אנו עומדים בפרק א' של מסכת אבות, במשנה י"ד - השלישית מבין מאמריו של הלל בחלק זה של המסכת (ועוד נשוב אל דבריו בהמשך). דומה שזהו המפורסם שבמאמריו: "הוא היה אומר: אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני? ואם לא עכשיו אימתי?". המאמר נשמע פרדוקסלי, ומהדהד אמירות פרדוקסליות נוספות של הלל המובאות במקומות אחרים בש"ס.
"אם אין אני לי מי לי":
הברטנורא מבאר שכל עניינה של המשנה בזכייתו של האדם לעולם הבא. בקיום מצוות התורה ובלימודה - "אם אין אני לי מי לי": אם האדם עצמו לא יעשה זאת, אין אחר שיוכל לעשות זאת במקומו. שלא כשאר צורכי האדם בעולם הזה, שבהם יכול הזולת לשמש שליח - לדאוג לבריאותו, לביתו ולממונו, להעניק לו מתנות, ואף לזכות עבורו בהגרלה - העולם הבא הוא עניין פנימי לחלוטין. הוא פונקציה של מה שהאדם עושה עם עצמו ומעצמו, של בחירותיו הפרטיות ושל הפעלת רצונו החופשי. כל מה שאחרים עושים עבורו אינו, מעצם הגדרתו, מעשה שלו, ולפיכך לא יהיה חלק מעולמו הבא. מכאן שרק האדם עצמו יכול לקנות את עולמו, ואין הוא רשאי לסמוך על זולתו.
פירוש הברטנורא נסוב על העולם הבא בלבד, אך אחרים, וביניהם הרמב"ם, מבינים שהדברים אמורים אף בענייני העולם הזה: לא רק בהשגת העולם הבא, אלא גם בתיקון העצמי, בהטמעת מידות טובות ותכונות אישיות ראויות ובשיפור עצמי. הפעולה לטובת האינטרס העצמי אינה במובן של רווח חומרי, אלא לטובת ההתפתחות העצמית ומה שחשוב באמת.
"אם אני כאן הכל כאן" - מאמר מקביל בגמרא:
חלקה הראשון של המשנה מהדהד מאמר נוסף של הלל, המובא במסכת סוכה (נ"ג): "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה" - האירוע החגיגי שהתקיים בבית המקדש מדי יום בחג הסוכות - היה רגיל לומר: "אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן מי כאן".
אמירה זו תמוהה, ובמיוחד בפיו של הלל. הלל נתפס כאב הטיפוס של הענווה לאחר משה רבנו, והסיפורים עליו בתלמוד מדגישים שוב ושוב עד כמה היה סבלן, אוהד וסובלני, ואיש עניו באמת. כיצד, אפוא, יאמר: אם אני כאן - כולם כאן, ואם לאו - אין כאן דבר?
משום כך מבינים ראשונים רבים, וביניהם רש"י והריטב"א, שהלל מדבר בשם שכינתו של הקב"ה: אם השכינה כאן - הכל כאן, ואם לאו - אין כאן דבר. הבן יהוידע מוסיף הברקה, ש'הלל' עולה בגימטרייה 65, כמניין שם אדנות. אך הרש"ש מציין שהדבר צריך עיון, שכן במקום אחר אומרת הגמרא שהשכינה לא הייתה שרויה בבית המקדש בתקופת בית שני.
אפשר להבין את דברי הלל כמוסבים על עצמו, ואז משמעותם היא בדיוק הרגש העולה ממשנתנו: ככל שהדבר נוגע למה שבשליטתו של האדם ולמה שבכוחו לחולל בו שינוי - הכל תלוי בבחירתו בלבד. דברים רבים מתרחשים סביבו, ואולי חשובים הם, אך אין בידו לעשות בהם דבר; ואם יש בידו - הרי הם בתחום אחריותו. את שביכולתו לעשות מוטל עליו לעשות, ועל מה שאין ביכולתו אין טעם לדאוג. לפיכך, בהיותו נוכח באירוע - מבחינתו הכל כאן, שכן זה כל מה שביכולתו להביא עמו.
יתרה מזו: ניתן לראות בכך כלל כללי, מעין 'הציווי הקטגורי' של עמנואל קאנט - אמת מידה למה שכל אדם צריך לעשות. אם הלל נוכח ונותן את כל כולו, על הכל ללכת בעקבותיו, ואז אכן יהיו כולם כאן. הדבר דומה לפרדוקס הידוע: מה משקל יש לקולי בבחירות, שעה שהוטלו מאה מיליון קולות, בין אם אצביע ובין אם לאו? והתשובה היא שאילו כולם היו חשים כך, לא היה איש מצביע. על כל אדם לעשות את חלקו ההוגן, ואם כולם עושים כן - הכל מתחבר יחדיו, ואם לאו - לא. כל שהאדם יכול להביא עמו הוא את החלטותיו הנכונות, ועליו לקחת אחריות על עצמו ועל מעשיו, שכן אין אחר שיעשה זאת עבורו. זהו השלב הראשון.
