אנו ממשיכים במסכת אבות פרק א', משנה ו', ובה אנו פוגשים את הזוג השני שבזוגות: יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי. תקופת הנהגתם נראית קרובה לסוף המאה השנייה לפני הספירה - בימי יוחנן כהן גדול, הוא יוחנן הורקנוס (משנת 134 עד שנת 104 לפני הספירה), או בימי בנו אלכסנדר ינאי, ינאי המלך (משנת 103 עד שנת 76 לפני הספירה). הדבר נלמד מכך שהגמרא מספרת כי יהושע בן פרחיה נאלץ לברוח, כאחד הפרושים, מפני הרדיפות, ורק לאחר זמן, כשהיה הדבר בטוח, שב למקומו. אין ברור אם היה זה בימי מלחמת האזרחים הגדולה שהתרחשה בסביבות שנת 80 לפני הספירה או קודם לכן. יוחנן כהן גדול היה דמות מורכבת, ובשלב מאוחר בחייו פנה נגד הפרושים.
מכל מקום, עולה מכאן פער ניכר בין הזוג הראשון שבזוגות, שחי בערך בתקופת אנטיוכוס וסיפור חנוכה - סביב שנת 170 או 160 לפני הספירה - ובין הזוג שלפנינו, הקרוב יותר לשנת 125 לפני הספירה ואף מאוחר מכך. כאן אומר יהושע בן פרחיה שלושה דברים, במשנה מפורסמת מאוד.
"עשה לך רב":
הדבר הראשון: "יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב". הרמב"ם מדייק בלשון "עשה", שפירושה למנות - לעשות לעצמו רב, בניגוד ללמוד מרב. כלומר, על האדם לבחור לעצמו דמות שתשמש לו יועץ הלכתי, אדם שמחזיק אותו בדרך הישר, אף אם אינו בהכרח ראוי לתפקיד. עליו שיהיה מישהו עצמאי ואובייקטיבי מחוץ לו, שישגיח עליו, ייעץ לו וידריך אותו, ואפילו אם הוא עצמו המלומד והגדול הימנו. כשם שלכל ספורטאי מקצועני יש מאמן: הספורטאי טוב מן המאמן בנסיבות רגילות, ובוודאי אם מדובר בספורטאי מעולה, ואף על פי כן עומד המאמן מן הצד, מתבונן בעין אובייקטיבית ויכול לייעץ כיצד להשתפר.
גישה שנייה היא גישת הברטנורא, ושתי הגישות הולכות יד ביד. הברטנורא מבין את המשנה בהקשר של רב המעביר את המסורה: התורה שבעל פה בזמן המשנה נמסרה בעל פה בלבד, ולפיכך צריך אדם מורה שילמדנו. העצה היא שיהיה לו רב אחד יחיד המעביר לו את המסורה, כדי שיקבל מסירה אחת קוהרנטית ומגובשת. שכן כאשר מורים אחדים מלמדים אותו לחלקים, הגרסאות השונות ווריאציות הניסוח עלולות להיראות כסותרות זו את זו וקשות ליישוב, ונוצר חוסר בהירות - ואילו בקבלת המסורה נדרשת בהירות.
הברטנורא מציין, על פי הגמרא במסכת עבודה זרה, שכשמדובר בסברא אין לבחור רב אחד בלבד, אלא ראוי שיהיו לאדם רבנים אחדים. סברא היא ההיגיון, נקודת המבט, הבנת המכניקה הפנימית של דבר מסוים וה"למה" שבו, ומריבוי נקודות מבט מתווספת תובנה: ככל שיש יותר דרכים להסתכל על הדבר, כך טוב יותר. אך כל זה בסברא; לקבלת חומר הגלם ולקבלת התמונה הגדולה של המסורה - רב אחד עדיף בהרבה, מפני שהמסר מגיע מגובש וקוהרנטי.
בימינו אין המסורה נמסרת באותו אופן ממש, ולפיכך לדרכו של הברטנורא המשנה פחות ישימה כיום. ואולם לפי הרמב"ם בוודאי צריך שיהיה לאדם רב אחד שהוא כתובתו, שהוא סומך עליו שידריכו, שומע בקולו ונכנע להוראתו. הבחירה במי מדובר מסורה לאדם, אך משבחר בו - עליו ללכת אחר הוראותיו והכוונתו.
