עם משנה זו נכנסות דמויות המשנה לתקופה חדשה בשלשלת המסירה - תקופת הזוגות. עד כה עמד בראש כל דור אדם יחיד, גדול הדור, שהיה משמר המסורה כולה ומעבירה הלאה. מכאן ואילך עומדים בראש עם ישראל שני מנהיגים המשמשים כזוג, כשלטון של שניים:
הראשון שבהם - נשיא: ראש הסנהדרין, ונציגו של עם ישראל המסורתי בפני השלטונות הקיסריים.
השני שבהם - אב בית דין: מילולית, אביו של בית הדין. הוא המשנה והסגן, העובד לצדו ותומך בו, והוא הקול השני והמשלים בהעברת התורה.
שני חכמי המשנה כדמויות מעבר:
שני החכמים שלפנינו הם יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, וחז"ל עצמם מציינים את היותם דמויות של תקופת מעבר. הגמרא בסוטה מ"ז אומרת: "משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות". המילה "אשכולות", שפירושה המילולי כאשכולות ענבים, היא נוטריקון - מילים הנדחסות יחד - שמשמעותו "איש שהכול בו". אלו היו שני האחרונים שהמסורה כולה הייתה מצויה בהם בשלמותה; מכאן ואילך כל אחד הוא בבחינת חלקי, והמסורה מועברת באופן מצטבר ולא בהכרח דרך אדם יחיד.
רש"י מבאר שם את מעלתם: "תורה באמיתה" - התורה הייתה בידיהם בצורתה האמיתית; "ואין דופי" - ללא ריבוי פנים; "ושכחה" - ולא הייתה בה שכחה; "ומחלוקת" - ולא הייתה בה מחלוקת פנימית.
הרקע ההיסטורי - גזרות אנטיוכוס:
תקופת פעילותם של הזוגות משתרעת על רוב המאה השנייה והראשונה לפני הספירה. הזוג הראשון הזה הוא בן זמנו של המדכא הסלאוקי הידוע, אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, שהיה רודף גדול של היהודים. בשנת 175 לפני הספירה כבש את יהודה מן האימפריה התלמיית הדרומית. הוא כינה את עצמו "אפיפנס", שמשמעותו אל בהתגלמותו, ראה את עצמו כגלגולו של אלכסנדר הגדול, ותפס כאחריותו להנחיל את ההלניזם לעולם ולהאיר בו את עיני העמים. משום כך כפה על העם היהודי לאסור את התורה ולאמץ את ההלניזם באופן מלא. התגובה לכך הייתה, כמובן, מרד המכבים וסיפור חנוכה, שראשיתו בשנת 167 לפני הספירה ונס חנוכה בשנת 164 לפני הספירה.
מעבר נוסף התרחש כאן. אנטיוכוס היה הראשון שגרם לכך שכהן גדול לא ישרת עוד עד סוף ימיו, ומינה כהן גדול מטעם השלטון. זהו המינוי הממשלתי הראשון של כהן גדול, והמשרה הפכה למשרה בתשלום - מי שהיה מסוגל לשלם יותר, זכה בה. הכהן הגדול הראשון מסוג זה נקרא ג'ייסון, שהיא גרסה יוונית של השם יהושע, והוא רכש את המשרה בכסף. מכאן ואילך הפכה משרת הכהן הגדול למינוי פוליטי, ואיבדה את מעמדה בעם היהודי.
כך, בעוד שכל זה נועד לדכא את היהדות המסורתית, התוצאה הייתה התרחקות העם מן הכהנים ומן ההנהגה הכהונית, ופנייה אל המריטוקרטיה של החכמים - מה שנוכל לכנות ההנהגה הרבנית - לעומת הכהנים. מעמד הכהנים הוקטן, ובמקומם החלו להיכנס האנשים החדשים הללו.
ראוי לציין כי יוסי בן יועזר, איש המשנה שלנו, היה כהן בעצמו, ואף כונה "חסיד שבכהונה", כלשון המשנה במסכת חגיגה. הוא היה מן החסידים הגדולים שבכהנים - ואף על פי כן, זו נקודת המעבר מהנהגה כהנית להנהגה המבוססת על כישרון ומעלה, הנהגתו של החכם.
"קיבלו מהם" - ממי?
המשנה אומרת שיוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים "קיבלו מהם". ה"את זה" שקיבלו הוא המסורה, מסורת התורה שבעל פה. אך מיהם "הם" בלשון רבים? יש הלומדים שהכוונה לא רק לאנטיגנוס, בעל המשנה הקודמת, אלא גם לשמעון הצדיק - אלא שמבחינה היסטורית הדבר מאתגר מאוד. לפיכך לומדים אחרים, וביניהם המאירי, שקיבלו מאנטיגנוס ומבית דינו, וזהו "הם".
"יהי ביתך בית ועד לחכמים":
מה אמר יוסי בן יועזר? "יהי ביתך בית ועד לחכמים" - שיהיה ביתך מקום מפגש לחכמים. יש בכך, כמובן, זכות כללית של סיוע לאנשים טובים בעשיית דברים טובים, וקל וחומר כשמדובר בכבוד התורה ובכיבוד החכמים. אך יש בכך תועלת מעשית נוספת עבורם: בזמן הגזרות הסלאוקיות, כשהתורה הוצאה אל מחוץ לחוק, לא ניתן היה להיפגש בפרהסיה. הסנהדרין התקשתה להתכנס, ובמקומה התקיימו מפגשים קטנים, ובהם המשנה מעודדת את האדם להעמיד את עצמו וביתו לרשות הצורך הזה ולאפשר אותו.
