אבות פרק א', משנה י'. לפנינו הרביעי מבין חמשת הזוגות - שמעיה ואבטליון. לדברי הברטנורא, על פי דברי חז"ל, שניהם היו גרים. עדות מדהימה היא זו למערכת המבוססת על כישרון וזכות שנהגה אצל החכמים: המתאימים ביותר לתפקיד הם שעולים להנהגת ישראל, אף אם באו מהורים שאינם יהודים.
אלא שיש בכך שאלה: הכלל הרווח הוא שנכרי טהור גזע שהתגייר אין ראוי שתהיה לו שררה על הציבור, מנהיגות ושלטון על הקהילה. ומשום כך יש הלומדים - וכך הולכים הדרך אמונה, המהר"ל והתוספות - שלא הם עצמם היו גרים, אלא אבותיהם היו גרים, ואילו הם כבר נולדו יהודים ודם יהודי בקרבם.
כך או כך, שני אלה הנהיגו את עם ישראל בתקופה מסוכנת באמת. אמנם כל התקופה החשמונאית מסוכנת הייתה, אך הם הנהיגו דווקא בימי מלחמת האזרחים היהודית בין הורקנוס לאריסטובולוס, בניה של שלומציון המלכה, והם עמדו בראש גם כאשר הפך פומפיוס את יהודה למדינת חסות רומית. ימים קשים היו אלה, ומתוכם באות העצות שלפנינו.
"אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה":
ראשית דבריו של שמעיה: "אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה". ראוי לשים לב שהמילה "מלאכה" נושאת עמה קונוטציה של פעילות יצירתית. עיקר כוונתו כאן היא שהעבודה כשלעצמה דבר טוב הוא, אף אם אין האדם זקוק לה לצורך פרנסתו. אדם בטל, שאין לו מה לעשות, כמעט שיוצא מדעתו; מצב שבו אין האדם יכול להיות חבר פרודוקטיבי בחברה הוא מתסכל עד מאוד. לפיכך על האדם לאמץ אל לבו כל הזדמנות לעשות ולהיות פרודוקטיבי.
יתרה מזו, לעבודה תועלות ישירות לאדם, הן ברווחתו הגופנית והן ברווחתו הרוחנית:
בגוף: עבודה קשה טובה פשוט לבריאותו של אדם, כפי שמציין המחזור ויטרי. השהייה בחוץ והפעילות הגופנית הכרחיות לרווחתו.
ברוח: העבודה משמרת את ענוותנותו של האדם ושומרת עליו מן החטא. יש פתגם לא יהודי האומר כי ידיים בטלות הן בית מלאכתו של השטן, וזו אכן התחושה כאן: מי שאין לו מה לעשות מגיע לדברים שאינם טובים, ויצר הרע גובר עליו.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על התועלת הבסיסית של עבודה לשם פרנסה. חשוב מאוד שיהא אדם עומד ברשות עצמו ומפרנס את עצמו, שכן יש בכך רוממות. אמנם קיים בימינו זרם ביהדות המצמצם את חשיבות העבודה, ובחוגים מסוימים אף מזלזל בה מעט, אך אין זו דעתו של תנא זה ואין זו החשיבה היהודית המרכזית מבחינה היסטורית.
כולנו מצווים להידמות לבורא, ללכת בדרכיו. ואף שהקב"ה מרומם מכל, מה שניתן לומר עליו הוא בעיקר מה שאיננו: הקב"ה הוא בבחינת עצמאי - כלומר אינו תלוי בזולתו. הוא ישות עצמאית, יוצרת ונותנת, ועל האדם להידמות לו: לעשות את עצמו עצמאי, כך שלא יהיה תלוי באחרים. יש בכך רוממות, ויש בכך תחושת עצמיות ועצמאות החשובה לזהותו הבסיסית של האדם.
נוסף על כך, כאמור, "מלאכה" מרמזת על פעילות יצירתית. יש סיפוק יוצא דופן במלאכה שנעשתה כראוי, בהבאת דבר לידי קיום שלא היה קיים קודם לכן - ובזכותך. היצירה היא חוויה אנושית מספקת באופן ייחודי, שעל האדם לאמץ אותה; זהו חלק ממשמעות היותו אדם, וטוב הדבר.
"וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת":
ממשיך שמעיה: "וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת". "רבנות" ניתנת להיקרא במובן הצר - הרבנות ממש, או במובן הרחב יותר - עמידה בעמדת סמכות. יש הלומדים שאין כאן אלא הרחבה של הדברים הקודמים: אף אם אדם הוא הרב הגדול, ועלול הוא לחשוב "מתחת לכבודי לעבוד ולהחזיק במשרה" - אין הדבר נכון.
הברטנורא מביא את מאמרו של רב כהנא בגמרא בפסחים. וכך אמר גדול הדור, בתרגום מילולי: "פשוט נבילה בשוק וטול אגרא" - היה מוכן לפשוט את עורה של נבלת בהמה כקצב, בשוק, במקום הציבורי, וליטול את שכרך. מלאכת הקצבות אינה מכובדת במיוחד, והיא מלוכלכת ומסריחה - ואף על פי כן על האדם לעשותה בשוק הפומבי ולהתפרנס. "ולא תימא כהנא אנא גברא רבה" - אל יאמר אדם: אני כהנא, אני אדם גדול, ומתחת לכבודי לעבוד ולהתפרנס. טעות היא בידו.
