אבות פרק א', משנה י"א. לפנינו דברי אבטליון, אב בית הדין ששימש בצמד עם שמעיה. אף הוא היה גר, ושניהם היו רבותיו של הלל המפורסם. משנה זו סתומה למדי, ואינה אופיינית למשניות מסכת אבות. נקרא אותה תחילה, ומיד יובן במה מדובר:
"אבטליון אומר: חכמים, הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל".
דרכם של הראשונים בביאור המשנה:
נבאר את המשנה על פי דרכם המשותפת של הברטנורא, הרמ"א, רבינו יונה והמאירי. לפי דרכם, המשנה פונה אל המורים והרבנים ומזהירה אותם להיות ברורים ומדויקים בהוראתם, כדי למנוע אי הבנה. שכן כאשר יש לפני הלומדים דעות קדומות ורעיונות אפיקורסיים או קרובים לכך, הם עלולים לפרש את הדברים שלא כהלכה, ולפרשנות זו עלולות להיות השלכות הרות אסון.
המודל הבסיסי לכך הוא הסיפור שהוזכר במשנה ג' שבפרק: אנטיגנוס איש סוכו דגל בעבודת ה' שלא על מנת לקבל פרס. שני תלמידיו, צדוק ובייתוס, סילפו את דבריו וטענו כי אין דין לעתיד לבוא, אין עולם הבא ואין תוצאה סופית למעשי האדם. מהם יצאו הצדוקים והבייתוסים, שהיו כתות יהודיות מתחרות וכופרות. תוצאות נוראיות אלו נבעו מאי הבנה של דברי הרב, וזהו הדגם שבעקבותיו הולכים הראשונים בביאור משנתנו.
נבאר תחילה את דרכם, ולבסוף נראה מדוע משנה זו, על אף סתימותה, נושאת עצה ויישום מעשיים ומדויקים גם בימינו אנו.
ביאור לשון המשנה:
"הזהרו בדבריכם" - היו זהירים במילותיכם: הסבירו את הנלמד בבירור כדי למנוע אי הבנה, שכן יש הנוטים מטבעם לפרש את דבריכם שלא כהלכה.
"שמא תחובו חובת גלות" - שמא מסיבה כלשהי תגיעו לידי כך שתישלחו לגלות, הרחק מן הבית וממקום מושבכם.
"ותגלו למקום מים הרעים" - שם, במקומכם החדש שבו אתם מלמדים, הוא מקום של מים מרים.
ומהם אותם 'מים הרעים'? המים בתורה ובספרות התורנית משמשים תמיד כמשל לתורה: "אין מים אלא תורה", אומרת הגמרא בבבא קמא ובמקומות נוספים. משמעות המים המרים היא אפוא שהתורה באותו מקום היא רעה, נוטה לרשע ולרע - לא מרים ממש, אלא מקום שבו יש נטייה לעוות את דברי התורה, והוא נוטה לכפירה.
הרקע ההיסטורי האפשרי:
ייתכן מאוד שאבטליון מכוון לאירוע מסוים - לא דווקא לדוגמת אנטיגנוס ותלמידיו צדוק ובייתוס, אלא לרבו, שמעון בן שטח. כפי שהוזכר בהקלטה קודמת, שמעון בן שטח יצא לגלות בימי ינאי המלך, אלכסנדר ינאי, שקרא לעצמו מלך בישראל, נטה אחר הצדוקים ורדף את הפרושים אל מחוץ לעיר.
התלמוד הירושלמי, וכן המדרשים, מביאים את הסיפור שגרם לגלותו: שלוש מאות אנשים קיבלו על עצמם נזירות. בסיום התהליך עליהם לבוא לירושלים ולהביא שלושה קרבנות כל אחד - סך הכול תשע מאות בעלי חיים - ולא היה בידם כסף לשלם עבורם. עד שיביאו את קרבנות הסיום הם נותרים תקועים בנזירותם: אינם יכולים לשתות יין, לגזוז שערם וכיוצא בזה.
