אנו ממשיכים בפרק ראשון של מסכת אבות, וכעת אנו פוגשים את שמעון הצדיק. שמעון הצדיק הוא הקדום שבתנאים, הראשון מבין שמות התנאים המובאים במסכת, ולדברי חז"ל חי בתקופת אלכסנדר מוקדון. הוא שימש ככהן גדול, על פי המסורת ארבעים שנה, ואף יצא לקראת אלכסנדר בבואו אל ירושלים. אירוע זה מתוארך לסביבות שנת 332 לפני הספירה, ומכאן שגם שמעון הצדיק חי באותה תקופה.
תיארוך זה מעורר קושי: הברטנורא מבין ששמעון הצדיק שימש ככהן גדול מיד לאחר עזרא, ואילו עזרא חי כמאה שנה קודם לכן. יש הסוברים, וביניהם רש"י, ששמעון הצדיק לא נמנה מלכתחילה עם אנשי כנסת הגדולה, אלא היה האחרון מבין הנותרים מאותו מוסד נכבד. מכל מקום, המשנה מגדירה אותו "משיירי כנסת הגדולה" - מן השרידים, כלומר האחרון שבאנשי כנסת הגדולה.
המשנה ממשיכה: "הוא היה אומר". בעברית של ימינו זהו מבנה תקין לחלוטין, שמשמעותו "הוא נהג לומר", ונראה שהעברית המודרנית שאלה אותו מלשון המשנה; אך בזמן המשנה היה זה מבנה חריג, והמפרשים נדרשים לבארו. הם מסבירים שהכוונה לדבר שהיה רגיל לומר בקביעות, כלשון הגמרא במקום אחר: "הָיָה מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ" - היה שגור בפיו. שמעון הצדיק אמר דברים רבים, אך מאמר זה היה שגור בפיו יותר מכול.
"על שלושה דברים העולם עומד":
המפרשים עומדים כאן על כך שגם המשנה האחרונה של הפרק הראשון נוקטת לשון זו - "על שלושה דברים העולם עומד" - ומונה שלושה דברים אחרים (ריש לקיש). כדי שלא יסתרו המשניות זו את זו, מפרשים כאן שהכוונה שונה מן האמור שם. הברטנורא, וכמותו רבנו יונה, למדו שמדובר בשלושת הדברים שבשבילם נברא העולם. ואכן קיימות גרסאות שונות: התוספות ומדרש שמואל מביאים נוסח אחר של משנתנו - "על שלושה דברים העולם נברא", כלומר העולם נברא בשביל שלושת דברים אלו.
"על התורה" - לפי הברטנורא, העולם נברא לשם כך שכלל ישראל יקבלו את התורה.
"ועל העבודה" - בעיקרה הכוונה לעבודה בפועל בבית המקדש ובמשכן שלפניו, הקרבת הקרבנות וכיוצא בזה, ובאופן משני גם עבודה שבלב, שהיא התפילה. בזמננו, משאין בית המקדש קיים, עומדת התפילה - שמונה עשרה וכדומה - במקום העבודה שבמקדש.
"ועל גמילות חסדים" - מעשי החסד.
המפרשים מביאים פסוקים להוכיח מדוע נברא העולם בעיקרו למען שלושת דברים אלו. כך למשל בעניין החסד נאמר: "עולם חסד יבנה" - העולם נברא מתוך חסד וטוב לב. חז"ל הדגישו שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה, שכן צדקה נעשית בממונו של אדם בלבד, ואילו גמילות חסדים נעשית בממונו או בגופו ובאישיותו שלו. החסד שאנו מדברים בו הוא אפוא נהיגה בחביבות, ברחמים ובטובה כלפי הזולת, והברטנורא מביא דוגמאות קלאסיות: ביקור חולים, קבורת מתים, שמחת חתן וכלה וכיוצא באלו.
גישת התפארת ישראל:
עד כאן דרכם של הברטנורא ורבנו יונה, שלפיהם אלו הן תכליות הבריאה, ומובן שעל האדם להתחבר אליהן. גישה נוספת, המפורשת והברורה מכולן, מצויה בתפארת ישראל - פרשן מן המאה התשע עשרה, בעל 'יכין' ו'בועז'. הוא מבאר שכאשר אומרים שהעולם נברא, הכוונה לעולמו הבא של האדם, הנברא כאן בעולם הזה: עולמך שלך נבנה ונשען על פעילותך בשלושת התחומים הללו.
במילים אחרות, האדם מונח בעולם הזה, ותכליתו - לזכך את נפשו ונשמתו באמצעות גופו. וכפי שאמר לי אחד מרבותיי, הרב בן ציון יעקבס, הגוף הוא כמשרד שבו עושה הנשמה את מלאכתה. שלוש זירות עבודה לנשמה:
תורה - השלמת עצמה באופן שבו היא חושבת ורואה את העולם, דרך החכמה.
עבודה - לפי התפארת ישראל אין הכוונה לתפילה כשלעצמה בלבד, אלא לשמירת המצוות כולה: כל אימת שאדם מקיים מצווה ועובד את השם, זוהי העבודה.
גמילות חסדים - עשיית טוב עם הזולת.
ההדגשה של התפארת ישראל היא שאין הדבר משום שהאחרים זקוקים לך, שהרי הקדוש ברוך הוא יכול היה לדאוג להם גם בלעדיך; העיקר הוא שאתה נדרש להיות אדם שיש בו רוח נדיבות, רחמים, טוב לב ואכפתיות כלפי אחרים - כדרך לזכך את עצמך. נמצא שבניית עולמך הבא נעשית בשכלול המוח דרך התורה, הלב דרך העבודה, ושאר האישיות - יחסך אל בני אדם - דרך גמילות חסדים.
רעיון נאה ראיתי גם בשושן לדוד: "גמילות חסדים" נאמר בלשון רבים, בשונה מן המילה "חסד" שבלשון יחיד, לפי שאפשר לגמול חסד עם עשירים ועם עניים כאחד. אין העושר מבטל את שאר צרכיו של האדם: העני זקוק לכסף, אך העשיר זקוק לחסדים אחרים בכל ממד אפשרי - תמיכה רגשית, השלמת מניין, השתתפות בשמחות, כתף לבכות עליה, וכל אותם דברים שכל בן אדם זקוק להם, בין עשיר ובין עני.
לכך מכוון התפארת ישראל: על האדם להיעשות אותו סוג של אדם העומד מוכן לעזור, להציע תמיכה, להיות בעל מרחב רגשי ולהיות נוכח רגשית עבור אחרים.