אבות, פרק א', משנה י"ב. כעת אנו מגיעים לאחרון שבזוגות - הלל ושמאי. את הרקע הביוגרפי אשאיר לשלב מאוחר יותר, שכן משניות רבות של הלל עוד לפנינו; אך גם במשנה זו עצמה יש הרבה מה לומר, ואבקש מכם להתלוות אליי עד סופו של השיעור.
המשנה פותחת: הלל ושמאי קיבלו את המסורת משמעיה ואבטליון. הלל הוא האחרון שבנשיאי הזוגות; הוא נתמנה לנשיא בסביבות שנת 30 לפני הספירה, כמאה שנה לפני החורבן, ונפטר בסביבות שנת 10 לספירה, לאחר שכיהן כנשיא כארבעים שנה.
הלל הוא הראשון שממנו נמסרו לנו מימרות אחדות: עד כה היה לכל אחד - אנטיגנוס איש סוכו, שמעיה ואבטליון, וכל אחד מן הזוגות - מאמר אחד בלבד, ואילו להלל יהיו רבים. וכך הוא פותח: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהרן זה הוא אהרן הכהן, אחיו של משה רבנו.
דמות לחיקוי, לא הוראה מופשטת:
הדבר הבולט ראשונה הוא שהלל אינו מורה הוראה מופשטת - לעשות או לחדול, להיות או לא להיות. הוא מציב לפני האדם תמונה של דמות שראוי לחקותה: היה כאהרן. יסוד זה חשוב עד מאוד, שכן דומה שגישתו החינוכית של הלל הייתה להיות מופת ודוגמה חיה למשמעות של יהודי בן תורה. הוא עצמו היה מקור השראה, ומתוך ענוותנותו יוצאת הדופן לא היה אומר לעולם "הביטו בי והיו כמותי"; אך בעקיפין הוא אומר זאת - שתהיה לך דמות מצוירת בלבך, דוגמה שעל פיה אתה מבקש לחיות.
הדבר בולט במיוחד על רקע התקופה. הלל מייצג את פניה הרוחניים של האומה - אדם שאהבתו, סובלנותו וחוכמתו כמעט על אנושיות. מולו עומדת ההנהגה הזמנית של עם ישראל ברוב שנות נשיאותו: המלך הורדוס, אדם מרתק ויוצא דופן, אך בשורה התחתונה רשע גמור ואיש נורא. והלל מורה לחפש דווקא דמות מבשר ודם שאליה יישא האדם את עיניו, יעריצנה ויחקה אותה - והדמות שאותה הוא מבקש לחקות היא אהרן הכהן.
"מתלמידיו" ולא "כמותו":
הלל אינו אומר "הוי כאהרן הכהן", אלא "הוי מתלמידיו של אהרן", וגם זה ראוי לציון. תלמיד הוא הלומד מאדם אחר כיצד להתנהג וכיצד להתנהל, ומעצב את עצמו על פי הדגם שלפניו. להיות תלמיד פירושו ללמוד ממישהו לא רק את דבריו, אלא גם את מעשיו.
יתרה מזו: אהרן הכהן היה אדם גדול מן החיים, יוצא דופן בשיעור קומתו (ועוד נביא כמה סיפורים בעניין), וכנראה שאין בכוחו של איש מאיתנו להיות כמותו. אך אין זו הנקודה. הנקודה היא שעל האדם לעשות את עצמו כמי ששואף להידמות, במובנים מסוימים, למידותיו של אהרן הכהן.
מכאן עולה הנקודה המהותית הראשונה שבמשנה, שראוי היה שתיכתב באותיות גדולות בראש כל משנה, ולמעשה בכל דף של שולחן ערוך ולפני כל אדם הניגש אל היהדות מכל נקודת מבט שהיא: החיים אינם עניין של הכול או לא כלום. אין דבר כזה להיות אהרן הכהן - זו הייתה עבודתו שלו, ולעולם לא תהיה כמותו. אך אתה יכול לנסות להידמות לו, וכל צעד הוא צעד בכיוון הנכון. כאשר שופטים אדם - וזה כמובן אינו מקומנו, אלא תפקידו של הקדוש ברוך הוא הטוב - השיפוט נעשה לפי הפוטנציאל שלו. ומכיוון שכנראה אין באיש מאיתנו הפוטנציאל להיות אהרן הכהן, לא נאמר "היה כאהרן", אלא "היה מתלמידיו של אהרן" - היה כמי שמשתוקק להיות כאהרן, וזו צריכה להיות שאיפתך.