"וכשאני לעצמי מה אני":
לאחר שקבע הלל כי כל מה שחשוב באמת הוא בחירותיו של האדם, שהן היחידות שיש לו שליטה עליהן, הוא ממשיך ומצביע: "וכשאני לעצמי מה אני". אם כל התמקדותו של האדם היא בעצמו בלבד - מה הוא באמת? אם המסגרת שממנה הוא מביט היא כולה עולמו הבא, כפירוש הברטנורא, או מימושו העצמי, שלמותו האישית ופיתוח מידותיו - הרי שהחמיץ את העניין כולו.
הברטנורא: לעולם לא יהיה בכך די. חובותיו של האדם ופוטנציאלו אינסופיים הם, וכל שישקיע - מה כבר הגיע אליו.
הספורנו: התמקדותו של האדם צריכה להיות בנתינה חזרה, בעזרה לזולת ובהשקעה בו. אף שכל שביכולתו לשלוט בו הן בחירותיו, יכולות בחירותיו להיות בחירה להאיר ולהיטיב גם עם אחרים.
זהות יהודית: החלק והשלם:
נקודה זו מרכזית בתפיסה היהודית של הזהות ושל האופן שבו ראוי לאדם לתפוס את עצמו. אם אדם מביט על עצמו רק מתוך שאיפה להיות ה'אני' הגדול ביותר שיוכל להיות - זוהי תפיסה הלניסטית-מערבית טרגית של הגשמה עצמית בלבד. ואם כן, "מה אני"? בהקשר של כלל ישראל, של האנושות ושל היקום כולו - אינו אלא נקודה קטנה. אם זה כל תוכנו, הרי זה עולם קטן מאוד.
ואמנם, "אם אני כאן הכל כאן": המשנה בסנהדרין אומרת שכל אדם הוא כעולם מלא, וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם שלם, משום שכל אדם חשוב באופן אינסופי. זה נכון, וכך לגבי כל יחיד ויחיד. אך העולם גדול הרבה יותר, וההתמקדות בחלקיק הקטן בלבד מחמיצה את התמונה הגדולה.
זהותו של יהודי צריכה להיות בהיותו חלק מעם ישראל - לא יחיד המחפש להגשים ולשכלל את עצמו, אלא ממלא את תפקידו בתוך כנסת ישראל בהשגת ייעודה. ודומה שזהו עניין חשוב ביותר.
משל למה הדבר דומה? לספורטאי אולימפי, הטוב שבטובים, וסוד הצלחתו נעוץ בשרירי זרועו העל-אנושיים. השרירים הם המרכיב הסודי, הם המחוללים את ההישג. אך אילו היו נוטלים את השריר לבדו ומניחים אותו על הפודיום, מנותק משאר האדם - היה השריר חסר תועלת ומעורר דחייה, ללא סיכוי וללא תכלית. מנותק מן הישות הגדולה ממנו, אין הוא כלום.
כך גם האדם: אף אם הוא החלק החשוב ביותר בפאזל, ואף אם בזכותו יגיע עם ישראל אל מה שהוא עתיד להגיע אליו - אין הוא אלא חלק אחד בפאזל, ובהיפרדו משאר החלקים הוא מאבד את ההקשר, את המשמעות ואת החשיבות כולה. לפיכך מאמציו למימוש עצמי ולשכלול עצמו חייבים להיעשות בהקשר של תפקידו בתוך עם ישראל.
להלכה: הפורש מדרכי ציבור:
יסוד זה מובא להלכה, בהלכה מדהימה. מקורו בגמרא בראש השנה, והרמב"ם פוסקו בהלכות תשובה (פרק ג', הלכה י"א): "הפורש מדרכי ציבור, אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללם, ולא נכנס בצרתם ולא מתענה בתעניתם, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא".
אדם זה לא עבר עבירות ולא עשה דבר רע. הוא רק מפריד את עצמו מבחינה חברתית משאר קהילת ישראל: אינו משתתף עמם במצוותיהם, אינו כולל את עצמו בסבלם, אינו מתענה בתעניתם, אלא הולך לו בדרכו ועושה את שלו, ואינו מזדהה עם עם ישראל באופן ספציפי. ובכל זאת - הוא מאבד את חלקו לעולם הבא לחלוטין.
הדברים עולים בקנה אחד עם פירוש הברטנורא שמשנתנו עוסקת בעולם הבא: אף שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, הרי זה משום שהיחיד הוא חלק מישראל. אדם העסוק בעצמו בלבד ומנותק מן הציבור - מי צריך אותו? הקב"ה אינו זקוק לשלמותו הפרטית של היחיד; רצונו שעם ישראל בכללותו ישיג את ייעודו, והיחיד יכול ליטול בכך תפקיד, וזו תהיה זכותו. אך המנתק את עצמו מכך החמיץ את המסר כולו והריהו חסר תועלת, ואין לו מקום וחלק לעולם הבא - כשריר זרוע המונח על הבמה לבדו.
