משנה י"ג בפרק א' מביאה אמרה נוספת מפיו של הלל. עד כה לא עמדנו על הרקע הביוגרפי שלו, וכעת הזמן מתאים לכך - שכן משנה זו יוצאת דופן בכך שנאמרה בארמית ולא בעברית.
רקע: דמותו של הלל ועלייתו לנשיאות:
הלל החל את דרכו בבבל, ועלה לארץ ישראל מאוחר יחסית - בגיל ארבעים לערך, כדברי חז"ל - מתוך תקווה ללמוד מרבותיו, שמעיה ואבטליון. פרטים אישיים מעטים בלבד ידועים עליו. ידוע כי היה עני מרוד, כפי שעולה מן הסיפור המפורסם שלא היה בידו לשלם אפילו את דמי הכניסה לבית המדרש, ונאלץ יום אחד להאזין מבעד לארובה שבגג וכמעט קפא למוות בשלג. מעניין לציין כי הרמ"א כותב בשני מקומות נפרדים שהלל היה חוטב עצים, אף שאין לכך מקור ברור בגמרא, ומקור דבריו נותר בגדר תעלומה.
לאחר פטירת שמעיה ואבטליון חזר הלל לבבל כדי ללמד שם. באותם ימים הייתה ארץ ישראל בהריסותיה: הורדוס כבר הפך למלך היהודים, ישראל שולבה בתוך האימפריה הרומית, והורדוס שלט ביד ברזל. הוא שלל כל כוח מכל יהודי, ובוודאי מן הסנהדרין, שביומו הראשון בתפקיד הרג ארבעים ושישה מחבריה. לא ניתן היה לכנס את הסנהדרין לפעילות סדירה, ותחת נשיא נטלו על עצמם שלושה אחים, בני בתירא, את תפקיד המנהיגות הרוחנית של עם ישראל.
כשהגיע ערב פסח, שחל באותה שנה בשבת, חזר הלל להקריב את קרבן הפסח. התעוררה שאלה כיצד לנהוג בקרבן באותו יום, ובני בתירא לא ידעו להשיב עליה, ואילו להלל היו התשובות. הם הכירו בעליונותו בשליטתו במסורה, ולזכותם הנצחית ויתרו על תפקיד הנשיא לטובתו - וכך עלה הלל לגדולה.
מדוע נאמרה המשנה בארמית?
ייתכן שכך הייתה דרכו לדבר.
ייתכן שהדברים נאמרו בעת שהותו בבבל.
ואף אם נאמרו בארץ ישראל, שם ידע לדבר עברית על בוריה: האוכלוסייה הכללית בארץ דיברה ארמית (החכמים ותלמידי החכמים דיברו גם עברית), והלל ביקש שתורתו תובן על ידי הכול.
כך או כך, במשנה שלפנינו אומר הלל ארבעה דברים, הנראים קשורים זה בזה, ונעמוד עליהם אחד לאחד. פותחת המשנה: "הוא היה אומר" - כלומר, היה רגיל לומר.
"נְגַד שְׁמָא אֲבַד שְׁמֵיהּ":
המילה "נגד" בארמית עניינה משיכה והתפשטות, ו"שמא" פירושו שמו. מכאן שני פירושים: מי ששמו התפשט למרחוק, כלומר שתהילתו יצאה לכל עבר; או מי שגורם בעצמו לשמו להתפשט, כלומר קידום עצמי. בשני המקרים - "אבד שמיה" - אין הדבר מחזיק מעמד לאורך זמן, וסופו ששמו יאבד.
שמעיה, רבו של הלל, לימד לשנוא את הרבנות, וכפי שהובא שם בגמרא, הרבנות מקברת את בעליה: הסמכות והשליטה על אנשים קוברות את מי שאוחז בהן. זהו אותו רעיון עצמו. לפי הפירוש הראשון, הפרסום הוא דבר חולף, ולמעשה אף גורם למותו של האדם עצמו.
לפי הגישה השנייה מדובר במי שמפיץ בעצמו את שמו, מקדם את עצמו ומבקש תשומת לב. על אדם כזה אמרו חז"ל (עירובין דף י"ג עמוד ב'): "כל המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו". אין דבר גרוע מאדם המלא בעצמו ודוחה בכך את כל סובביו.
גישה שלישית ומעניינת גורסת "נֶגֶד" - מלשון "כנגד" - והכוונה לתלמוד תורה: מי שלומד לשם השֵם, לשם התפרסמות, בליטות וקבלת כבוד, סופו שיאבד את שמו. יש המעדיפים פירוש זה, אף שאין הוא תואם את הניקוד שבגרסה שלפנינו, משום ששלושת מאמריו האחרים של הלל עקביים עם נושא זה - תלמוד תורה והאיסור לעשות בו שימוש שלא כראוי.
