אנו מגיעים למשנה השלישית בפרק א' של מסכת אבות. זוהי משנה מרתקת, ואפשר אף לטעון שהיא החשובה שבמשניות פרקי אבות. אומרה הוא אנטיגנוס איש סוכו, וכבר בשמו ובמקומו טמון מידע רב על התקופה שבה נאמרו הדברים.
אנטיגנוס איש סוכו - השם והמקום:
"אנטיגנוס" - זהו השם היווני הראשון של אדם המופיע בדברי חז"ל. אין בידינו לקבוע את הזמן במדויק, אך מדובר אי שם בשלהי המאה השלישית לפני הספירה, עם התפשטות ההלניזם. הוריו סברו כי זהו שם נאה לתת לבנם היהודי. אנטיגונה, הגרסה הנשית של השם, מוכרת ממחזהו של סופוקלס במאה החמישית לפני הספירה - בתו של אדיפוס; ואנטיגנוס, הגרסה הגברית, נקרא אולי על שם המפורסם שבנושאי השם לאחר קריסת האימפריה של אלכסנדר מוקדון. יורשיה נחלקו לשלושה: הסלווקים שנטלו את החלק הצפוני (סוריה), התלמיים שנטלו את החלק הדרומי (מצרים), והאנטיגונים - החלק המרכזי השלישי, מוקדון ויוון.
"איש סוכו" - כיום מקובל לזהות את סוכו ממש בסמוך לבית שמש, על כביש 375, לא הרחק מן היישובים הקטנים שבאזור. מי שביקר באחד מאחר צהריי האביב ב'גבעת התורמוסים', אותה גבעה הנושאת פרחים כחולים גדולים - זהו תל סוכו. מכאן ניתן לעמוד על גודלן של העיירות הנזכרות במשנה: גבעה זו זעירה ממש, כשטחו של פארק שכונתי.
אנטיגנוס היה איש סוכו, כלומר מנהיגה של אותה עיר וגדול הדור. "קיבל משמעון הצדיק" - הוא קיבל ממנו את המסורה. כפי שהזכרנו במשנה הראשונה, לשון "קיבל" מרמזת שיכולת הקבלה מוגבלת בכוחותיו של המקבל, וזהו יסוד ירידת הדורות: אנטיגנוס קיבל, אך לא בהכרח את כל המסורה שהיה בידי שמעון הצדיק לתת. הוא היה מוגבל במה שהיה מסוגל לקלוט, בדומה לאמור לעיל ביחס למשה רבנו.
"אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס":
גם כאן פותחת המשנה בלשון "הוא היה אומר", כבמשנה הקודמת. עצם המילים טעונות דיוק, שכן במונח "פרס" טמונה משמעות שקל להחמיצה:
"שכר" - התשלום הבסיסי שהעובד זכאי לתבוע בזכות תמורת עבודתו, המשכורת עצמה.
"פרס" - מעין בונוס, דבר הניתן מעל ומעבר למגיע בזכות. זוהי הכרה במאמציו של העובד, בכנותו ובכך שהוא מוצא חן בעיני מעסיקו.
הנקודה, אם כן, חריפה: אין לעבוד את הקדוש ברוך הוא אף לא עבור "נשיקה קטנה על הלחי". לא זו בלבד שאין לבקש את שכר העולם הבא בעולם הזה, אלא אף אין לומר "מכיוון שאני עושה עבודה טובה כל כך, לפחות יצליחו עסקיי או יסתדרו ילדיי". גם זאת אין לעשות.
הרמב"ם מביא, על פי חז"ל, כי לאנטיגנוס היו שני תלמידים בשם צדוק וביתוס, שהבינו מדבריו כי אין כלל שכר בעולם הבא. מתוך כך פרשו מן המסורת היהודית וייסדו את האסכולות הידועות כצדוקים (מלשון צדוק) וכביתוסים. הם לא האמינו בהשגחה אלוקית בעולם הזה, לא בנצחיות הנשמה ולא בשכר ועונש בעולם הבא, ולפיכך דגלו בהשקפה של הנאה מרבית מן העולם הזה - "אכול ושתה כי מחר נמות" - כדרכו של הפילוסוף היווני אפיקורוס, שממנו נגזר הכינוי אפיקורוס.
