אנו מגיעים לפרק א' במסכת אבות, משנה ה'. בן זוגו של יוסי בן יועזר במשנה זו הוא יוסי בן יוחנן איש ירושלים, אב בית הדין של אותה תקופה. הרקע ההיסטורי שבידינו על אישים אלה מועט יחסית: ידוע כי חיו בתקופת רדיפות היוונים-הסורים, גזירות הסלאוקים וסיפור חנוכה, אך כמעט אין לנו מידע אישי עליהם ועל השפעתם הישירה על עם ישראל ועל תולדותיו.
שתי גזירות שגזרו השניים (מסכת שבת דף י"ד):
טומאת ארץ העמים - הם גזרו טומאה על הארץ שמחוץ לישראל. לגזירה זו היו כמה שלבים, אך בפשטות הטעם שניתן הוא החשש מקברים שאינם מסומנים במקומות אחרים. השאלה המתבקשת היא מדוע דווקא עתה, והתשובה בגדר השערה: ייתכן שבעקבות הגזירות התעורר רצון אצל יהודים לעזוב את ארץ ישראל, והגזירה שימשה גורם מרתיע מכך.
טומאת כלי זכוכית - הם הכריזו על כלי זכוכית ככלים המקבלים טומאה. מן התורה ישנם שבעה חומרים בלבד המקבלים טומאה, ואין הזכוכית ביניהם, והם הוסיפוה לרשימה. גם כאן ההסבר משוער: זו תקופה של קושי חברתי-כלכלי בשל הגזירות, וכל יצרני הזכוכית שכנו בצפון, בלבנון של ימינו, בחוף שמצפון לישראל. ייתכן אפוא שמדובר במעין תמריץ כלכלי שלילי, שנועד לסייע לתעשייה המקומית בישראל.
יהיה הטעם אשר יהיה, לפי כיווני לימוד אלה עולה שזו תקופה שבה עסקו החכמים בשאלות חברתיות-כלכליות בנוסף לעניינים אחרים.
אף המשנה שלפנינו כוללת שלושה דברים המרמזים על דאגות הסובבות סביב המצוקה החברתית-כלכלית של תקופתו של יוסי בן יוחנן. נקרא תחילה את שלושתם כלשונם:
"יהי ביתך פתוח לרווחה"
"ויהיו עניים בני ביתך"
"ואל תרבה שיחה עם האישה"
במשנה מצטרפים עוד דברים לשלוש נקודות יסוד אלה. שלושתם, כפי שלמדום הראשונים הקלאסיים, אינם כפי שהיה נראה לקורא בקריאה פשוטה. נעבור עליהם אחד לאחד.
"יהי ביתך פתוח לרווחה":
לכאורה יכולה הייתה המשנה לומר "פתוח" בלבד. מה מוסיפה המילה "לרווחה"? שתי גישות יסוד בדבר:
גישת הרוב (הר"ש והרמב"ם) - התמונה היא של אברהם אבינו ואוהלו הפתוח לארבעה כיוונים, שהעוברים לידו יכולים להיכנס. כך גם כאן: המדובר באורחי דרכים, בהולכי דרכים הבאים מחוץ לעיר. בהגיעם לעיר אין עליהם לחפש דרך להיכנס, אלא הם רואים את הדלת פתוחה לרווחה ונכנסים. המילה "לרווחה" מלמדת שהדלת תהא פתוחה ממש, כך שתהיה להם גישה קלה ומהירה.
גישת רבנו יונה (בפירושו הראשון) - "לרווחה" מלשון רווח והצלה, כלומר הקלה. ביתו של אדם צריך להיות מקום פתוח המספק הקלה לאחרים בכל הנצרך להם: בין אם מקום לשהות בו, בין אם תמיכה כספית בדרך הלוואה או צדקה, ואף מילים מנחמות, תמיכה נפשית ועצה טובה. הבית הוא מקום שבו מוצאים אנשים סעד, והוא עומד לרשותם.
ההבדל הגדול בין הגישות: לפי הגישה השנייה הדברים אמורים לא רק בעני ובנצרך ובעובר אורח (שהוא עני ונצרך באופן זמני בהיותו רחוק מביתו), אלא בכל אדם. ביתו פתוח לכל הרוצה לבוא, וכל אחד מוצא אצלו את הנצרך לו. גם כאן עומדת לנגד עינינו דמותו של אברהם אבינו, אך מתוך הבנה אחרת של המילה "לרווחה".