בדברים אלו משתקפת אישיותו של הלל. סיפורים רבים בגמרא מתארים אותו כסבלן וסובלני במיוחד וכענוותן: אף שמו נזכר בפשטות - הלל, ולא רבי הלל. סיפורים רבים מספרים כיצד היה כמעט בלתי אפשרי להרגיזו, ולא משנה עד כמה זלזלו והטרידו אותו. הרמב"ם ביד החזקה הולך בכיוון זה: אף שדרכו של אדם להתנהג בדרך האמצע, ישנן שתי מעלות שראוי לנקוט בהן בקיצוניות - הענווה והאיטיות לכעוס, ושתיהן התגלמו בהלל.
נקודה נוספת שראוי לציין: המילים "אבד שמיה" נאמרו בלשון עבר, כאילו כבר איבד את שמו, וזה דבר מסקרן. ייתכן שהכוונה שהדבר כבר אבד, כלומר זו ודאות גמורה; וייתכן שזו דרך ניב בלבד, בדומה למה שאומרים בעברית מודרנית "כבר הגעתי", כשהכוונה שהאדם קרוב מאוד למקום. כך או כך, הדבר מעניין.
"וּדְלָא מוֹסִיף יָסֵף":
מי שאינו מוסיף - יוצא נפסד ונשכח. גם כאן כמה פירושים. ההבנה הפשוטה היא שההוספה היא בלימוד התורה: אפילו מי שכבר שולט בתורה, אסור לו להפסיק ללמוד, ועליו להמשיך הלאה, שמא יפסיק ואז הוא או תורתו יאבדו.
למילה "יסף", שאינה מוכרת במיוחד, יש השתקפות בפסוקים. במגילת אסתר נאמר "וזכרם לא יסוף מזרעם" (מגילת אסתר פרק ח', פסוק כ"ח) - זכרם של ימי הנס של פורים לא יישכח ולא ייעלם מן הצאצאים. זהו הרעיון גם כאן: להישכח, בין שהאדם ישכח את לימודו ובין שהוא עצמו יישכח.
יש גישה מעניינת נוספת, ולפיה אין מדובר רק בהמשך הלימוד, אלא בהוספה על הלימוד בהתאם להתארכות הימים. כיום, בזכות התאורה החשמלית, הקיץ והחורף שווים מבחינת לוח הזמנים; אך ברוב ההיסטוריה האנושית, ובוודאי ברוב תקופת חז"ל, ימי הקיץ היו ארוכים וימי החורף קצרים. מפרשים רבים מבארים שמי שאינו מרחיב את חלון הזמן שלו ללימוד בימי הקיץ - הדבר עולה לו במחיר, שהרי הזדמנות שניתנה ובוזבזה היא בשורה רעה.
בימינו אין הדבר נוגע לנו במישרין, אך יש לו מקבילות: באמריקה יש יום ראשון, ובארץ ישראל, שאין בה ממש ימי ראשון, ישנם מדי פעם ימים טובים - כגון היום השני של פורים וכיוצא בזה - ימים שבהם יש לאדם למעשה יום חופש, מעין חג ציבורי הקרוי מועד, ובוודאי השבת. כאשר נקרות הזדמנויות כאלה ללמוד יותר, יש לנצלן וללמוד יותר, שאם לא כן ההזדמנות המבוזבזת עולה במחיר.
יש גישה נוספת על פי גרסה אחרת, שאין הכוונה לאובדן ולשכחה, אלא ללשון "נאסף" באל"ף - כלשון הפסוק שאהרן הכהן נאסף אל עמיו במותו. גם כאן הרעיון הוא שסופו להיאסף במותו.
על כל פנים, הנקודה ברורה: כמו בעסקים, שבהם יש לשאוף לצמיחה מתמדת, ומרגע שהצמיחה נעצרת מתחיל אובדן נתח השוק והדרך לפשיטת רגל - כך גם בהתפתחות הרוחנית. על האדם להמשיך ולהתקדם עוד ועוד, ואין הוא רשאי לנוח על זרי הדפנה. ברגע שהוא נעשה שאנן, זוהי בהכרח תחילת הסוף וסטייה רוחנית לכיוון הלא נכון.
"וּדְלָא יָלֵיף קְטָלָא חַיָּב":
"יליף" כאן פירושו ללמוד ולעיין, ומשמעות המאמר: מי שאינו לומד, חייב מיתה. במאמר הקודם דובר במי ששולט בתורה ונדרש להוסיף למאגר תורתו ולהמשיך לגדול; כאן מדובר במי שלא למד מלכתחילה וביזבז את ההזדמנות. באדם כזה, אומר הלל, אבדה במובן מסוים זכותו להיות כאן, שכן תכלית האדם בעולם הזה, ובוודאי תכלית היהודי, היא לגדול בלימוד התורה, בקשר עם הקב"ה, בהבנתו ובקיום התורה. מי שאינו מנצל את ההזדמנות לגדול בדרך זו וללמוד יותר ויותר - למה הוא נצרך כאן? האדם הובא לעולם הזה כדי ליצור קשר עם הקב"ה, ואם אינו משקיע בכך, אין טעם בקיומו כאן.