"וקנה לך חבר":
הדבר השני: מלבד מי שעומד מעליו, כביכול, צריך אדם שיהיה לו מישהו בן דורו ושווה לו, והוא החבר. המשנה נוקטת לשון יחיד: חבר אחד לכל הפחות. המילה "חבר" באה מלשון חיבור, צירוף דברים זה לזה - מי שמחובר אליך. הוא עמך ברוח, מזדהה עמך, אוהד אותך, מבין מהיכן באת ומה מכאיב לך; ואף אם אינו עמך פיזית, הוא מחובר אליך ברוח.
המילה "קנה" היא מונח הלכתי טכני מלשון קניין - לרכוש דבר, לרכוש זכויות. כלומר, על האדם לקנות באופן רשמי את הזכות שאדם זה יהיה חברו. הברטנורא מדייק שאפילו אילו היה צריך תיאורטית לשלם לו כדי שיהיה חברו, היה עליו לעשות כן, מפני שכה חשוב שיהיה לאדם חבר. אלא שהמחיר הרגיל אינו כסף ומתנות, כי אם הדדיות: אתה תהיה חברו והוא יהיה חברך - זהו התשלום.
ומהו חבר? אין הכוונה לחבר של נסיבות, למכר שאדם מיודד עמו. עדיין מהדהדים באוזניי דברי בני, שסיפר לי בהיותו נער כמה חברים יש לו, ואני משיב לו שאשמח אם יהיה לי אחד. החבר שבמשנה הוא מי שעומד בשני קריטריונים בסיסיים והכרחיים:
כבוד: ראשית, ששניהם חולקים ערכים משותפים; ושנית, שכל אחד מהם מאמין כי רעהו מקיים ערכים אלה וחי לפי המצופה ממי שדוגל בהם. מתוך כך הוא מכבדו.
אמון: שהאדם בוטח כי טובתו שלו מונחת על לב רעהו. אין הלה משתמש בו ככלי, ואין לו מטרה מניעה זולת מה שטוב עבורו.
אין קושי גדול למצוא אנשים החולקים את ערכיו של האדם ושהוא יכול לכבדם על שהם מרוממים ערכים אלה; מי שחי בקהילה טובה מוצא בה אנשים טובים החולקים את ערכיו. אך מי שאפשר לסמוך עליו שהאינטרסים של זולתו מונחים על ליבו באמת, בצורה אלטרואיסטית - את זה קשה עד מאוד למצוא. בני אדם גרועים באלטרואיזם, ובנויים אנו לבדוק מה יוצא לנו מן הדבר. אדם שטובת רעהו על ליבו בלי קשר לתועלתו שלו - דבר נדיר הוא ביותר.
יש הטוענים שאלטרואיזם כלל אינו אפשרי ואינו חלק מן היכולת האנושית. לפי השקפתנו אין הדבר נכון, אך הוא קשה מאוד. מכל מקום, בהקשר של החבר אין אנו נזקקים לאלטרואיזם מוחלט, שכן כל אחד משני החברים נותן משהו לזולתו, וזוהי ההדדיות: אני אהיה חבר אמת לך ואתה תהיה חבר אמת לי. אף שאני מקבל מכך משהו, נדרשת התעניינות כנה בטובתי ומתן העצה, ההדרכה והתמיכה הטובות ביותר עבורי - וכן אעשה גם אני עבורך.
מהן התועלות שבאותו חבר נחשק? רבנו יונה מונה שלוש, וניתן לראות כיצד כל אחת מהן מושתתת על הכבוד והאמון:
עצה טובה וישרה: החבר הוא מקור לעצה ישרה. הדבר מושתת על הכבוד - ששניהם חולקים אותם ערכים, ולפיכך העצה שייעץ תתואם עם מה שהאדם מאמין שהוא נכון וטוב; ועל האמון - שכאשר הוא נותן עצה הוא מבין מיהו האדם שלפניו ומה טוב עבורו, וטובתו על ליבו. זהו דבר חיוני, שהרי אדם מבקש מי שיוכל לשאול בעצתו ואחר כך לסמוך על הוראתו.
