדו של הלל והנשיא שאחריו, ואת תואר הכבוד "רבן"; עמדנו על היעדר לשון הקבלה במשנתו, המשקף את הכניסה לתקופת המחלוקת ואת שבירת שרשרת המסירה. שני העניינים שבמשנה הם "עשה לך רב והסתלק מן הספק" - מינוי רב ומדריך אישי המבין את האדם ומסייע לו להכריע בספקות חייו, ו"אל תרבה לעשר אומדות" - התביעה לדיוק בחיי ההלכה, מן ההפרשה בפועל ועד ליחס כללי של רצינות ואחריות.