בוודאי אין זו כוונת אנטיגנוס. כוונתו היא שהמניע שמאחורי עבודת השם לא יהיה קבלת שכר - לא שאין שכר, אלא שאין זה המניע הראוי. ואף על פי כן מדגיש הרמב"ם באותו מקום עצמו כי זהו מסר מסוכן.
זהו גם מסר חשוב ביותר, שכן עניינו המוטיבציה היסודית שמאחורי עבודת השם של האדם, שהיא מלאכת חייו כולם, ועל כן טעון ביאור. מפני חשיבותו דן בו הרמב"ם בשלושה מקומות: בהקדמה לפרק חלק שבסנהדרין, בהערות ארוכות כאן בפירוש המשניות, ובעיקר בפרק העשירי והאחרון של הלכות תשובה - הפרק החותם את ספר המדע, הראשון מבין ארבעה עשר ספרי היד החזקה. נביא כאן את לשונו במלואה ונבארה תוך כדי קריאה.
הלכה א' - העובד מיראה:
"אל יאמר אדם: הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאינצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא איכרת מן העולם הבא" - אין לו לאדם לומר שהוא מקיים מצוות ולומד תורה כדי לזכות בברכות שבתורה או בחיי העולם הבא, ואף לא שהוא נמנע מן האיסורים כדי להינצל מן הקללות או שלא יאבד את חיי הנצח. הרמב"ם מבין, כמובן, שהעונש הסופי אינו מצב של סבל בגיהינום, אלא אי-קיום.
"אין ראוי לעבוד את השם על דרך זה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים" - מי שעובד כדי לקבל שכר בעולם הזה או בעולם הבא, או כדי להימנע מעונשים, עובד מתוך יראה ופחד. אין זו הדרגה האידיאלית שאליה הגיעו הנביאים וחלק מן החכמים.
"ואין עובדין השם על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה" - העובדים כך הם מי שנמצאים בראשית מסעם הרוחני: עמי הארץ, אנשים פשוטים שטרם הזדככו והתפתחו; הנשים, שבזמנו של הרמב"ם בוודאי לא זכו לחינוך כבימינו; והקטנים. אף אותם מחנכים בתחילה לעבוד מיראה בלבד, כלומר מתוך גמול של שכר ועונש, עד שתגדל דעתם ויוכלו לעבוד מאהבה.
עוד נראה שהרמב"ם מתאר כאן רצף, ולא בחירה בין הכול אהבה להכול יראה. אף המשנה שלנו, כפי שנראה בסופה, מורה שלא לשכוח את היראה לצד האהבה. אלא שנקודת הפתיחה היא יראה גמורה, שכן כך טבע האדם, וכפי שנראה מיד, אף הטובים שבטובים אינם מגיעים בהכרח למניע טהור של אהבה בלבד.
מדוע נקראת עבודה על מנת לקבל שכר "עבודה מתוך יראה"? משום שביסודה עומד הפחד מהחמצה. וזו הנקודה המהותית שעליה עומדים גם המשנה וגם הרמב"ם: אדם יכול לעבוד את השם מתוך מבט על מה שטוב עבורו - להשיג טוב ולהימנע מרע - וזו יראה; ולעומתה הדרגה הגבוהה יותר, אהבה, שבה הוא עובד בגלל השם, משום שהוא הוא העיקר ולא האדם.
המשנה אינה אוסרת את העבודה מיראה, והרמב"ם קבע שכך מתחילים כולם, אך היא בעייתית בעליל. את החדות הרבה ביותר בהסבר הדבר שמעתי מראש הישיבה שלי, הרב נח ויינברג: אם אדם עובד את השם כדי לקבל שכר או כדי להימנע מעונש, אין הוא אלא שכיר חרב - אין הוא עובד בשביל השם אלא בשביל עצמו. וכלשונו: "אילו היה השטן משלם יותר, היית עובד אצלו". עבודת השם שכל עניינה הימנעות מעונש או קבלת שכר אינה עוסקת בהשם כלל, אלא באדם ובטובתו. זו עמדת פתיחה הכרחית, שכן בראשית הדרך אין האדם יכול שלא להיות ממוקד בעצמו, אך אין זו הדרך הראויה.