הרב ברל וויין מציין בפירושו נקודה חשובה: חלק גדול מן ההתבוללות, מנישואי התערובת ואף מן האנטישמיות הם תוצאה ישירה של יהודים שאינם יודעים את מסורתם, את דרך חייהם, את מוצאם, את תורתם ואת ערכיהם. מי שאינו לומד ונעשה בור, מביא על עצמו את הוודאות של סוף שושלתו - בנישואי התערובת של ילדיו ואולי אף של עצמו, בהתבוללות, ואולי גם בקידום האנטישמיות. זו גם הסיבה שהלל נוקט כאן בביטוי חריף כל כך: "קטלא חייב", חייב מיתה, ראוי למות.
מובן שאין זו אלא לשון גוזמה והפרזה, ואין מי שמציע להרוג אדם משום שהוא עם הארץ. הנקודה היא לזרז ולעורר את האדם להתאמץ, ללמוד ולהבין שהתוצאות של הישארות בבורות ביחס למורשת היהודית ולתורה הן החמורות ביותר. אין כאן זכות בחירה שלא ללמוד; הסיכון גבוה. זוהי התכלית שלשמה הושם האדם כאן, ומי שנכשל בלחיות בהתאם לתכלית זו - עתיד להצטער, אומר הלל.
"וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֲלָף":
מי שמשתמש בתגא, בכתר, כלומר בכתרה של תורה - "חלף", יחלוף ויעבור מן העולם. המילה "תגא" מעניינת: הברטנורא אומר שזו מילה בערבית שמשמעה כתר. ואכן, אצל התימנים נקרא אוסף הפירושים על החומש "התאג' השלם", וכן מוכר הטאג' מהאל, שהוא כמו כתרו של הארמון. "טאג'" פירושו כתר, ומכאן "תגא". זהו אפוא כתרה של תורה, וזו ההבנה הפשוטה: אם אדם משתמש בכתרה של תורה לרווח אישי, לכבוד או לכסף - הדבר יגרום למותו.
המילה "חלף" פירושה להחליף, כמו "חליפין" שהוא סוג של סחר. סכינו של השוחט קרויה "חלף", משום שהיא הופכת את הפרה החיה לחתיכת בשר - היא סוכן ההפיכה. הרעיון כאן הוא להיות מוחלף באופן כלשהו: מבן עולם הבא למי שאינו בן עולם הבא. כלומר, האדם הולך לעולמו ויוצא מן החסד הטוב של המקום שבו היה אמור להיות.
הרמב"ם לומד מכאן עמדה קיצונית למדי: לעולם אסור לאדם לקבל שום סוג של הנאה בעולם הזה מתלמוד תורתו - אין לקבל שכר עבור היות אדם מורה, רב או עובד ציבור וכיוצא בזה, וכך הוא מבין את המשנה שלפנינו. הרמב"ם עצמו, לזכותו המדהימה, אף שהיה מנהיג חסר אנוכיות של עם ישראל במצרים במשך רוב חייו, ודיין, וגדול הדור הידוע למרחוק, מעולם לא נטל כסף עבור דבר שעשה, ולא פרוטה אחת עבור שירותיו. הוא נתמך על ידי אחיו עד אמצע שנות השלושים לחייו, ולאחר מכן נעשה רופא ופרנס את עצמו.
רוב המפרשים אינם לומדים כך, ואין זה גם המנהג הרווח בישראל. הם מבינים שהמשנה אומרת כי הלימוד לשם כבוד והכרה או כדי להתפרנס הוא בלתי מקובל, ועל האדם ללמוד לשמה - כפי שדיברנו קודם לכן במסכת - כביטוי לאהבתו ולרצונו להתקרב להשם. אך מרגע שנעשה אדם תלמיד חכם מוגמר, ובידו לתת שירותים אלו ולקבל עליהם שכר כמורה וכדומה, הדבר מותר ומקובל. זהו צורך הכרחי, ואולי רע הכרחי, אך מאפיין הכרחי של הקהילה שלנו: שאנשים המומחים בתורה יוכלו להקדיש את עצמם לחלוק את התורה ואת החוכמה הזו ולעזור לקהילה בכל שביכולתם, כחלק מתרומתם לכלל ישראל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ארבעת מאמריו של הלל, שנאמרו בארמית ועוסקים כולם בתלמוד תורה ובשימוש הראוי בו: "נגד שמא אבד שמיה" - רדיפת הפרסום והכבוד מאבדת את שמו של האדם; "ודלא מוסיף יסף" - מי שאינו מוסיף בלימודו ואינו מנצל את הזדמנויות הזמן, יוצא נפסד ונשכח; "ודלא יליף קטלא חייב" - מי שאינו לומד כלל מחמיץ את עצם תכלית קיומו; "ודאשתמש בתגא חלף" - העושה שימוש בכתרה של תורה לרווח אישי, סופו לחלוף. כן עמדנו על הרקע הביוגרפי של הלל, על ענוותנותו וסבלנותו ועל עלייתו לנשיאות.
על שמאי, בן דורו של הלל, נדבר בהמשך.