כתוצאה מאותה אי־יכולת של הסנהדרין להתכנס באופן פורמלי ועקבי, התרחשה קטסטרופה גדולה בעם ישראל: תחילתן של המחלוקות שאינן נפתרות. המחלוקת הראשונה שנותרה קיימת בתורה מתעוררת בדור זה, בין שני היוסים הללו. אין זה נושא המשנה שלנו אלא נושא במסכת חגיגה, והוא נוגע לשאלה אם אדם צריך לעשות סמיכה - להישען במשקלו על הקרבן ביום טוב לפני שחיטתו. הנקודה לענייננו היא שהמחלוקת לא הוכרעה: בהיעדר סנהדרין שתתכנס, תצביע ותקבל הכרעה פורמלית, נותר לראשונה דבר בלתי פתור, ומחלוקת זו קיימת מדור זה ונמשכת לאורך כל תקופת הזוגות.
ולא רק תועלת לחכמים יש כאן, אלא תועלת לבעל הבית עצמו. נוכחותו של חכם בביתו משפיעה עליו; ומשעה שהוא הופך את ביתו למקום מפגשם, ברור שיידרש להעלות את ביתו לרמה שהחכם ירגיש בנוח להיות מזוהה עמה ולשהות בה, ובכך יאלץ לשפר את מדרגתו. מבחינה מעשית בימינו: הזמנת רב למסור שיעור בבית פעם בשבוע. הדבר משפיע השפעה גדולה על האדם ועל בני משפחתו, ואף מציב בפני ביתו את האתגר להיות ראוי לכך.
מעניין לציין כי הספורנו (ראשון מאוחר מאיטליה) והמדרש שמואל (תלמיד האריז"ל) לומדים גישה שונה לגמרי במשנה זו. אף שאין זו המשמעות המילולית, היא מרתקת: לדעתם אין הכוונה לצוות על האדם להפוך את הבית שבו הוא גר למקום שאליו הולכים החכמים, אלא להפך - המקום שאליו הולכים החכמים הוא המקום שעל האדם לזהות כביתו, ביתו הרחק מן הבית, המקום שבו הוא קבוע ומצוי באופן תמידי. כלומר, שיהיה כביכול "גר" בתוך בית המדרש ובבית הכנסת, במקום שבו נמצאים החכמים.
"והוי מתאבק בעפר רגליהם":
הדבר השני שאמר הוא "והוי מתאבק בעפר רגליהם". "אבק" הוא האבק המיתמר מן הקרקע בלכתו של אדם; "מתאבק" הוא צורת פועל - עשה עצמך מאובק; "בעפר רגליהם" - בעפר שעל הקרקע, של רגליהם. הברטנורא מביא כאן שני פשטים:
הפירוש הראשון: על האדם ללכת אחריהם ולהיצמד אליהם. כשאתה הולך אחרי החכמים, האבק מיתמר ועולה גם עליך, מפני שאתה קרוב אליהם כל כך.
הפירוש השני: אין הכוונה להליכה אחריהם אלא לישיבה בקרבתם. בזמן המשנה נמסרו השיעורים כך שהרב יושב על ספסל או כסא, וכל התלמידים יושבים סביבו על הרצפה. הנקודה היא לשבת על הרצפה, סמוך וקרוב, ולתפוס את מקום הישיבה בשורה הראשונה - עד שאדם מתאבק ממש מעפר רגליו של המלמד. התקרבות זו משפיעה, כמובן, על הלומד.
ישנה גישה אחרת לגמרי, ולפיה מדובר כאן על שימוש תלמידי חכמים - הדרישה להתאבק בעבודתו של החכם ובשירותו. הגמרא בברכות י"ב אומרת בפירוש: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה" - שימוש התורה ומשמריה גדול אף מלימוד התורה עצמו. אי אפשר להפריד בין כבוד התורה ושירות התורה לבין תלמוד תורה.
"והוי שותה בצמא את דבריהם":
הדבר השלישי שאמר הוא "והוי שותה בצמא את דבריהם". הרעיון כאן מוכר לכל אדם מניסיונו האישי: כשאדם צמא, אין הוא חש שהוא רוצה לשתות אלא שהוא חייב לשתות. אין זה עניין של רצון אלא של צורך. זו התמונה שהמשנה מבקשת לצייר: אל לו לאדם להתייחס אל החכמה כאל דבר שהוא רוצה לשמוע. אין הוא רוצה ללמוד תורה - הוא נזקק לה כמי שנזקק לשתייה, שכן "הם חיינו ואורך ימינו".
ועוד: כשאדם צמא, הוא מעריך כל טיפה קטנה. כשהאדם חש שאין הוא רק רוצה ללמוד אלא צריך ללמוד, כל דבר חדש וכל רעיון חדש הופכים לבעלי ערך רב, וממילא הוא מעריך אותם יותר. וכפי שאומר המחזור ויטרי (תלמיד תלמידיו של רש"י): מתוך שאתה כמה לדבר ומעריך אותו, הוא יוצר רושם עמוק וקבוע יותר במוחך.
נקודה אחרונה: הספורנו מדייק שנאמר כאן "שותה בצמא את דבריהם" - דבריהם שלהם, ולא "דברי תורה". מכאן שאין הדברים אמורים רק בתורה שהם עתידים להעניק לך, אלא בכל מה שהם מדברים. וכפי שאומרת הגמרא בברכות דף י"ט עמוד ב': "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד" - ראויה לעיון, למחשבה ולתשומת לב. כך על האדם להסתופף בצל החכמים ולהקשיב באוזן קשבת לכל דבריהם, לא רק בתורה אלא בכל הדברים שיש להם לומר, שכולם ראויים לזמנו, לתשומת לבו ולעיונו.