הלכה ב' - העובד מאהבה:
"העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללו" - העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות שלא בשביל דבר חיצוני, לא מפחד הרע ולא לשם קבלת הטוב, אלא עושה את הנכון והאמיתי מפני שהוא נכון ואמיתי, וזה מה שחשוב. אף שאין זה מניעו, מודע הוא לכך שבסופו של דבר תבוא הטובה בעקבותיו. "ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד, ואין כל חכם זוכה לה" - אפילו החכם, שהוא בתפיסת הרמב"ם שיא ההישג האנושי, אינו זוכה בהכרח להגיע אליה.
הרי שהרמב"ם העמיד שני קצוות: מצד אחד רק הקטנים ועמי הארץ פותחים מלמטה, מן היראה, ומצד שני אף החכם הגדול אינו מגיע בהכרח לאהבה. כולם מצויים על אותו רצף.
"והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבי, לפי שלא עבד אלא מאהבה" - זו הייתה מדרגתו של אברהם, שנקרא "אוהבי", משום שעבד את השם מאהבה בלבד. "והיא המעלה שציווה בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה" - זו המדרגה שאליה אנו נצטווים בפרשה הראשונה של קריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך". "ובזמן שיאהב אדם את ה' אהבה ראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה" - משעה שחל באדם שינוי תודעתי והמניע שלו הוא אהבת השם הראויה, לעשות את הנכון מפני שהוא נכון ומפני שזהו רצון השם ולא מפני התועלת שבו, מתקיים בהכרח שכל מצוותיו נעשות מאותו מקום של אהבה.
מדוע מכונה עשיית הדבר הנכון מפני שהוא נכון בשם "אהבה"? זהו צדו השני של המטבע שראינו בהלכה הקודמת. ביראה, האדם בוחן מה יוצא לו מן העניין; באהבה, הוא פועל למען הזולת, ואין הדבר נוגע אליו כלל. כל הורה מכיר את החוויה של ילד חולה בשלוש לפנות בוקר, כשהוא מחזיק את ידו בשעה שהילד מקיא. מדוע הוא מטפל בבנו? אין בכך דבר עבורו, אין שכר ואין פרס, ואיש לא יעניק לו תעודת הורה השנה. המניע הוא פשוט: זהו הדבר הנכון, ואכפת לו מן האחר. משום שהוא אוהב את ילדו יש לו מוטיבציה לטפל בו, בלי קשר לטוב או לרע שיצמחו לו מכך. הוא מפסיד לילה של שינה, אין הדבר נעים כלל, והוא עושה זאת מתוך דאגה לאחר ולא לעצמו.
זהו הרעיון: הקדוש ברוך הוא הוא ה"אחר" שבמשוואה. האדם אומר לעצמו: "הקדוש ברוך הוא הוא האמת, הוא המציאות; מה שהוא אומר הוא הנכון והממשי, ועל כן אני רוצה להיות חלק מזה". אין הוא מוטרד מעצמו כלל - זו הייתה יראה - אלא מונע על ידי האחר באופן בלעדי. זוהי אהבה טהורה.
הלכה ג' - "וכיצד היא האהבה הראויה":
"שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה" - הרמב"ם, המפורסם בקמצנות לשונו ובחיסכון במילים, מרעיף כאן תיאור על תיאור: אהבה גדולה, יתרה, עזה, מאוד. והוא עצמו, שבמקומות רבים בהלכות דעות ובזולתן מורה שאין להפריז ושהכול צריך להיות מאוזן בדרך האמצע, קובע שאהבת ה' צריכה להיות מופרזת וקיצונית - עד שנפשו של אדם קשורה כולה באהבתו, שקועה בה ואחוזה בה תמיד, כאדם החולה מחמת אהבה.
"שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה, והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה" - כדי לעמוד על כך די להתבונן בבני זוג בערב חתונתם: כל מחשבתם נתונה לאחר - מה הוא עושה, מה היא חפצה עתה, הבה אשלח לה הודעה. מוחו של חולה האהבה אינו פנוי מאותה אישה, בשבתו ובקומו, באכילתו ובשתייתו. "יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו" - כך, ואף יותר מכך, אמורה להיות אהבת האדם את בוראו, שיהיה אחוז בה תמיד, כפי שנצטווינו בהמשך הפרשה הראשונה של קריאת שמע: "בכל לבבך ובכל נפשך". וכפי שאמר שלמה המלך דרך משל: "חולת אהבה אני", וכל שיר השירים אינו אלא משל לעניין זה.