"אוהב שלום":
ומה עשה אהרן? ראשית, היה אוהב שלום - רצון שבלב לראות יחסים של שלום. ראוי לדייק: התרגום הרווח של "שלום" כהיעדר מלחמה הוא תרגום לקוי. המילה שלום נגזרת מן השורש "שלם", שפירושו מלא ותמים; כאשר חלקים אחדים פועלים יחדיו כראוי, הדבר שלם ומושלם. שלום הוא אפוא מצב שבו הכול פועלים יחד בהרמוניה, בשונה ממצב שבו רק אין קונפליקט פעיל. בית קברות הוא מקום שקט, אך אינו מקום של שלום. שלום מחייב אנשים אחדים, על אינטרסיהם המתחרים, דחפיהם, כישרונותיהם וחולשותיהם, הפועלים יחד בהרמוניה ובונים דבר גדול מהם עצמם, במקום להתחכך זה בזה ולעמוד בסכסוך.
לכאורה, מה קשה כל כך להחזיק בלב אהבת שלום? אך האמת היא שאין זה טבע האדם. אני זוכר את ימי לימודיי בבית ספר קשוח: כשפרץ ריב בין ילדים, מיד היו כל הילדים במגרש המשחקים מתקבצים במעגל וצועקים "מכות, מכות", ונהנים למראה שני ילדים המכים זה את זה. תופעה מפחידה, והיא נגלית בחדשות מדי יום - אנשים אוהבים את הזלזול ההדדי ואת חילופי הגידופים והמריבות. זהו טבע האדם. לא בכדי שווים מתאגרפים מאות מיליוני דולרים: אנשים מוכנים לשלם ממון רב כדי לראות אנשים נלחמים, וזה נורא. על כן הנקודה הראשונה היא להיות אוהב שלום - שיהיה זה מבוקש לבך ומה שאתה חפץ לראות, וזו עבודה הדורשת מאמץ.
הסברה שמאחורי הדברים פשוטה דיה: המתבונן בעולם מנקודת מבטו של הקדוש ברוך הוא, כפי שכולנו מנסים לעשות, רואה שכל בן אדם הוא ילדו של הקב"ה. ואפילו מי שנהנה ממריבה טובה, ודאי שאם ילדיו שלו רבים ומושכים זה את זה בשיער אין הוא יכול ליהנות מכך, אלא רוצה לראותם מסתדרים. אוהב השלום אומר: כל בן אדם הוא אדם על יתרונותיו וחסרונותיו, ואין רצוני לראותו בסכסוך. הוא רוצה לראות כל אדם מצליח, ולחיות בחברה שקטה והרמונית - וזה צריך להיות רצון פעיל.
"ורודף שלום":
"רודף" פירושו רדיפה פעילה - יותר מהערכת השלום, עשייה למענו. עצם אהבת השלום היא דבר טוב, ומקורה בפסוק בזכריה: "והאמת והשלום אהבו" - את האמת, שהיא המציאות, ואת השלום. אלו שני הערכים היהודיים העליונים. אך אין די בחיבת רעיון השלום; יש להיות רודף אחריו. הרודף הקלאסי הוא ראובן הרודף אחר שמעון להורגו, שמצווה לעצור אותו במרדפו הפעיל. רודף פירושו אפוא מרדף פעיל: אין די ברצון שהדברים יהיו שלווים והרמוניים ושהכול יסתדרו זה עם זה, אלא יש לעשות מאמץ פעיל להביא לכך. לרדוף שלום פירושו לעשות כל שביכולתך כדי לאפשרו, וכלשון הכתוב בתהילים: "בקש שלום ורדפהו" - לחפוץ בשלום ולרדוף אחריו.
קטע מפורסם באבות דרבי נתן מתאר כיצד היה אהרן הכהן עושה שלום בין הניצים: ראובן ושמעון שרבו זה עם זה, היה אהרן הולך אל ראובן ואומר לו: "שמעון ביקש ממני לבוא לדבר איתך. הוא מתבייש לבוא ולבקש שתמחל לו, אך הוא מצטער ומבקש את מחילתך". אחר כך היה הולך אל שמעון ואומר: "ראובן לא הצליח להביא את עצמו לכך, אך ביקש ממני לומר לך שהוא מצטער באמת ומבקש שתמחל לו - ולמה שלא תסתדרו?". וכשהיו השניים נפגשים, היו מתחבקים, מתפייסים וחיים באושר. זו הדוגמה.