מה עשה? מאחר שקבלת נזירות היא סוג של נדר, כשבועה מחייבת, קיימת אפשרות של התרת נדרים: בית דין יכול להתיר אדם מנדרו בהתקיים תנאים מסוימים, ובהם 'פתח' ו'חרטה' - למשל כאשר האדם לא הבין מלכתחילה את השלכות נדרו בשעה שקיבלו על עצמו.
שמעון בן שטח מצא דרך לשחרר מנזירותם מאה וחמישים מתוך השלוש מאות, אך את המאה וחמישים הנותרים לא יכול היה להתיר. הלך אל ינאי המלך - הנשוי לשלומציון אחותו - ואמר לו: "יש כאן שלוש מאות נזירים שאינם יכולים להביא את קרבנותיהם. אם תשלם אתה על המחצית, אני אדאג למחצית השנייה". ינאי הסכים, והבעיה נפתרה.
אלא שיריביו של שמעון בן שטח הלכו אל המלך ואמרו: "שמעון בן שטח סובב אותך בכחש. אתה שילמת עבור מחצית מבעלי החיים, ארבע מאות וחמישים מהם, והוא לא שילם דבר". זומן שמעון בן שטח אל המלך, וכשננזף אמר: "על מה אתה מדבר? אתה טיפלת במחצית על סמך מה שיש לך - כסף, ואני טיפלתי במחצית השנייה על סמך מה שיש לי - ידיעת התורה שלי והיכולת שלי להתיר אותם מנדריהם". ינאי המלך לא התרשם, ושמעון בן שטח נרדף אל מחוץ לעיר, נמלט על נפשו והגיע לבסוף לאלכסנדריה.
אלכסנדריה הייתה העיר היהודית הגדולה ביותר בתפוצות, מעין המרכז התרבותי המוביל של העולם היהודי מחוץ לישראל באותה תקופה, וכן סביבה ליברלית מאוד שבה היהדות לא הייתה פשוטה מבחינת פרשנותה ויישומה. רווחו בה קולות ומגמות של כפירה, ולכן ייתכן מאוד שזהו בדיוק הדגם שאליו מכוון אבטליון.
הרעיון הוא שאותן תורות עצמן שלימד שמעון בן שטח קיבלו משמעות שונה בשני המקומות. בירושלים הטהורה, בין תלמידיו, כולם היו בעלי כוונה טובה, מחויבים מראש לעשות כדברי רבם ולהיות נאמנים למה שנכנה אורתודוקסיה. באלכסנדריה לא כך היה: אותן תורות עצמן שהביא עמו ושנמשכו אחריו לשם, התפרשו שלא כהלכה, והדברים השתבשו. זהו מקום המים המרים.
"וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו" - אנשים היו הולכים אחרי הרב אל מקומו החדש, ואותם התלמידים ממש ששגשגו רוחנית והיו טהורים בירושלים, בעולם המורכב והמעודן של המקום החדש הושפעו מרעיונות אחרים, פירשו שלא כהלכה את מה שלימד רבם - ומתו. מיתתם היא בעצם בגלל חטאיהם, מתוך אי ההבנה והפרשנות המוטעית בתורה, וזהו העונש הדבק בהם.
"ונמצא שם שמים מתחלל" - מלבד מותם, שהוא טרגדיה בפני עצמה, ומלבד מיתתם הרוחנית, קיים כאן עניין נפרד: חילול השם.
ראוי לציין נקודה נוספת: התורה קובעת עונש גלות על הריגה בשוגג - אדם שהרג בהיסח הדעת אדם אחר יוצא לגלות. אין זה נושאנו כאן, אך ייתכן בהחלט שהמתרחש במשנתנו הוא באותו כיוון: הרב יוצא לגלות מסיבה כלשהי, וכעת הוא עצמו אשם במעין מוות בשוגג או בטעות, שכן דבריו התפרשו שלא כהלכה וגרמו למותם הרוחני של אותם תלמידים.