זוהי, אפוא, הדרגה שעליה מדובר: שקיעות גמורה באהבת השם. וכפי שנאמר בהלכה הקודמת, משמגיע האדם לדרגה זו אפילו במעט, כל מצוותיו באות בדרך זו, שכן זהו המניע שלו. ושוב לנקודת המשנה שלנו: המניע לעבודת השם צריך להיות אהבה, ללא כל פנייה עצמית.
הלכה ד' - "שמא תאמר":
"שמא תאמר: אלמד תורה כדי שאתעשר, כדי שאיקרא רבי, כדי שאקבל שכר בעולם הבא" - שמא יאמר אדם שילמד תורה כדי להתעשר ולהשיג עבודה טובה, כדי שיכבדוהו ויקראוהו רבי, או כדי לזכות בשכר לעולם הבא. על כל אלה בא הפסוק ללמדנו שיש לאהוב את ה', וכל מעשיו של האדם צריכים להיות מונעים מאהבתו את ה' בלבד, ולא מאהבה עצמית או מדאגה לעצמו. הרי שהעבודה מיראה היא רע הכרחי בפתיחת הדרך, אך המונע שלא מאהבה נמצא בעצם בכשלון, ועל כן עליו להתקדם משם והלאה.
עוד אומר הרמב"ם, על פי לשון תהילים, שיחפוץ אדם במצוותיו מאוד - שיעשה זאת לשם אהבת המצוות עצמן ועבודת ה', ולא לשם השכר. וכך ציוו גדולי החכמים את הנבונים והמשכילים שבתלמידיהם "ביחוד": דווקא להם, ואולי אף בסתר בלבד. שכן, כאמור, מבין הרמב"ם על פי חז"ל שמסר זה הוא ששלח אנטיגנוס לתלמידיו וגרם להם לסטות מן הדרך ולנטוש את היהדות. אף שהמסר אמת, אין להכריזו בפני מי שאינם מוכנים לשמעו, אלא בפני נבונים ומשכילים בלבד.
ומה אמרו לתלמידיהם המובחרים? "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא מפני שהוא הרב הראוי לשמשו" - ציטוט ישיר של המשנה שלנו: לא מתוך מוטיבציה של קבלת שכר, אלא מפני שהוא הרב הראוי לשמשו. "כלומר עבדו מאהבה" - כך מתרגם הרמב"ם את דברי המשנה: עבדוהו מאהבה, כהגדרתה לעיל.
הלכה ה' - מהו לימוד תורה לשמה:
הלכה זו חשובה במיוחד, שכן היא נוגעת במושג "לשמה", שרבים מבינים אותו שלא כהלכה. "כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות, הרי זה עוסק שלא לשמה" - הלומד כדי לקבל שכר או כדי להימנע מעונש, ודאי אינו לומד לשמה. "וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה, הרי זה עוסק בה לשמה" - הלומד לא מחמת חשש הפסד ולא לשם שכר, אלא מפני אהבתו את השם שציווה ללמדה, זהו תלמוד תורה לשמה.
אין הכוונה, אפוא, ללמוד תורה משום שהיא קיימת ובלא שום סיבה אחרת - זו הבנה מוטעית. הכוונה ללמוד תורה מפני אהבת הקדוש ברוך הוא, שאמר: "זה מה שאני רוצה ממך, להבין אותי ולהתחבר אליי דרך התורה". אם מוציאים את הקדוש ברוך הוא מן המשוואה, אין זו אלא תורה לשם התורה, ואין זה "לשמה". "לשמה" הוא לימוד מחמת מציאותו של הקדוש ברוך הוא, מחמת ציוויו ורצונו, ומחמת רצון האדם לעשות את רצונו.
"לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" - כאן נסגר המעגל. "לעולם" פירושו שכך הוא תמיד: אף שעשייה שלא לשמה אינה נכונה כשלעצמה, כמבואר בהלכה הקודמת, כך מתחילים הכול, שכן זהו טבע האדם. מתוך ההרגל שנקנה במניעים החיצוניים של שכר ועונש בא האדם לבסוף להעריך את הנקודה העדינה יותר - הרצון להתחבר להשם כשלעצמו, בלא חשבון של תועלת - אלא שהדבר אורך זמן.