"ויהיו עניים בני ביתך":
הגישה העיקרית בראשונים (הברטנורא ואחרים) - המדובר במשרתים המנהלים את הבית. אל תרכוש עבדים נכרים ואל תעסיק כוח עבודה נכרי, אלא קח כוח עבודה יהודי וספק תעסוקה לפועלים יהודים. במקום פועלים זרים בביתך, תן את העבודה ליהודים המקומיים והם יהיו כבני ביתך. בזמן המשנה אכן החזיקו אנשים עבדים, ואילו עבד עברי אינו נרכש בנסיבות רגילות - אין כאן מקום להיכנס לפרטים, אך השורה התחתונה היא שיהודים לא היו עבדים בנסיבות רגילות. נמצא שצוות הבית, הדיירים אם תרצו, יהיו יהודים, וכך אתה מספק תמיכה כלכלית לאוכלוסייה היהודית המקומית שהתקשתה. ומדוע שתיתן את כספך במקום אחר?
גישת רבנו יונה (בפירושו השני) - האנשים הנזקקים צריכים להרגיש בנוח בביתך.
שתי הגישות הן דרכים בצדקה. לפי הגישה הראשונה אתה מספק תעסוקה לפועלים יהודים בכך שהם משרתים בביתך, וכפי שמונה הרמב"ם את הדרגות השונות שבצדקה, זוהי הדרגה הגבוהה ביותר. שכן חסרונה של הצדקה הוא שהמקבלים מתביישים ונכלמים בכך שהם נזקקים לתמיכה, ואילו כאשר אתה מספק לאדם עבודה והוא מרוויח את פרנסתו, אין בכך בושה כלל והוא יכול להרים את ראשו בגאווה.
לפי הגישה השנייה, אנשים נזקקים לדברים, ועליך לגרום להם להרגיש רצויים בביתך כאילו הם שייכים לשם. באותו אופן שאתה מחייך לבנך העובר לידך, כך גם כאשר מתארחים אצלך אורחים לשבת, ואולי הם אנשים נזקקים במידה זו או אחרת - הם מרגישים בנוח, מקבלים את אותו חיוך ומרגישים חלק מן הבית. בכך מתמתנת חדותו של המצב הקשה של תלות באחרים.
"ואל תרבה שיחה עם האישה":
זהו החלק המתיישב פחות מכל על אוזנו של הקורא בן זמננו. עוד לפני הדיון במילים עצמן, שני דיוקים בלשון:
"תרבה" - ריבוי מופרז. לא נאמר אל תדבר עם אשתך, אלא אל תרבה יתר על המידה.
"שיחה" - פטפוט. הכוונה לדיבור שאינו בונה ואינו נעשה לשם תכלית מסוימת, אלא שיחת חולין בעלמא.
ההנחיה כאן היא אפוא: אל תרבה בשיחת חולין עם אשתך.
כדי להבין זאת יש לעמוד על נקודת המוצא של המשנה ושל חז"ל: תפיסת הנישואין שלהם אינה כתפיסת רבים בימינו. הנישואין הם כמשל לשותפות עסקית. אין הם עסק כשלעצמו, אך הנקודה היא שיש לאדם שליחות בעולם הזה שאין הוא יכול למלאה לבדו. הוא נזקק לבן או לבת זוג, ועל כן הוא נושא אישה, וביחד הם בונים בית ומגדלים משפחה - דבר שאין אדם יכול לעשותו לבדו. זו מהותם של הנישואין ולשם כך הם קיימים, ולא רק כדי שלא יהיה האדם בודד ותהיה לו חברה.
בדרך המשל: אילו כתבתי ספר עצות למדור העסקים, הייתי ממליץ בחום למי שיש לו שותפות עסקית אמיתית להימנע מפטפוטי סרק מוגזמים עם שותפו. מדוע? ראשית, משום שיש לכם דברים חשובים יותר לעשות. שנית, פטפוט בטל עלול להוליד חילוקי דעות בעניינים שאינם חשובים לעסק ולהסיח את הדעת מן המטרה. ושלישית, הוא עלול לגרום לצד השני לאבד אמון וכבוד כלפיך: וכי אין לך דבר טוב יותר לעשות מאשר לשבת ולפטפט על ספורט ומזג אוויר? הרי באנו לכאן לבנות עסק - לך ועשה משהו לקידום המטרה.
זהו בדיוק העניין שאליו מכוונים חז"ל, בהקבלה חזרה אל הנישואין, אך עם רכיב נוסף אחד: כאשר השותף הוא מן המין השני, נוסף רובד נוסף לאיסור ריבוי השיחה, שכן הדבר עלול להוביל לדברים גרועים יותר מחוסר תפוקה או מהזדמנות מבוזבזת - הוא עלול להוביל לידי חטא.