ביקורת שמתקבלת: החבר הוא מי שנותן ביקורת שאפשר לקבלה - כיצד לפתח את המידות, כיצד להשתפר ולהיות אדם טוב יותר. אף היא מותנית בכבוד: מי שאינו חולק ערכים עם זולתו ואינו מכבד את נקודת מבטו והבנותיו, מדוע יקבל את דבריו על התנהגותו ועל חסרונותיו? ובאמון: יש להאמין שהביקורת באה ממי שראוי להתייחס לדבריו ברצינות, משום שהוא דואג לטובתו.
שותף לימוד - חברותא: החבר הוא מי שאפשר ללמוד עמו, ותועלתו כפולה: 'עשה טוב' ו'סור מרע'.
סיפור מבית סבי ממחיש את הדברים: בשלב מאוחר בחייו ביקש לצאת לטיול לבדו, וכל ילדיו אמרו לו שאין הוא יכול לעשות זאת. כל ימיו נסע לבדו, ותחילה עמד על דעתו בנחרצות, אך בסופו של דבר נסוג ואמר: "אני בטוח שאני יכול לעשות זאת, אבל אם כל מי שאני אוהב אומר לי שאיני צריך - ודאי הם רואים משהו שאיני רואה". זהו הרעיון: אדם מבקש עצה שיוכל להישען עליה, ממי שרואה את מה שהוא עצמו אינו רואה. כשאומרים לו דבר שלא ציפה לשמוע, או מעירים לו שאינו עומד בדבר מסוים, הוא סומך על עצתם - ובלבד שהוא מכבדם ובוטח בהם.
נשוב אל התועלת השלישית, החברותא. ה'עשה טוב' שבה ברור: עצם היותו של אדם שותף ללימוד מכריח אותו להכניס את אפו בספר ולפתוח בלימוד. אם קבעו להיפגש לאחר הסעודה בליל שבת בבית הכנסת כדי ללמוד יחד - מכיוון שהחבר נמצא שם, חייב אף הוא להגיע. וכן במהלך הלימוד עצמו: כשהוא סוטה מן העניין, מחזירו החבר אל הדף.
ה'סור מרע' חשוב לא פחות: הלומד בעצמו, בלתי נמנע שיקרא דבר בצורה מוטעית, יבין דבר שלא כהלכה או יפרשנו באופן מעוות - ומי יעמידנו על טעותו? מי יאמר לו: "איני סבור שזו הכוונה; איני סבור שכך כתוב; איני סבור שהדבר עולה בקנה אחד עם שלמדנו במקום אחר"? על כן דרוש מי שאפשר להעלות בפניו רעיונות ולוודא שההבנה נכונה. אף כאן מתקיימים הכבוד והאמון, אלא שברמה השכלית: אדם מכבד את זולתו ואת שכלו, את יכולתו לחשוב בבהירות, להסיק היגיון נכון ולבטא את הדברים כראוי; ובוטח בו שדבריו הם ביטוי לרצונו להגיע אל האמת, ולא לרצון להראות שהוא חכם ממנו או להוכיח לו שהוא טועה.
סיפור מפורסם בבבא מציעא פרק ד' ממחיש זאת. רבי יוחנן וריש לקיש היו חברותא כל ימיהם - סיפור ארוך ומורכב, שבסופו נפטר ריש לקיש ורבי יוחנן נותר בלא חברותא והיה נואש. אנשי בית המדרש מצאו לו ומינו לו את רבי אלעזר בן פדת, שהיה חריף מאוד כרבי יוחנן. בכל פעם שהיה רבי יוחנן אומר רעיון, היה אלעזר בן פדת אומר לו: "כן, אתה צודק, ואביא לך את כל הסיבות לכך שאתה צודק". אמר רבי יוחנן: "מי צריך זאת? כשלמדתי עם ריש לקיש, על כל דבר שאמרתי היה משיב לי עשר סיבות לכך שאני טועה, וזה היה נהדר, שכן שימש לי כלוח קפיצה: הוא דחף אותי לחדד את רעיונותיי ולבדוק אם טעיתי. ואילו אתה אומר לי שאני צודק - מי צריך זאת?"
ונאמר שהיה נואש כל כך עד שיצא מדעתו, וביקשו התלמידים רחמים על נשמתו ואכן נפטר. רבי יוחנן נפטר ונלקח, כביכול, משום שכאשר מטרתו של אדם בחייו היא להגיע לבהירות ולהבין - בהירות או מוות - ואין לו מי שיסייע בידו לזקק את בהירותו, אין טעם להמשיך. רבי יוחנן כבר ידע את אשר ידע, ולא היה זקוק שיאמרו לו שמה שידע נכון; הוא נזקק למי שיאמר לו שמה שסבר שהוא נכון אינו נכון כלל. זהו הדבר שאדם מקדיש לו את חייו.
