אנו מגיעים למשנתו של שמאי, פרק א' משנה ט"ו. שמאי היה בן זוגו של הלל ואב בית דין, והגמרא מעידה עליו שהיה קפדן - אדם נוקשה ומדקדק. רבים נוטים שלא לחבב את סוג האישיות הזה, ואולי אף חשים ריחוק מסוים משמאי כאדם. דומה כי יש בכך טעות, ולא רק משום שהיה מגדולי הגדולים במעמדו המוסרי והתורני. אכן שמאי קפדן, ואינו סובל שטויות; אך המשנה שלפנינו מלמדת כי מה שהוא מטיף לו הוא רציני מזה - ונפלא - ומעיד על אדם עמוק, טוב ואכפתי. העובדה שהיה קפדן ומדקדק אינה מלמדת, חס ושלום, שלא היה חמים, טוב ואכפתי.
רקע: שמאי ובית מדרשו:
שמאי עלה להנהגת עם ישראל בתקופת הלל, או מעט לפני כן, והחליף בתפקידו אדם בשם מנחם. איננו יודעים הרבה על מנחם, אב בית הדין הקודם, מלבד זאת שעזב את משרתו כדי לשרת את המלך - הורדוס, או אנטיפטר אביו, שטכנית לא היה מלך אלא נציב. משעזב מנחם, תפס שמאי את מקומו.
לשמאי הייתה ישיבה, והוא היה איש של עילית, כפי שעולה בבירור מאבות דרבי נתן. הוא קיבל לישיבתו רק את המובחרים שבמובחרים: תלמידים נבחרים, מבריקים ומסודרים, ואף אמידים עד כדי כך שיכלו להרשות לעצמם ללמוד כל היום כולו בלא דאגת פרנסה. הגמרא קובעת כי תלמידי בית שמאי היו "מחדדי טפי" - חדים וחכמים יותר, עילית שאין להכחישה. ולמרות זאת, ההלכה נפסקה כמורשת בית הלל, הישיבה המתחרה.
ככל הנראה שמאי כבר ניהל את בית מדרשו בירושלים כאשר הגיע הלל לעיר והקים את בית מדרשו שלו. הלל היה עממי הרבה יותר והכניס את כולם, ומשום כך מספר תלמידיו עלה בהרבה על מספר תלמידי שמאי. מאותה סיבה נפסקת ההלכה בדרך כלל כבית הלל: הם היו הרוב, והכלל הוא "אחרי רבים להטות" - הרוב מכריע בעת כינוס הסנהדרין.
ואולם בימיהם של הלל ושמאי התקשתה הסנהדרין להתכנס. כשעלה הורדוס למלוכה בשנת 37 לפני הספירה, מעשהו הראשון היה הוצאה להורג של ארבעים ושישה מחברי הסנהדרין. הוא הפקיע לחלוטין את כוחם של החכמים והפך את עצם התפקוד כסנהדרין לסיכון. מסיבה זו מעטות היו הפעמים שבהן ניתן היה להתכנס, לדון, להצביע ולהכריע. הלל ושמאי עצמם נחלקו בשלוש מחלוקות בלבד, אך תלמידיהם, שכלשון הגמרא לא שימשו את רבותיהם די הצורך ולא קיבלו ממקור ראשון את הידע המעשי בדרך פסיקתם, הרבו מחלוקות וחילוקי דעות, עד שכמעט נעשתה התורה כשתי תורות.
ההלכה הולכת אפוא כבית הלל מפני שהיו מרובים, אך לא תמיד. הגמרא המפורסמת בשבת מספרת על תלמידי הלל ושמאי שהתכנסו בעלייה, ושם היו בית שמאי הרוב - וגזרו באותו יום שמונה עשרה גזירות, וההלכה במקומות אלו כבית שמאי. יתר על כן, לעיתים נאלץ הלל עצמו לשבת לרגליו של שמאי, מתוך כבוד לשמאי שהיה החכם הגדול יותר.
מתלמידיו של שמאי מוכרים לנו מעטים בלבד, בעצם ארבעה:
רבי צדוק בן יוחנן.
בבא בן בוטא.