אל לו לאדם לחשוב כך. עליו לאמץ את העבודה הקשה, לפרנס את עצמו ולהתגאות בכך שהוא עומד ברשות עצמו. זהו חלק מכבודו הבסיסי של האדם וממשמעות היותו נברא בצלם אלוקים - להיות עצמאי ולברוא את עצמו. כולנו עמלים לברוא את עצמנו מחדש בדרך רוחנית, וזה מתחיל אף בדבר הבסיסי ביותר: להיות אחראי לכל תחומי חייך, לא רק לרוחני אלא גם לגשמי.
גישה שנייה מבארת ש"שנא את הרבנות" הוא עניין חדש וכללי יותר: שלא יבקש אדם סמכות וכעין שררה על הציבור. שתי סיבות בסיסיות לכך:
השררה אינה טובה לבעליה: הברטנורא מצטט את הגמרא ביומא (פ"ו) שהשררה על הציבור מקברת את בעליה - פשוטו כמשמעו, קוברת את מי שיש לו אותה, מפני שהיא גובה מחיר גדול מן האדם בשל הלחץ. כך לומד הרמב"ם בפירוש המשניות את דברי רבי אלעזר בן עזריה, המצוטט בהגדה: "הריני כבן שבעים שנה" - הגמרא מבארת שלא בן שבעים היה אלא צעיר לימים, ורק שערו הלבין. הלחץ שבאחריות ההנהגה על עם ישראל גבה ממנו מחיר כה כבד עד שהלבין בן לילה. גם בימינו ניתן לראות בתמונותיהם של מנהיגים כמה הזדקנו בשנות כהונתם - עמדת סמכות גובה מחיר מן האדם, ולכן יש להימנע ממנה.
השררה משחיתה: הרמב"ם לומד יותר מכך - שהיא משחיתה את בעליה. יש בכך הד לדבריו של ההיסטוריון בן המאה ה-19, לורד אקטון: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. משאדם נמצא בעמדת שררה ורבנות, נאלץ הוא להיות פוליטיקאי, ומשמעות הדבר להתפשר על מוסריותו: להחניף לגורמים נמוכים כדי להבטיח את מעמדו ולדאוג לאנשים בדרכים המפשרות את מוסרו. לפיכך יש להימנע מעמדות סמכות המאלצות את האדם להקריב בסופו של דבר את שלומו המוסרי.
"ואל תתוודע לרשות":
חלקה האחרון של המשנה: "ואל תתוודע לרשות" - אל תעשה עצמך ידוע לרשויות, לשלטון. המילה "רשות" יוצאת דופן מעט; בזמן המשנה היה מקובל לכנות את השלטון "מלכות", וכאן "רשות" משמעה מי שבידו הכוח השולט. לא מצאנו ראשונים המבארים מדוע נבחרה מילה פחות מוכרת זו, אך הם דנים באטימולוגיה שלה: יש אומרים שהיא מן האדם שהרשות בידו, שהסמכות בידו והוא מורשה לפעול; ואחרים לומדים שהיא מלשון "ראש". ואפשר לשער - וזו השערה בלבד - שבימי שמעיה היה המצב השלטוני בלתי יציב לחלוטין: הרומאים השתלטו מתוך מלחמת אזרחים יהודית, והם עצמם עברו מלחמות אזרחים משלהם, ומשלא היה ברור מי אחראי על מה, לא נקט בלשון "מלכות" אלא בלשון "רשות".
שלוש גישות עומדות ביסוד ההוראה להתרחק מן הרשות:
הברטנורא: משאדם נודע לרשות ועובד עמה, הדבר פוגע בהכרח במידותיו, שכן עליו להתחבב עליה ולעשות דברים שלא היה עושה או רוצה לעשות. לכן ישמור על טוהר אופיו וטוהר מטרתו ויתרחק ממנה.
רש"י: הבעיה היא שהפוליטיקאים אינם רואים אלא את האינטרסים שלהם, ומשתמשים באדם ככלי; משיסיימו את שימושם בו, ילעסו אותו ויירקוהו החוצה. משנה בפרק הבא עוסקת בדיוק בנקודה זו.
המאירי: בהתבסס אף על הלכות נשיא, על האדם להישאר אלמוני בעיני השלטון - להשפיל את ראשו ולעשות עצמו בלתי ידוע להם, כדי שלא ינצלוהו, לא ייטלו את כספו ולא ישעבדוהו. שכן משיודעים הם שהוא קיים, ימצאו כיצד לעשות בו את השימוש הטוב ביותר - שאינו לטובתו כלל.
ולסיום הערה אחרונה: במדינת ישראל המודרנית יש לנו מדינה יהודית המנוהלת בידי יהודים, ודומה שדבר טוב הוא. לפיכך, האופן שבו משנה זו באה לידי ביטוי במדינת ישראל דמוקרטית צריך עיון מחדש.