אנו מגיעים לפרק א' במסכת אבות, משנה ח', ובה אנו פוגשים את יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח - הזוג השלישי מבין חמשת הזוגות. אנשים אלו חיו בתקופה סוערת ביותר, בעיקר בימיו של אלכסנדר ינאי.
הרקע ההיסטורי:
ינאי המלך היה, ככל הנראה, הגרוע שבמלכי בית חשמונאי. הוא הרג את הפרושים, ומחמת כן נאלץ יהודה בן טבאי לברוח לאלכסנדריה שבמצרים ולהתגורר שם. במותו, בשנת שבעים ושש לפני הספירה, עלתה לשלטון אשתו שלומציון המלכה, אחותו של שמעון בן שטח. היא מלכה כתשע שנים, אפשרה לפרושים לשוב, ופעלה גדולות - ועל כך נרחיב במשנה הבאה.
בגמרא במסכת חגיגה נחלקו אם יהודה בן טבאי היה הנשיא ושמעון בן שטח אב בית הדין, או להיפך. משנתנו נוקטת שיהודה בן טבאי היה הנשיא. דבריו כאן מכוונים אל הדיינים, אל היושבים בדין בבית דין יהודי, ולפיכך יישומם הישיר עבורנו מוגבל.
"אל תעש עצמך כעורכי הדיינים":
שנינו: "יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קיבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינים".
לפי הנוסח שלפנינו - "עורכי הדיינים". "עורך" הוא מלשון סידור, כמו "שולחן עורך" שבסדר פסח וכמו "שולחן ערוך". עורכי הדיינים הם המסדרים את המשפט ומסדרים לבעלי הדין את הצגת טענותיהם. מכאן שבעברית המודרנית "עורך דין" הוא הפרקליט, שהרי זהו תפקידו: לסייע ללקוחו לנצח במשפט.
בזמן שבית הדין פעל לא היו עורכי דין כלל, ולפיכך אין זו המשמעות כאן. הכוונה היא שהדיין עצמו אינו רשאי להדריך את העדים או את בעלי הדין כיצד להציג את טענתם באופן הטוב ביותר. מערכת המשפט של התורה אינה מערכת עימותית: בית דין של שלושה הוא השואל את כל השאלות, יורד לעומק העניין, מוציא את העובדות משני בעלי הדין ומן העדים, ופוסק בהתאם.
אין המשנה עוסקת בלימוד אדם כיצד לשקר כדי לזכות בדין - דבר האסור מעיקרו. היא מוסיפה עצה טובה: אף בתוך גבולות הלגיטימיות, אין לדיין לסייע לצד אחד להציג את טענתו, אפילו אם לאמיתו של דבר ראוי הוא לזכות בדין. הדבר נראה פסול ורע, ומתוך כך ילמדו הבריות להתנהג שלא ביושר.
קריאה נוספת - "כארכי הדיינים":
יש הקוראים את לשון המשנה באופן אחר: לא "עורכי" מלשון סידור, אלא "ארכי", מלשון "ערכאות" - בתי הדין של הגויים. המילה קרובה לקידומת arch שבאנגלית (archduke, archangel, archetype), שמשמעה הראשי, העיקרי, השולט והחשוב ביותר.
יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח חיו בתקופה שבה התנהל העולם היהודי בידי יהודים שהיו כאלה בשמם בלבד, כגון יוחנן הורקנוס, שהיו מתייוונים גמורים. ניתן לומר בבטחה שליוחנן הורקנוס היה הרבה יותר במשותף, והוא ראה עין בעין הרבה יותר, עם אנטיוכוס מאשר עם סבא רבא שלו שמעון ועם יהודה המכבי. המתייוונים הפכו את המדינה למדינה יוונית לכל דבר, על מערכת משפט יוונית-רומית משלה. מכאן העצה: אל יעשה הדיין את עצמו כארכי הדיינים וכבתי הדין של הגויים ושופטיהם, הנוהגים שלא כדרכה של תורה.
שני פשטים בברטנורא:
הדיין היושב יחידי: אף שיש דרכים שבהן יכול דיין לשבת לבדו בדין במקום בבית דין של שלושה, אל לו לנהוג כן וכדרך שאר הגויים, אלא יעמיד בית דין של שלושה.