דוסתאי איש כפר יבנה.
יועזר איש הבירה.
גדולים ככל שהיו, ואף שנודעו בחסידותם יוצאת הדופן, אין הם ממלאים תפקיד משמעותי במיוחד בשלשלת המסורת.
שלושת הדברים שאמר שמאי:
"עשה תורתך קבע" - עשה את תורתך קבועה.
"אמור מעט ועשה הרבה".
"והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" - קבל כל אדם בהבעת פנים שמחה ומחייכת.
"עשה תורתך קבע":
לפי הגר"א, היו שגרסו כאן נוסח מורחב: לא רק שהתורה תהא קבע, אלא גם "ומלאכתך עראי" - העבודה צריכה להיות דבר מקרי, היפוכה של הקביעות. בביאור הדברים מצינו שתי גישות:
הגישה המקסימליסטית (הברטנורא): על האדם להקדיש את זמנו, בכמות ובאיכות, לתלמוד תורה, ולדחוק את הפרנסה וכיוצא בה הצידה. משיתעייף מן הלימוד - יעבוד; אך החיים כולם סובבים סביב הלימוד ככל האפשר.
הגישה ההלכתית (מחזור ויטרי): קביעות התורה פירושה שאדם מקדיש זמנים מסוימים ומקודשים ביומו, בכל יום, ללימוד תורה.
יש הממתנים מעט את הגישה הראשונה: אף מי שרוב שעות ערותו נתונות לעבודה, עדיין יכול לקיים את הרעיון של תורה כקבע בחייו - לא מבחינת הכמות אלא מבחינת האיכות. התורה היא מרכז חייו והמוקד שלהם, הכוח הצנטריפטלי המושך אותו בחזרה אליה תמיד. אף אם הוא נאלץ לעבוד את רוב שעות היום, הלב והמוח ממוקדים כלפי תלמוד תורה, נמשכים אליו, מושקעים בו ומשתוקקים לו.
הגמרא המפורסמת בשבת דף ל"א מונה את השאלות שאדם נשאל בבואו לעולם האמת, ואחת מהן היא: "קבעת עתים לתורה?" - האם קבעת זמנים קבועים ללימוד. זהו הרעיון: הלימוד הוא חלק קבוע בשגרה, ומחמת חשיבותו הוא בלתי ניתן לפגיעה. הוא אינו נדחק הצידה, הוא בראש סדר העדיפויות, ולפיכך סדר היום כולו נבנה סביבו. כדבריו של הרב סטפנסקי על שיעור הדף היומי שלו: אין זה עניין של "הדף" אלא של "היומי" - לא כל כך תוכן הדף, אלא ההקדשה העקבית של הזמן, יום אחר יום, ללימוד ולגדילה בתורה.
מושג זה של קביעות בזמן מסוים ומוגדר אינו העמדה המקסימליסטית, ולפיכך הוא דבר שכל אדם ואדם יכול וצריך לעשות. וכך אכן נפסק להלכה למעשה במשנה ברורה (סימן קנ"ה סעיף ד'): "צריך אדם לייחד לו עת קבוע בכל יום" - להקדיש זמן קבוע ומסוים בכל יום ללימוד תורה, "שלא יסירנו בשום פעם" - לעולם אין מפספסים אותו, והכול מסודר סביבו. "אם אירע לו אונס שלא יכול להשלים הקביעות שלו ביום" - אם מסיבה כלשהי לא היה בידו לקיים את חובתו הקבועה באותו יום, "יחלה כמו חוב" - יראה זאת כחוב שעליו לפרוע, שהרי חובה קבועה נטל על עצמו, ולכן "יש להשלים בלילה".