מן ההדגמה הזו עולים שני לקחים חשובים ביותר:
הלקח הראשון - שורשו של הסכסוך האנושי:
את הלקח הזה לימדני הרב יצחק ברקוביץ שליט"א: הסיפור בא ללמד שטבעו של הסכסוך האנושי, על פי רוב, אינו נובע ממקום מהותי אלא ממקום של אגו. כל אחד רוצה שהשני יודה בטעותו ויתנצל בפניו, שייכנע בפניו. וההוכחה: אילו הייתה בין ראובן לשמעון סוגיה מהותית, וכי אמירת "סליחה" מפי אהרן הייתה משנה דבר? אם גנבתי את אופניך ובא אליך אדם ואמר "הוא מצטער מאוד", היית משיב: "מה טוב שהוא מצטער, אך אני זקוק לאופניים שלי בחזרה". אמירת הסליחה אינה הבעיה; הבעיה היא הצורך בהשבת מה שנלקח, בפיצוי ובתיקון המעוות. זהו סכסוך מהותי - אך רוב הזמן הכול הוא עניין של אגו: הוא הרגיז אותי, לא כיבד אותי, ביזה אותי, ומעתה טינה בלבי כלפיו; ואילו רק היה אומר "סליחה", היה הכול בא על מקומו.
מכאן, מרדף השלום אינו מתמצה בהצלחה לפייס בין ראובן לשמעון - דבר שאינו סביר ברוב התרחישים. אך בכל סכסוך שלך עצמך עם הזולת ביכולתך לא רק לאהוב את רעיון ההרמוניה, אלא להוציאה אל הפועל, מתוך ההכרה שחלק גדול מן העניין נוגע לאגו שלך. אם תתגבר על עצמך, תכיר בכך שקשה לאדם לומר "אני מצטער", ותבין שיש גם צד נוסף לסיפור - תוכל לסלוח ולהמשיך הלאה. המכשול לשלום הוא פעמים רבות כל כך חוסר יכולתו של האדם להשפיל את עצמו ולוותר על גאוותו.
הלקח השני - אמת ושלום:
הלקח השני, ואולי החשוב מכולם, עולה משאלה מתבקשת: כאשר הלך אהרן אל ראובן ואל שמעון ואמר לכל אחד שחברו מבקש להתנצל, הרי לא היו הדברים אמת - מעולם לא אמרו זאת. כיצד, אם כן, נהג כך? התשובה היא הכלל שבגמרא: מותר לשנות מפני השלום. רשאי אדם לעוות את העובדות ולומר דבר שאינו אמת למען השלום.
זהו לקח חשוב עד מאוד. שני הערכים היהודיים העליונים הם אמת ושלום, כלשון הפסוק בזכריה שהזכרנו. השאלה היא איזה מהם עליון, ולמי ניתנת הבכורה. ההלכה קובעת שמותר לשנות מפני השלום - מותר לפעול כנגד האמת למען השלום.
ייתכן מאוד - ואיני מבקש להרחיב בכך כאן, אלא רק להעלות זאת על השולחן - שמחלוקות בית הלל ובית שמאי במקומות רבים כל כך נעוצות בניגוד ערכים זה: בית הלל מאמצים שלום על פני אמת, ואילו בית שמאי מאמצים אמת על פני שלום. מפורסמים דברי חז"ל שלעתיד לבוא תיפסק ההלכה כבית שמאי ולא כבית הלל. ומדוע? כי בעתיד, בעולם האמת או בעולמו של משיח, נוכל אולי לחיות על פי האמת מעל הכול; אך במצב הנוכחי של ההיסטוריה העולמית, עם בני האדם וחולשותיהם ואגו רעוע וכל השאר, השלום חייב לבוא ראשון.
לקביעה זו השלכה הלכתית חשובה מאוד בעניין שלום בית - ההרמוניה בין הבעל לאשתו. את היישום המדויק יש לברר אצל רב, אך הכלל הכללי הוא שניתן לוותר ולהקל ככל האפשר בגבולות התורה, ובוודאי בדיני דרבנן, למען שלום בית ולהבטחת ההרמוניה בין בני הזוג - שכן השלום הוא הערך היהודי העליון מעל הכול.