הסיפור המפורסם האחר בגמרא בעניין זה מצוי בתענית כ"ג. ראוי לציין כי באופן מפתיע מעטים מאוד ההרהורים, האנקדוטות, הסיפורים, הזיכרונות והאמירות שבספרות חז"ל ובתלמוד בעניין הידידות; מדהים כמה מעט יש. אחד המפורסמים שבהם הוא סיפורו של חוני המעגל, חוני מצייר העיגול - סיפור ארוך ומורכב, סיפור יפהפה שראוי ללומדו. הנקודה שלענייננו: חוני נרדם שבעים שנה, כמעין ריפ ואן וינקל היהודי, וכשהתעורר לא מצא את בני דורו ולא מצא אנשים שהעריכו אותו על מי שהוא. בסופו של דבר הייתה מצוקתו גדולה כל כך, עד שאף השמים ריחמו עליו ומת.
ורבא האמורא אומר: זהו סיפורו של חוני המעגל, ומצוקתו - שלא היה לו חבר בסוף ימיו - הייתה מימוש הפתגם העממי "או חברותא או מיתותא", תן לי חבר או תן לי מוות. כלומר, מי שאין לו עמיתים המבינים מהיכן הוא בא, ויכולים להיות עמו באותו מקום מבחינה נפשית, אין חייו כדאיים.
מזכיר לי הדבר את שסיפרה לי אמי בשם סבתה - סבתא רבתא רבתא שלי - שנפטרה בגיל תשעים ושבע. בסוף ימיה האריכה ימים יותר מילדיה שלה, ובוודאי יותר מאחיה, מהוריה ומחבריה, ואמרה לאמי: "את יודעת, כבר אין הנאה להיות בחיים, כי אין איש שזוכר את זיכרונותיי". זהו, לעניות דעתי, רעיונו של חוני המעגל: מי שאין לו דבר משותף מבחינת ההקשר של חייו, שוב אין הנאה בחיים.
ואם בסבים עסקינן, בנקודה הראשונה שהוזכרה לעיל בעניין רבי יוחנן וריש לקיש - הבהירות או המוות, והרצון במי שיתקן אותך - הייתה לסבי אמרה נאה שכדאי לשאתה בכיס: "אם שני אנשים תמיד מסכימים, לפחות אחד מהם אינו חושב". המבקש חברותא, שותף ללימוד, מבקש ששני הצדדים יחשבו וידחפו זה את זה עד להגעה לבהירות.
נקודה נוספת בתועלת שבחבר, שלא הוזכרה בשלושת הדברים שמביא רבנו יונה: יש לאדם מי שיוכל להישען עליו בלא היסוס. תמיד יש שם מישהו עבורו, בכל עת, ואם יזדקק לו יוכל לסמוך עליו ביום ובלילה שיהיה שם למענו. זהו משאב יקר וחיוני שראוי שיהיה לכל אדם, ולפיכך עליו להשתדל להשיגו לעצמו. והמחיר שהוא משלם עבור הקניין הוא ההדדיות - עליו להיות שם עבורם אף הוא.
"והוי דן את כל האדם לכף זכות":
החלק השלישי והאחרון של המשנה: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" - על האדם לדון את הכול לכף זכות. תרגומן המילולי של המילים "כף זכות" הוא צד המאזניים של הזכות, וזו התמונה שלפנינו: מאזניים, כאותם המאזניים שבידי פסל הצדק, שבהם שקלו דברים בימים עברו. שתי כפות יש, והעצה היא להטות את הכף לצד הזכות - לפרש בצורה חיובית פעילות דו-משמעית.
כדי שיהיה הדבר ברור, ניתן לחלק לארבע קטגוריות את מי שאדם עד למעשהו, ומעשהו נראה עמום:
הצדיק: מי שידוע שבדרך כלל עושה את הדבר הנכון.
הבינוני: מי שלעיתים עושה את הדבר הנכון ולעיתים לא, ורקורד מעורב לו.