אין זו אפוא למידה כשנוח, כשמזדמן זמן פנוי, אלא ההיפך הגמור. הגישה הראשונה קבעה שהלימוד הוא תמיד המוקד וכל השאר משני; הגישה השנייה אומרת שגם למי שיש בחייו עוד עניינים, הלימוד הוא חלק מרכזי בהם, והוא מקדיש לו זמן מסוים ביומו. ולמעשה, מאחר שנאמר "והגית בו יומם ולילה", מבחינה טכנית ראוי שאדם יקבע זמן בלוח הזמנים שלו גם בבוקר וגם בלילה, כדי לקיים מושג זה של קביעות. ושוב, אין הכמות מכרעת: הקביעות יכולה להיות לימוד הלכה אחת בקיצור שולחן ערוך אחרי מעריב, שמיעת ההלכה היומית מן הרב, או לימוד משנה בפרקי אבות. העיקר הוא שהדבר קבוע - קבוע בהתמצאות המנטלית, ולפיכך גם בלוח הזמנים ובחיים הסובבים סביבו כמרכזם.
"אמור מעט ועשה הרבה":
הדוגמה לרעיון זה היא כמובן אברהם אבינו בסיפור המפורסם של קבלת שלושת האורחים, המלאכים. הוא אומר "אֶקְחָה פַת לֶחֶם" - פרוסת לחם קטנה בלבד, ומיד מתברר שהוא נזקק לכיכרות עצומות; ובפועל אין הוא מביא לחם כלל, אלא לשון בחרדל וכיוצא בזה. אמר מעט ועשה הרבה.
המניע לכך, במונחי הפסיכולוגיה החברתית, הוא שכל אדם העומד בעין הציבור מתמקד בשני דברים: להציג את עצמו ולשכנע את סביבתו שהוא טוב ושהוא מוכשר. בכל פעם שהאנשים מציצים - או שנדמה לו שהם מציצים - ורואים שאינו טוב או מוכשר כפי שרצה שיחשבו, הוא מתבייש ונבוך. לפיכך משקיע האדם כה הרבה בהעמדת פנים חברתית. שמאי אומר כאן שיש להפסיק להתמקד בלהיראות טוב ולהתמקד פשוט בלהיות טוב. "אמור מעט ועשה הרבה" פירושו: חדל מלדבר על מה שאתה עומד לעשות וכיצד, ומלהודיע לאנשים מה אתה עושה - ופשוט סיים את העבודה. הארי טרומן אמר את המשפט המפורסם: "מדהים כמה אפשר להשיג אם לא אכפת לך מי מקבל את הקרדיט". זהו הרעיון: להפסיק לדבר ולשכנע אחרים שאתה עושה את הדבר הנכון, ופשוט להמשיך לעזור לאנשים ולעשות את הדבר הנכון.
"והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות":
הברטנורא מפרש זאת בצמצום יחסי, ומיישם זאת במיוחד ברגע שבו אדם מקבל אורח בביתו. בין אם מדובר באורח הזקוק לאוכל ולמיטה ובין אם במי שמבקש כסף - יהיה אשר יהיה מה שנותנים לו, אם הנתינה נעשית בפנים עצובות, כועסות או חמוצות, כל הנתינה מתבטלת מפני התחושות השליליות המשודרות בפנים הזועפות. לפיכך יש לתת לכל אחד בפנים מחייכות, ואז מרגיש מקבל האירוח, הטוב או הצדקה, נוח עם הדבר, והוא נעשה כראוי ולתועלת הכול.
התפארת ישראל מפרש באופן הרחב יותר: אין מדובר דווקא באורחים בבית, אלא בכל אדם. גם בפגישה מקרית ברחוב יש לקבל את פני הזולת בסבר פנים יפות ולהיות נעים במגע עם כל אחד. אין נפקא מינה אם האדם עשיר או עני - כלומר מי מהצדדים הוא הנותן ומי המקבל - ואף אם הוא נזקק ומהווה נטל על משאבינו: יש להעלות חיוך ולקבלו כדרך שהיינו רוצים שיקבלו אותנו. וכן אין נפקא מינה אם הוא יהודי או שאינו יהודי; כל בן אדם הוא בן אדם, ויש לקבל כל אדם בפנים מחייכות. הדבר מיטיב עם המקבל, מיטיב עם הנותן, ואינו עולה דבר.