נקודה נוספת, המרחיקה אותנו מעט מן המסלול אך חשובה ביותר: שלוש פעמים ביום אנו מתפללים שמונה עשרה, על תשע עשרה ברכותיה. שלוש הראשונות הן שבח, שלוש האחרונות הודאה, ושלוש עשרה האמצעיות הן בקשות. והנה הברכה האחרונה ממש, "שים שלום" (או "שלום רב"), היא בקשה לשלום. שואלת הגמרא: הרי אין זו לשון הודאה אלא בקשה חדשה, ומה עניינה כאן? ומתרצת, שאין לאדם כלי לקבל בו את הברכות שהקדוש ברוך הוא עתיד לתת לו אם אין לו שלום. בלי שלום אין כלום, ולפיכך הוא בראש ובראשונה.
לכן מורה כאן הלל להיות רודף שלום - לא רק לאהוב שלום, אלא לעשות כל שביכולתו כדי ליצור יחסי שלום ולהבטיח הרמוניה בקהילה, בין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם ובין חבר לחברו, ולעשות כל הנדרש. זהו ערך עליון לחלוטין, הקודם אפילו לאמת.
"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה":
חלקה האחרון של המשנה: אהרן הכהן אהב את הבריות והיה מקרבן לתורה. הרמ"א, הברטנורא ואחרים מבארים במה מדובר: כשהיה אהרן רואה אדם מתקשה, חוטא או הולך בכיוון שאינו נכון, היה מתיידד עמו, מראה לו אהבה, דואג לו ומעניק לו חיוך. מכוח זה היה אותו אדם, ידידו של אהרן, אומר בלבו: "אילו ידע אהרן מה אני עושה ומה עלה בדעתי לעשות, לא היה מכבד אותי" - ומתוך כך היה מהרהר מחדש בבחירות חייו ומשנה את עצמו לטובה, כדי לעמוד בקנה אחד עם האופן שבו רואהו אהרן, שבחר להתיידד עמו ולאהוב אותו.
כך למדו זאת הראשונים: אין כאן שני דברים נפרדים - ראשית לאהוב אנשים, ושנית להשתדל לקרבם לתורה. הכתוב אומר שעליך לאהוב את הבריות, להיות אמפתי ואוהד ולדאוג להן, ומתוך כך תתפתח מאליה שיבתו והתקרבותו של האדם לתורה. אין זו הוראה לצאת ולהטיף או להחזיר אנשים בתשובה באופן אקטיבי, אלא: אהוב אנשים, ואם אתה עצמך מהווה דוגמה למה שיהודי בן תורה צריך להיות, יהיה זה בלתי נמנע שגם הם יתקרבו לתורה.
בשנים שבהן כיהנתי כרב בית כנסת בלונדון נהגתי לשאול את עצמי: מהי הגדרתו של קירוב? מהו מעשה קירוב בודד, יחידת המידה שלו? למסקנה הגעתי שמעשה קירוב בודד הוא כאשר אדם רואה בך מי שיש לו דבר מה שהוא רוצה, ומבין שיש לך אותו רק בזכות יהדותך - בזכות קשרך עם התורה ועם עם ישראל. אם מקבלים הגדרה זו, הרי היא מחייבת את האדם להיות מנטור, מודל, דוגמה ומופת; מישהו שהזולת מעריך ואומר עליו: "הנה אדם טוב שיש בו דבר שאני רוצה, ואני נמשך אל התורה מפני שאני רואה מה עשתה ומה היא עושה עבורו".
ודבר אחרון בנקודה זו, ואני מתנצל ששמרתיו לסוף: אילו יכולתי לומר דבר אחד לכל מחנך, לכל רב, לכל הורה וסב בתפקידם החינוכי, הייתי אומר - איש אינו מתעניין בכמה אתה יודע עד שהוא יודע כמה אכפת לך. די בכך שתראה לאדם שאכפת לך ממנו, וההשפעה עליו תהיה גדולה.
לסיכום: יש הלומדים במשנה שני שלבים נפרדים - לאהוב את הבריות, ולעשות מאמץ לקרבן לתורה; ויש המבארים, כפי שהסברנו על פי הראשונים, שאין כאן אלא דבר אחד: אהוב אותם, והם יימשכו אל התורה מאליהם, בהנחה שאתה עצמך מהווה דוגמה לאיך שחיי תורה צריכים להיראות. אך שתי הגישות מסכימות ששלב ראשון הוא לדאוג לזולת דאגה כנה, ושהוא יבין שאכפת לך ממנו; שהרי אם אין אדם מאמין בלב לבו שטובתו לנגד עיניך, לא יועיל דבר שתאמר לו והוא לא יטה לו אוזן. על כן ראשית לכול: ליצור קשר עם האדם ולדאוג לו באמת - להיות "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" כאהרן הכהן, ובכך לקיים את המנדט שהלל מטיל עלינו כאן.