התלמיד: אל יחשוב התלמיד שהוא הגדול מכולם, כדיין ראשי היודע טוב יותר מרבו. אדרבה, עליו להשפיל את עצמו ולנסות להבין את שרבו מבקש לומר, ולא יחזיק עצמו כבעל הידע הרב מכולם.
"יהיו בעיניך כרשעים":
ממשיכה המשנה: "וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים". הוראה זו עומדת לכאורה בניגוד לשתי המשניות הקודמות. לפני שתי משניות שנינו "הוי דן את כל האדם לכף זכות" - כשאין ידוע אם אדם אשם או חף מפשע, יש להניח בו את הטוב. המשנה הקודמת לימדה שיש להגן על עצמו ועל בני ביתו ולהתרחק מאנשים הנראים רעים, בלי לדונם לכף זכות, מתוך גישה מעשית. כאן נוקטים בקצה השני: בשעה שאדם משמש כדיין, עליו להיות ספקן לחלוטין וזהיר, להניח שכולם טועים ולא לתת לאיש את זכות הספק, שכן אין הם ראויים לה.
הדיין חייב להיות אדיש לחלוטין לשאלה מי מן הצדדים יזכה. אסור שיהיו לו מועדפים, חס ושלום, ואל יאמר: אדם זה נחמד ואני יודע שדרכו בטוב. במקום זאת עליו להניח ששני הצדדים אשמים, ומתוך כך לשאול את השאלות הבוחנות המביאות אל האמת, כאמור בחלקה הראשון של המשנה.
"וכשיפטרו מלפניך יהיו בעיניך כזכאין":
משנפטרו בעלי הדין מלפניו - כלומר משנתן הדיין את פסק דינו, חייב או זיכה, פסק לטובת התובע על פני הנתבע - עליו לראות את שני הצדדים כזכאים וכצודקים. אפילו את מי שנמצא חייב, במה שיהיה, או שחויב לשלם ועשה שלא כשורה: כולנו טועים, כולנו עשינו את הדבר הלא נכון, אך עתה הוא פורע את חובו, ודבר זה מחזירו אל רשימת הטובים.
הנחה זו מותנית, כלשון המשנה, "כשקיבלו עליהם את הדין" - שהם מקבלים את פסק הדין ואינם נלחמים בו ומתעקשים, אלא אומרים במידה מסוימת: אם כך צריך להיות, כך יהיה. משעה שהם פורעים את חובם ומבצעים כל פיצוי הנדרש מהם, על הדיין להניח שהאמינו בצדקת גרסתם ולא כיוונו להרע בהתנהגותם; ובמידה שטעו - עתה, משקיבלו את פסיקתו ועמדו בהשלכותיה, הם שבים בעיניו אל המקום הראוי להם, אל רשימת הזכאים, מטוהרים.
גישה נפרדת - דינו של הנשבע:
לעיתים אין בית הדין יכול לחייב אדם לשלם מחמת חוסר ראיות. כך, למשל, כאשר יש עד אחד בלבד: אין עד אחד מספיק כדי לחייב ממון, אך יש בכוחו לחייב שבועה - שיישבע הנתבע שאינו חייב את הכסף או שהוא נקי מכל שמאשימים אותו בו. ומשנשבע, נאמן הוא בבית הדין ואי אפשר לחייבו לשלם.
לפי אותה אפשרות, משנתנו מלמדת שאם נשבע אדם שהוא חף מפשע או שאינו חייב, יש להאמין לו ולהניח שכך הוא מאמין. אין להניח את הגרוע ביותר על הנאשם רק משום שעד אחד מעיד אחרת; משנשבע שזו האמת, יש להאמין שלכל הפחות כך הוא מאמין. ואל יצא הדיין מבית הדין בהנחה שהלה נחלץ ממה שנחלץ ממנו ויצא נקי מעוון שבידו, אלא יניח עליו את הטוב ביותר ויקבל את שבועתו כפשוטה - שהוא מתכוון למה שנשבע, ושאמת היה הדבר.