הרשע: מי שבאופן עקבי עושה את הדבר הלא נכון, ידוע ככושל בתחום זה ובעל עבר של התנהגות לא ראויה.
מי שאינו מוכר: אדם שאין לך כל היכרות וניסיון עמו, ואינך יודע אם הוא מתנהג כראוי בדרך כלל או עושה את הדבר הלא נכון.
בקטגוריה הראשונה, מי שידוע שהוא עושה בדרך כלל את הדבר הנכון, קיימת חובה לדונו לכף זכות - לא מכוח משנתנו, אלא מן התורה עצמה. זו חובה דאורייתא, המבוססת על הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך". המילה "בצדק" קשה לתרגום מדויק, ומכל מקום מדובר בחובה לדון את חברך היהודי המתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג, והרעיון הוא ש"צדק" מרמז על נטייה לצד הזכות. אין להאריך בזה כאן, והעיקר: חובה לדון לכף זכות את מי שמתנהג יפה ככל הידוע ועשה את הדבר הנכון בעבר. לפיכך, כשהוא עושה מעשה שמניעיו אינם ברורים, יש חובה מדאורייתא לדונו לכף זכות ולהניח שהוא עושה את הדבר הנכון.
משנתנו עוסקת במקרה אחר: במי שאינו מוכר לאדם כלל, שאין הוא יודע עליו דבר ואין לו היכרות מוקדמת עמו, ומעשהו עתה עמום ופתוח לפרשנות. בזה נותן יהושע בן פרחיה את עצתו לדונו לכף זכות. ורש"י, על יסוד הגמרא במסכת שבת (קכ"ז ע"ב), כותב שבשכר שאדם דן את חברו לכף זכות, יזכה אף הוא שידונוהו מן השמים לכף זכות.
ומה בעניין הרשע? מי שידוע לאדם שעברו מפוקפק, שהתנהג בצורה רעה, שזומם רעות בתחום זה או שאינו עומד בחובותיו המוסריות בו - אין כל חובה לדונו לכף זכות, ואדרבה, הדבר מסוכן. מי שיודע שאדם התנהג בעבר בצורה גרועה, עליו לחשוש שהוא ממשיך באותם תעלולים, שלא להתפתות לו ולהיזהר ממנו. "חכם עיניו בראשו": עליו לשמור על עיניו פקוחות לרווחה ולצפות שאדם זה מתנהג בצורה גרועה.
ולגבי הבינוני - מי שהאדם מכירו ובדרך כלל הוא טוב, אך היו לו רגעים שבהם לא עמד בכך - רוב הראשונים למדו שאף הוא מוגן בחובת "בצדק תשפוט עמיתך", חובה דאורייתא, מכיוון שבדרך כלל הוא יהודי טוב ואדם הגון; ואם לעיתים אין הוא עושה בדיוק את הדבר הנכון בתחום מסוים, עדיין יש להניח עליו את הטוב.
מעניין שרבנו יונה מבין, לכל הפחות בפירושו למשנתנו, שהמשנה באה אף למקרה זה. לדבריו, המשנה עוסקת במי שהוא בינוני - לעיתים מתנהג היטב ולעיתים לא - ולא רק במי שאינו מוכר כלל. ומעניין דיו, שרבנו יונה עצמו בשערי תשובה נוטה כשאר הראשונים, וכותב שיש מצווה מדאורייתא, חובה יסודית, לדון לכף זכות אף את הבינוני.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה דברים מפי יהושע בן פרחיה. "עשה לך רב" - למנות לעצמו רב אחד: כיועץ ומדריך אובייקטיבי (הרמב"ם), וכמעביר מסורה אחת מגובשת (הברטנורא), ואילו בסברא ראוי לרבות נקודות מבט. "וקנה לך חבר" - קניין ממש, שיסודו כבוד ואמון, ותועלותיו עצה ישרה, ביקורת שמתקבלת ולימוד בחברותא, וכן ידיד שאפשר להישען עליו תמיד, ומחירו הדדיות. "והוי דן את כל האדם לכף זכות" - בצדיק ובבינוני זו חובה מדאורייתא מכוח "בצדק תשפוט עמיתך", במי שאינו מוכר זוהי עצת משנתנו ושכרה בצדה, ואילו ברשע אין לדונו לכף זכות אלא להיזהר ממנו.