אבות פרק א', משנה ז'. במשנה הקודמת למדנו את דברי יהושע בן פרחיה, שיעץ לדון את כל האדם לכף זכות ולשפוט את החבר לטובה. במשנתנו בא ניתאי הארבלי, אב בית דינו, ומציג צד נוסף לאותו עניין: המתחבר אל אנשים שהוא נותן בהם את זכות הספק, ובפועל הם אנשים רעים, עלול לספוג מהם השפעה שלילית עמוקה על חייו. משום כך נוקט ניתאי הארבלי גישה מעשית הרבה יותר: ישנם אנשים רעים, ויש להיזהר מהם.
הרע מתפשט ביתר קלות מן הטוב:
כלל יסודי הוא, וחגי הנביא מדבר בו בפרק השני, שהטומאה מתפשטת ביתר קלות מן הקדושה. אף שמוטלת עלינו חובה להפיץ טוב ולחלוק את האור, נאמר בשם הבעל שם טוב: "המטאטא שמנקה מתלכלך". על כן יש להיזהר מן ההשפעה שיש לאנשים רעים על האדם ועל בני משפחתו.
"הרחק משכן רע":
על האדם להתרחק משכן רע. משמעות הדבר היא בחינה מדוקדקת של הסביבה שבה הוא בוחר לחיות:
המקום שבו הוא גר.
בית הספר שאליו הוא שולח את ילדיו.
בניין הדירות שבו בחר להתגורר.
השכונה.
בית הכנסת.
אנשים אלה עתידים להשפיע השפעה דרמטית על מוסריותו של האדם, על תפיסת ילדיו את הנכון והבלתי נכון ועל גישותיו הבסיסיות לחיים. האדם הוא יצור חברתי, ובאופן בלתי נמנע - מי שמוקף באנשים שהתנהגותם גרועה, לשונם גרועה, ערכיהם גרועים והם מבזבזים את זמנם בהחלטות גרועות - הדבר ישפיע עליו ויותיר את חותמו בו ובחייו. לפיכך אומר הרמב"ם: שמור על מרחק. מוטב לאדם לעבור אל המדבר ולהיות לבדו, מלהיות מוקף באנשים רעים.
יתרה מזאת, שכונה רעה מולידה תופעות רעות: התנהגות שאינה ראויה, אלימות ונזק לרכוש. ומעבר לכך, ישנו כלל החוזר לכל אורך דברי חז"ל, ויסודו כבר בסיפור קורח ואילך: "אוי לרשע אוי לשכנו" (משנה נגעים, פרק י"ב, משנה א'). אדם הנמצא בקרבה פיזית בלבד אל אנשים רעים נגרר אחריהם ואף נענש עמהם. כך פועלת המערכת, וכך הם החיים.
לאורך ההיסטוריה היהודית בחרו יהודים לחיות במעין גטאות שיצרו לעצמם. הם היו מודעים לכך שהיקף באנשים שאינם שותפים לערכיהם תהיה לו השפעה שלילית, ולכן הקפידו תמיד להסתגר ולהגן על עצמם מפני השפעה זו, ככל שיכולתם הגיעה.
"ואל תתחבר לרשע":
חלקה השני של המשנה הוא התפתחות טבעית של חלקה הראשון: אל יהא אדם קשור ומחובר עם רשע. מלבד מקום המגורים, יש להיזהר מקשר עם אנשים רעים במקום העבודה, בעסקים, בפעילות החברתית ובפעילות הקהילתית - שוב, מפני ההשפעה הרעה שתהיה להם. ודברים אמורים אפילו לדבר מצווה: אין לשתף עמם פעולה אף לשם עשיית דברים טובים, שכן השפעתם תזיק.
כלל שאני חוזר עליו באוזני הצוות בעסק באופן קבוע הוא שאי אפשר לעשות עסקה טובה עם אדם רע. כלל זה הוכיח את עצמו שוב ושוב: בכל פעם שנעשו דברים עם אנשים רעים, הסתיימה החוויה בעוגמת נפש.
הברטנורא ממשיל לכך משל: הנכנס לבורסקי (בית עיבוד עורות), שכולו ריח רע - אף אם לא קנה מן הסחורה הנמכרת שם, יוצא משם כשריח רע נודף ממנו. כך גם החיבור לאנשים רעים מותיר את חותמו באדם ומכתים אותו.