לפיכך, כשמלמדים אנשים בראשית התפתחותם הרוחנית - קטנים, נשים ואנשים פשוטים - אין פותחים באהבת ה' ובעשיית הנכון מפני שהוא נכון, אלא מציגים בפניהם את התועלת: שילמדו ויזכו לטוב ויינצלו מרע, ושיקבלו שכר. ורק משתגדל דעתם ויחכימו, מגלים להם את הרז מעט מעט, מרגילים אותם לעניין בנחת, עד שהם תופסים את הרעיון, מפנימים אותו ולבסוף מסוגלים ליישמו ולעבוד מאהבה. (ואף שהדברים בגדר רז, הרמב"ם עצמו פרסמם בספרו, ואין אנו אלא מוסרים את דבריו.)
הלכה ו' - הדעת מולידה את האהבה:
דבר ידוע וברור הוא שאין אהבת השם נקשרת בליבו של אדם אלא אם כן הוא שוגה בה תמיד ועוזב כל שבעולם חוץ ממנה. זו הדרך היחידה, וכפי שנצטווינו, זו צריכה להיות תשוקת ליבו ונפשו היחידה - לדבקה בו ולנטוש כל שאינו מן העניין. ואין אדם מגיע לאהבת השם אלא מתוך רצון להכירו, ולפי מידת הבנתו כן מידת אהבתו: אם ידעו מעט, יאהבנו מעט; ואם הרבה, הרבה. לפיכך צריך אדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ובתבונות המודיעות לו את בוראו, כל אדם כפי כוחו להבין ולהשיג, כפי שביאר הרמב"ם בתחילת הספר. הרי שהרמב"ם משרטט כאן מעגל שלם.
"אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס":
זהו ביאורו של הרמב"ם לעניין באריכות, ובזה נסתפק לעת עתה. נחזור למשנה עצמה: לאחר שאמרה בלשון שלילה מה אין לעשות, היא חוזרת ואומרת בלשון חיוב מה כן יש לעשות - "אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". לכאורה יש כאן כפילות; מדוע כופלת המשנה את דבריה?
ה"דרך חיים" למהר"ל, המובא בתוספות יום טוב, מבין שהחזרה באה ללמד שאין אנטיגנוס אוסר את העבודה מיראה לשם קבלת שכר. אין הוא אומר כך כלל, אלא שאין זה המקום שבו ראוי לאדם להימצא, ואין זה האידיאל. זהו תהליך, ולכן על האדם להשתדל להתרחק מכך ולפעול לעבר הצד השני, כפי שפירט הרמב"ם.
בעניין זה מביאים המפרשים גמרא מפורסמת במסכת פסחים (דף ח') וכן בקידושין: מי שיש לו בן חולה ואמר "הריני נותן צדקה בשביל שיחיה בני", הרי זה צדיק גמור (ויש גורסים: צדקה גמורה). כלומר, אדם המקיים מצוות צדקה לשם השכר, כדי שיבריא בנו, נקרא צדיק גמור, ואין בכך פגם כלל. "צדיק" פירושו שאין כאן דבר רע. וזהו הרעיון: האדם מתחיל בהתחלה, וכך יהיה; אך עליו לשאוף בסופו של דבר להיות מי שעושה את הדבר הנכון מפני שהוא נכון, ולא לשם שכר כלשהו.
משל הילד הטובע:
ראש הישיבה שלי, הרב נח ויינברג, ביאר את החצי השני של המשנה בדרך מרתקת. אדם עובר ליד בריכה לבוש בחליפתו ורואה ילד טובע. הוא קופץ מיד להצילו; נעליו נרטבות, עניבתו נהרסת, והוא מוציא את הילד מן המים ושמח שהילד שלם. הוא משיבו לאמו ואומר: "הנה ילדך, הצלתיו מטביעה". האם משיבה: "הצלת את ילדי, אני אסירת תודה, מה אוכל לעשות?", ומושיטה לו מטבע של עשרה שקלים. תגובתו הטבעית תהיה סלידה וסירוב לקבלו, שכן המטבע מזלזל בכל העניין: הוא הציל את הילד מפני שזה הדבר הנכון לעשות, מפני שהילד היה זקוק להצלה, ולא מפני פיצוי כלשהו. אמנם החליפה נהרסה, אך מה בכך - עשה את הנכון מפני שהוא נכון.