דיוקנו של שמאי העולה מן המשנה:
בהתבוננות על שלושת הדברים יחד, בתמונה הרחבה, מתברר לאיזו דמות קורא שמאי. אכן הוא קפדן, אך זו קריאתו: מרכז חיי הוא תלמוד תורה, ולפיכך אין לי זמן לבזבז; אינני מבזבז זמן על דיבורים, אלא קורא לעשייה - עשייה מרובה למען העולם, למען הבריות, למען הזקוקים לנו, ומתוך נכונות מלאה. אין פנאי לדבר, אך יש כל הזמן שבעולם לעשות ולעזור לאחרים. ולא זו בלבד, אלא לעשות זאת בפנים מחייכות ושמחות - לא רק עצם העשייה, אלא עשייה בדרך הנעימה גם למקבל. זו אינה רק דמותו של אדם טוב, אלא של אדם אהוב: אדם רציני מאוד, בעל רצינות של מטרה, אך לא זקן קשוח וזעפן, חלילה.
שלושת הדברים כנגד הפסוק בירמיהו:
הברטנורא מבאר ששלושת הדברים מכוונים כנגד הפסוק בירמיהו (פרק ט' פסוק כ"ב): "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו" - החכם לא יתגאה ולא יהלל את עצמו על חכמתו, הגיבור על גבורתו והעשיר על עושרו. שלושת מאמריו של שמאי באים אפוא אל שלושת הטיפוסים הללו, להודיעם שאף אם נדמה להם כי הצליחו בתחומם ובמרחב מומחיותם, אין להם להרגיש שהגיעו אל היעד:
לחכם: האדם המלומד ורב הידע עדיין נמצא כאן כדי ללמוד, ואל לו לחשוב שסיים את מלאכתו. אדרבה, עליו לקבוע עתים ולהקדיש זמנים - ולפי הברטנורא, אף ללמוד יומם ולילה - בזמנו ובאיכות זמנו לתלמוד תורה. הדבר לעולם אינו נגמר.
לעשיר: בעל האמצעים עלול להיתקע במצב שבו הוא מודאג מלהיראות טוב יותר מאשר מלעשות טוב. אם יש בידו עושר להעביר הלאה, יש לו מה לתת - וחייב הוא לתת. יחדל מלדבר ויתחיל לעשות; התברך בממון, אל יתהלל בעושרו אלא ישתמש בו לתכלית טובה, יפיץ את העושר ויעשה מעשים טובים למען אחרים.
לגיבור: כידוע ממשנה אחרת בפרקי אבות, "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" - השולט בעצמו ובדחפיו. ודומה שאין דבר המעמיד את אופיו הטוב של האדם במבחן, ומתסכל ולוחץ על כפתוריו, יותר מאנשים מעצבנים. בני אדם יכולים לתסכל, לזלזל, להטריד ולבזבז את הזמן, וטבעי הוא להתעצבן, לכעוס ולאבד סבלנות. אך מי שרואה עצמו גיבור, ילמד להיות גיבור בשליטה: אף עם המעצבנים, המטרידים, התובענים ומבזבזי הזמן שבהם, הוא מקבל כל אדם ואדם בסבר פנים יפות ובחיוך, פנוי עבורם וסבלני כלפיהם. ואז, ככל שיהיו מעצבנים, אין הוא נותן להם להשפיע עליו; ואף אם הם משפיעים, אין הוא מראה זאת - הוא שולט בעצמו, גיבור, ושומר את החיוך על פניו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שלושת דבריו של שמאי - "עשה תורתך קבע", "אמור מעט ועשה הרבה" ו"הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". עמדנו על שתי הגישות בקביעות התורה, המקסימליסטית שבברטנורא וזו של קביעת עתים שנפסקה במשנה ברורה; על הקריאה להעדיף עשייה על דיבור כדרכו של אברהם אבינו; ועל חובת קבלת כל אדם בפנים מאירות, בין בביתו ובין ברחוב, בין עשיר ובין עני, בין יהודי ובין שאינו יהודי. ולבסוף ראינו כיצד מכוונים שלושת הדברים כנגד החכם, העשיר והגיבור שבפסוק בירמיהו - ומהם עולה דמותו האמיתית של שמאי: אדם רציני ותובעני, אך טוב, אכפתי ואוהב בריות.