יתרה מזאת, אומרים חז"ל: כל המידבק ברשע, אף על פי שאינו עושה כמעשיו ואינו נוהג באותה דרך רעה, נוטל שכר כיוצא בהם ושותף בעונשם. האברבנאל מבאר כי עצם ההתקשרות עם אנשים רעים מטילה על האדם אחריות חלקית. הטעם לכך: כאשר צד שלישי מבחין באדם מפוקפק ויודע ששותפו העסקי, או חברו, או מי שהוא משחק עמו טניס, הוא אדם ישר - הוא מניח שאין המפוקפק רע כל כך, שהרי אדם טוב לא היה מתקשר עם אדם רע. נמצא שההתקשרות עמו היא במידה מסוימת מעין אישור והכשר לו, ולפיכך נושא המתחבר בחלק מן האחריות: שלא במתכוון, אך למעשה, הוא מעודד אחרים לעשות עמו עסקים ולבלות במחיצתו.
"ואל תתייאש מן הפורענות":
אין להתייאש ואין לאבד תקווה מן הרעיון של פורענות וגמול. ודאי שאנו מאמינים בעולם הבא, ושהרעים ייענשו; אך הרמב"ם מציין שאין הדבר מוגבל לעולם הבא בלבד. אף בעולם הזה מצויה לא אחת נפילה פתאומית, ואין לפקפק בכך שהיא תגיע גם אל האנשים הרעים. אין להניח שמאחר שחמקו מעונש זמן רב כל כך, וכולם נוהגים כמותם ועוקפים את הכללים, רשאי גם האדם לנהוג כך. אדרבה, ההשלכות ממתינות מעבר לפינה.
שורה זו שבמשנה מזכירה לי תמיד שיחה שחזרה על עצמה עם כל אחד מששת ילדיי בהיותו כבן שבע. מצאתי אותם במטבח חותכים חתיכת גבינה בסכין מטבח גדולה, ואמרתי: "אינך יכול לעשות זאת, זה מסוכן". וכל אחד מהם, כאילו קרא מתוך תסריט, השיב בלשונו הילדותית: "זה לא מסוכן. עשיתי את זה קודם ולא קרה כלום". זוהי בדיוק נקודתה של המשנה: העובדה שאנשים סביבנו נוהגים בדרך רעה ואומרים "עשיתי זאת פעמים רבות, אני נוהג כך שנים, כולם עושים זאת ולא קורה דבר" - אינה מלמדת דבר. טעות היא בידם: הדבר מסוכן, הדבר רע, וההשלכות יבואו - לא רק בעולם הבא בוודאי, אלא בהחלט ייתכן שאף בעולם הזה.
יש דרך נוספת ללמוד את הביטוי האחרון שבמשנה, "ואל תתייאש מן הפורענות". לפיה אין הכוונה דווקא לעונש שיבוא על האנשים הרעים, אלא גם למי שעוברים עליו זמנים קשים: אל לו להתייאש. "אין ייאוש בעולם", כמאמרו המפורסם של רבי נחמן מברסלב. אין להתייאש, שכן גם זה יעבור. וידוע הסיפור על שלמה המלך, שיעצו לו לענוד טבעת שעליה חרות "גם זה יעבור" - וכלל זה חותך לשני הכיוונים:
הרואה אדם רע הנהנה כעת מחיים טובים: גם זה יעבור.
הסובל כעת מקושי: יחזיק מעמד, כי גם זה יעבור, ואל יאבד תקווה רק משום שדבר רע מתרחש עתה. זמנים טובים יותר, אם ירצה השם, ממש מעבר לפינה.
לסיכום: במשנה זו מלמדנו ניתאי הארבלי את הצד המעשי המשלים את דברי יהושע בן פרחיה. "הרחק משכן רע" - יש לבחון בקפידה את סביבת המגורים, השכונה ובית הכנסת, שכן "אוי לרשע אוי לשכנו". "ואל תתחבר לרשע" - אף בעסקים ובחיי הקהילה, ואפילו לדבר מצווה, שכן החיבור מכתים כריח הבורסקי, ואף מטיל אחריות חלקית על המתחבר, שהתקשרותו משמשת מעין אישור לרשע. "ואל תתייאש מן הפורענות" - הגמול מגיע לא רק בעולם הבא אלא אף בעולם הזה, ומנגד, אף מי ששרוי בקושי לא יתייאש, שכן גם זה יעבור.