אלא שאילו הייתה האם מעניקה לו עשרה מיליון שקלים, היה אומר: "באמת אין צורך, אך תודה רבה", ונוטל את הסכום. עתה הוא עשיר בעשרה מיליון וגם הציל ילד. ואם למחרת יעבור ליד אותה בריכה ויראה את אותו ילד טובע, יצילנו שנית ויקבל עוד עשרה מיליון, ויהיה מרוצה למדי מן המצב. עד הפעם השלישית או הרביעית, כשהילד נופל למים, המחשבה הראשונה שתעלה במוחו לא תהיה "הילד המסכן בסכנה, מה עליי לעשות?", אלא "עוד עשרה מיליון שקלים בדרך אליי". כלומר, אף שהמניע צריך להיות עשיית הנכון מפני שהוא נכון - כהצלת ילד, כעבודת השם - מרגע שאדם יודע שיש שכר ומתחיל לחשוב עליו, עלול השכר להפוך למניע. ואז הוא מזלזל במעשה זלזול נורא: שוב הוא שכיר חרב, המציל את הילד בעבור הכסף ולא לשם ההצלה, וכל עבודתו נכתמת ונפגמת.
לפי הרב נח ויינברג, זו תוספתו של החצי השני של המשנה: לא רק שיש לעבוד מן הסיבות הנכונות, אלא שאף שהאדם יודע היטב כי יש עולם הבא וכי הוא נפלא - וכפי שאומרת המשנה במקום אחר, יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה - מותר לו להיות מודע לכך, אך אם יעסיק בכך את מחשבתו, יסיח הדבר את דעתו עם הזמן ויביאו לעשות מן הסיבה הלא נכונה. על כן אל יפול למלכודת זו.
"ויהי מורא שמים עליכם":
חלקה האחרון של המשנה מוסיף: "ויהי מורא שמים עליכם". אף שהמילה אהבה לא הופיעה במפורש בחציה הראשון של המשנה, כך מבין אותה הרמב"ם. וכאן מתגלה הסכנה הטמונה בעבודה מאהבה: אדם עלול לחוש קרבה יתרה, וכידוע היכרות יתרה מולידה זלזול. הוא נעשה נינוח כל כך עם הקדוש ברוך הוא עד שהוא חושב "אנחנו ידידים, הוא מבין אותי", ומזלזל מעט בדברים שאין לעשותם. וכניסוחו של הברטנורא: האהבה היא המניעה את האדם לקיים מצוות עשה כראוי, והיראה היא המניעה אותו להתרחק ממצוות לא תעשה.
דברי המשנה מהדהדים את מה שמצוי בקריאת שמע עצמה, וכן בדברי הרמב"ם והרמח"ל: אהבת ה' ויראת ה' הן כשני צדי מטבע אחד, ההולכות תמיד יד ביד. בפרשה הראשונה של קריאת שמע מדובר באהבה - אלו הפסוקים שהביא הרמב"ם; ואילו הפרשה השנייה, "והיה אם שמוע", מלמדת שאם תשמעו יבואו דברים טובים, ואם לא תשמעו יבואו דברים רעים - הרי יסוד של יראה. אף שהמניע צריך להיות אהבה, וזהו האידיאל, אל יאבד האדם מן העין את העובדה שהשם הוא השם ושיש השלכות למעשים, ועליו לאזן את אהבתו ביראה, שיוכל לעבוד את השם כראוי לעובדו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דברי אנטיגנוס איש סוכו, שהוא הראשון מבין נושאי השמות היווניים בחז"ל, על המניע הראוי לעבודת השם. עמדנו על ההבדל שבין "שכר" ל"פרס", על הסכנה שבמסר זה כפי שהתגלתה בצדוק ובביתוס, ועל ביאורו הרחב של הרמב"ם בפרק העשירי בהלכות תשובה: העבודה מיראה כנקודת פתיחה הכרחית לעמי הארץ, לנשים ולקטנים; העבודה מאהבה כמעלת אברהם אבינו - "עושה האמת מפני שהוא אמת"; האהבה הראויה כאהבתו של חולה אהבה; ומשמעותו האמיתית של לימוד תורה לשמה - מתוך אהבת מצווה המצוות. לבסוף ראינו את החצי השני של המשנה, ואת חתימתה ב"ויהי מורא שמים עליכם" - שאהבה ויראה כרוכות זו בזו.