ערבות הדדית - הגמרא בשבת:
גמרא נוספת, שרב נח וינברג היה מצטט תדיר בעיסוקו בקירוב יהודים רחוקים, מדגישה את חשיבות ההגעה אל היהודי החבר כדי לסייע לו ולהעמידו על הדרך הישרה. הקשרה של הגמרא (שבת נ"ה ע"א) הוא שכל גזירה טובה היוצאת מלפני הקב"ה מתקיימת, ואילו גזירה רעה עשויה להתבטל אם עושים תשובה. ואולם מצינו יוצא דופן אחד, שבו שינה הקב"ה כביכול מטובה לרעה, על פי הפסוק ביחזקאל (ט', ד'). זוהי גמרא מפחידה.
אמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה. שנאמר: "ויאמר ה' אליו: עבור בתוך העיר בתוך ירושלים, והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה" - סימנו את האות תי"ו, האות האחרונה שבאלף-בית, על מצחם של כל הנאנחים והזועקים על תועבות העיר.
אמר לו הקב"ה לגבריאל, המבצע את מידת הדין: "לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה; ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה" ויענישו את חוטאי העיר.
אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו?" - מה בין המסומנים בדיו לבין המסומנים בדם? אמר לה: "הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים". אמרה לפניו: "ריבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו" - הצדיקים יכלו לומר דבר ולהתערב כדי להשיב את הרשעים למוטב, ולא עשו כן. אמר לה: "גלוי וידוע לפני שאם היו מוחים בהם לא היו מקבלים מהם". אמרה לפניו: "ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי?" - אתה, היודע כל, ידעת שהמחאה לא תועיל, אך הם לא ידעו זאת ואף לא ניסו; ומשלא ניסו, הרי הם אחראים באותה מידה. ואכן, מסיימת הגמרא, שינה הקב"ה כביכול את גישתו, והצדיקים היו הראשונים להיענש.
הדגשתה של הגמרא היא שכל ישראל ערבים זה בזה: כל יהודי אחראי על חברו היהודי ומחויב להתערב. ואף אם ברור לו שהדבר מעבר ליכולתו ושלא יקשיבו לו - אין בכך כדי לפוטרו. עליו להיות מעורב, להיות מודע לצורכי הזולת ולעשות כמיטב יכולתו לסייע ולקרב; ואם לא עשה כן, הוא נושא באחריות, בין אם מאמציו היו מצליחים בסופו של דבר ובין אם לאו.
"ואם לא עכשיו אימתי":
הברטנורא מבאר כאן שני פירושים, המסכמים למעשה את שתי הגישות היסודיות שבמשנה:
לפי ההתמקדות בעולם הבא: אם לא עכשיו - כלומר לא בעולם הזה, שהוא ההזדמנות הגדולה - אימתי? שכן שני שלבים יש בהיסטוריה: השלב שאנו נמצאים בו כעת, שבו ניתן לקנות את הנצח, והשלב השני, שבו חיים את אותו נצח עם הקב"ה, חווים אותו ונהנים ממנו. מי שאינו עושה זאת עתה - מתי בכוונתו לעשות זאת? עכשיו או לעולם לא.
הפירוש השני, המדבר אלינו אולי יותר בהיותו נותן בעיטה מעוררת: מאמציו של האדם למימוש עצמי, לשיפור עצמי ולזכייה בעולם הבא בקיום המצוות ובלימוד התורה - כל המקדים הרי זה משובח.
ומדוע? ראשית, מי ערב לו שיגיע המחר, ומי יודע אם יוכל לעשות זאת אז. ושנית, אף אם יהיה המחר יום ככל הימים - צעיר יותר לא יהיה, ולא בהכרח יעמוד לו אותו כוח; מרצו יפחת במידת מה, ואפשר שיהיה מושרש עמוק יותר בהרגליו הרעים. אין, אפוא, זמן טוב מן ההווה כדי לזוז ולעשות שהחיים הללו ייחשבו: לתקן את עצמו ואת מערכות יחסיו, לקיים את מצוותיו, ללמוד את תורתו ולזכות בעולמו הבא.
נסיים בתובנה הנאמרת בימינו, ואיני יודע מהיכן מקורה: אדם חי שני חיים, והחיים השניים מתחילים ברגע שבו הוא מבין שיש לו רק חיים אחד. דברים אלו מהדהדים עמוקות. אף שכל צעיר אינו מסוגל לתאר לעצמו שחייו יבואו לקצם ושזו הזדמנות מוגבלת - כאשר ברא הקב"ה את מלאך המוות, את אפשרות תמותת האדם, היה זה "טוב מאוד", והדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לנו. שכן עלינו להבין, וכמה שיותר מוקדם כן ייטב, שאלו הם החיים היחידים שיש לנו, שעלינו לעשות שייחשבו, שכל דקה יקרה, שהשעון מתקתק ושאין השניות חוזרות. "ואם לא עכשיו אימתי" - אם לא עתה, מתי בכוונתנו להתחיל להפוך את חיינו, להיות אנשים טובים יותר, לקיים את המצוות, ללמוד תורה, לשכלל את עצמנו ולזכות בעולם הבא?