הרעיון כאן הוא שלא רק שעולמם הבא של אותם תלמידים נקטע, משום שסרו לתרבות רעה ונעשו כופרים, אלא גם עצם התמדתם של הרעיונות הכופרים: העובדה שיש צדוקים המסתובבים וטוענים שאין נשמה, אין עולם הבא ואין עולם של עונש - שיהודים נוקטים עמדה זו הוא בוודאי חילול השם עצום. הרב שהחל ללמד, אך לא לימד בבהירות ובאופן מחוכם שיוכל למנוע פרשנות מוטעית, נעשה בסופו של דבר כעמוד השדרה של תנועה כופרת מסוג הצדוקים. וכפירה, ואנשים הדוחפים אחרים אל מחוץ לתורה ומבינים את התורה שלא כהלכה, היא חילול השם כשלעצמה. נמצא אפוא ששני דברים רעים מתרחשים כאן:
התלמידים ההולכים אחרי הרב מתים.
נוצר חילול השם מתמשך, הנמשך בגלל אותו לימוד בלתי ראוי ובלתי מדויק.
היישום בימינו:
לכאורה נשמעים הדברים כמכוונים לזמן ומקום מסוימים, ואולי אף לאירועים ספציפיים כאירועי אנטיגנוס או שמעון בן שטח. ואולם דומני שהם רלוונטיים ביותר לכל מורה ולכל רב בימינו אלה, ואומר זאת מתוך התנסות אישית: לעולם אינך יודע לאן מגיעות הוראותיך. זו הקלטה - ומי יאזין לה? מי יודע?
כאשר אני מלמד את תלמידיי ברמת בית שמש שבישראל, הם מחויבים מראש, טהורים, ומבקשים להבין ולא לעוות. אך דיברתי גם בערים ובקמפוסים אוניברסיטאיים, והחוויה בערים הליברליות הללו היא שיהודים אורתודוקסים בעלי כוונות טובות נושאים בראשם רעיונות מוזרים רבים, בלתי שגרתיים, המושפעים עמוקות מן הרעיונות הפילוסופיים, המדעיים או הספרותיים-תרבותיים האופנתיים בזמנם ובמקומם. משום כך הם מעוותים את דברי המורה שלא בכוונה כלל, וכמעט שאין הם יכולים שלא לעשות זאת, שכן הם רואים את הדברים דרך עדשה מעוותת של תערובת סינקרטית - רעיונותיהם ההגליאניים על ההיסטוריה, או רעיונותיו של שפינוזה על נושא זה או אחר. מתוך אותם רעיונות מוזרים הם רואים בדבריך דברים שאינם שם כלל, וכך חוויתי זאת על בשרי.
לפיכך, גם במאה ה-21, רלוונטית המשנה כבכל זמן: היא מייעצת למורים - ולתלמיד שאינו מורה זהו עניין אחר - להיות זהירים מאוד באופן שבו הם מציגים את הדברים, ולהיות מודעים לכך שהשומעים עלולים לפרשם שלא כהלכה, בכוונה ואף שלא בכוונה.
היזהרו בבואכם להסביר דבר מן התורה שלא ליצור רושם מוטעה: אם אתה נותן את הרושם שאתה שומר כשרות מטעמי היגיינה, או שומר שבת משום שמלאכה היא עבודה קשה - אנשים יבינו את כוונתך שלא כהלכה. הם יאמרו: "בימינו שמירת כשרות אינה עניין של היגיינה, אין זה רלוונטי, ולכן איני מחזיק מטבח כשר", או: "בימינו שמירת שבת אינה עבודה קשה, הדלקת מתג אור אינה עבודה קשה, ולכן מותר לי לעשות זאת בשבת", וכיוצא בזה. מכאן שיש להיזהר מאוד - וזוהי, כך נראה, עצתו של אבטליון במשנתנו.