הדברים מפורשים בהמשך המשנה: "באשתו אמרו" - מחבר המשנה, יוסי בן יוחנן, אומר: דבר זה קיבלתי מרבותיי, וכאשר אמרו "אל תרבה שיחה עם האישה" - באשתו של אדם דיברו. המילה "אישה" בעברית דו-משמעית: היא יכולה להתייחס לאישה באשר היא, או לרעיה. וכאן, מכוח ה"א הידיעה שבמילה "האישה", מדובר דווקא ברעיה. ולאחר מכן: "קל וחומר באשת חברו" - על אחת כמה וכמה שאין לו לאדם לפטפט בבטלה עם אשת חברו, מסיבות מובנות.
כאן מסתיימים דבריו של יוסי בן יוחנן. שאר המשנה הוא בבחינת הערת עריכה מאת עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא, רבנו הקדוש: "מכאן אמרו: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה - גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנום". "מכאן אמרו" - מתוך דברי המשנה עד כה, אמרו חכמי הדורות הבאים שלושה דברים. נקרא כעת את שלושתם אל תוך המילים עצמן.
"גורם רעה לעצמו":
פטפוט בטל עלול להעלות בין הבעל לאישה עניינים ומחלוקות שאין בהם ממש. תארו לעצמכם בעל ואישה המתחילים להתווכח על פוליטיקה, למי יצביעו. זו בושה גדולה, ואין בדבר כל חיוניות למשימתם של בניית בית ומשפחה וגידול ילדים. הנושא אינו רלוונטי, אך הוא עלול להפוך למקור של מריבה.
חמור מכך, ולדעתי זו נקודה חשובה: יש בכך מידה של זלזול בקשר. לאדם יש קשרים מסוגים שונים, אך הקשר שבין איש לאשתו הוא מקודש. הוא נועד לתמוך בערכים המרכזיים ביותר של שליחות האדם בעולם: לבנות בית ומשפחה, לגדל ילדים, לפתח את עצמו ולפתח את הקשר עצמו. וכאשר הופכים אותו לזירת פטפוט בטל, נפגמים הקדושה והכבוד הראויים לאותו מוסד. עם זאת, חז"ל והמפרשים מדגישים שבהחלט יש זמן ומקום לאיש ולאשתו לדבר ואף לפטפט, ואין בכך כל פסול. רק הריבוי הוא הבעיה - ריבוי שיחה, פטפוט בטל וחסר תועלת.
הדבר עלול להפחית מכבודו של הבעל בעיני אשתו. כפי שנאמר לעיל בהקשר העסקי: וכי אין לך דבר טוב יותר לעשות מאשר לשבת ולדבר על משחקי הספורט של אתמול? האם לכך מסתכמים חייך? ישנם דברים חשובים יותר - בין אם פרנסה, בין אם בילוי זמן עם הילדים, בין אם לימוד תורה. לך ועשה דבר בעל ערך, וחדל מבזבוז הזמן בפטפוט על דברים בטלים.
"ובוטל מדברי תורה":
הטעם הפשוט הוא שכל עוד אדם מפטפט להנאתו, אין הוא לומד תורה, וזו בשורה רעה. אך יש כאן רובד נוסף: כאשר מתנהלות בין אדם לאשתו שיחות צדדיות מכל סוג, גם בשעה שהוא יושב ללמוד הוא ממשיך להרהר בהן - מה היה עליו לומר, מה אמרה היא, למה התכוונה ומה יתרחש כשישוב הביתה הערב. נמצא שהוא מוסח מתלמודו אפילו כשהוא יושב לבדו ומנסה ללמוד.
"וסופו יורש גיהנום":
רבים למדו כאן שקלות ראש וקלות דעת מביאות לידי עריות, כלומר מביאות את האדם לידי חטא בענייני המוסר המיני. בהקשר של בעל ואשתו הדברים מצומצמים למצב שבו האישה נידה ואסורה עליו, וזהו סוג של הרחקה מן ההרחקות - שהרי יש מגוון אמצעי מניעה שנועדו למנוע קרבה ביניהם בשעת האיסור. וכמובן, ישנו העניין השני של קל וחומר באשת חברו: ברור שאין לו לאדם עסק בפטפוט עם נשותיהם של אחרים, שכן הדבר מביא לידי פריצות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שלושת דבריו של יוסי בן יוחנן איש ירושלים, על רקע תקופה של מצוקה חברתית-כלכלית שאותה שיקפו גם גזירותיהם בטומאת ארץ העמים ובכלי זכוכית. "יהי ביתך פתוח לרווחה" - בין כפתיחת הדלת בפני הולכי דרכים ובין כבית המספק רווחה והקלה לכל נצרך. "ויהיו עניים בני ביתך" - בין כמתן תעסוקה לפועלים יהודים, שהיא הדרגה הגבוהה שבצדקה, ובין כהשראת תחושת שייכות בקרב הנזקקים. "ואל תרבה שיחה עם האישה" - איסור ריבוי שיחת חולין, מתוך תפיסת הנישואין כשותפות בעלת שליחות, ועל שלוש תוצאותיו: גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנום.