אנו פותחים בלימוד פרקי אבות, בפרק א' משנה א'. משנה מפורסמת היא, וחלקה הראשון מציב את מסגרת היסוד של שרשרת מסירת התורה, ובמיוחד של התורה שבעל פה. מדוע פותחים דווקא כך? מבארים המפרשים: פרקי אבות אכן מלאים בעצה מעשית, במוסר וברעיונות של שיפור עצמי ותלמוד תורה, אך הנקודה שיש להדגיש היא שהעקרונות הללו באים כל הדרך מהר סיני עצמו. אין אלו דברי חוכמה של אומה כלשהי, אלא מסורת ישראל הנמשכת מדור לדור.
בלימוד זה נתמקד בביאור המילים עצמן וכיצד למדו אותן הראשונים, יותר מאשר בהרחבות שמעבר לכך, ולצד זה נעמיד את ההקשר ההיסטורי.
"משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע":
שני הפעלים עומדים זה מול זה: "קיבל" ו"מסרה". עניינה של מסירה הוא העברה שלמה - המוסר מוסר את הכול, שום דבר אינו נותר מאחור, וכך אכן נעשית העברת המסורה בשלמותה המלאה.
אך משה רבנו, המקבל את התורה מהקדוש ברוך הוא, קיבל בלשון "קיבל" דווקא. גדול היה משה רבנו, וגדול המלמד - הקדוש ברוך הוא, אך קיים פער שאינו ניתן לגישור בין אינסופיותם של הקב"ה ותורתו לבין סופיותו של משה. משה רבנו הוא כלי הקיבול הגדול ביותר שבעולם לקבלת התורה, אך כישות סופית אין הוא יכול לקבל אלא כפי כוחו, וגדול ככל שיהיה - אינסופי אינו. לפיכך קיבל משה את כל אשר יכול היה לקבל, ולא למעלה מזה, ומכאן הלשון "קיבל".
גם המילים "מסיני" מדויקות: אילו נתכוונה המשנה לומר שמשה קיבל את התורה בהר סיני, היה ראוי לומר "בסיני". הלשון "מסיני" מתייחסת לקדוש ברוך הוא המוסרה למשה רבנו בשוהותו שם ארבעים יום בפעם הראשונה, לקבלת התורה.
מה כלול ב"תורה" שקיבל משה?
הגמרא במסכת ברכות (דף ה') דורשת את הפסוק בשמות (כד, יב): "ויאמר ה' אל משה, עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם". לכאורה ריבוי המילים תמוה, ודורשים חז"ל שכל ביטוי מכוון לחלק אחר שנמסר למשה רבנו:
"לוחות האבן" - עשרת הדיברות, שאותם קיבל משה על הלוחות, לוחות ספיר שהקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול עשה עבורו.
"והתורה" - התורה שבכתב. אף שנכתבה מאוחר יותר, במשך ארבעים השנים במדבר, כשמשה מעתיקה מפי הקב"ה מילה במילה, עיקרה נמסר לו כבר בהר סיני.
"והמצוה" - מה שקוראת לו הגמרא "משנה", היא התורה שבעל פה: ביאורן של כל מצוות התורה.
"אשר כתבתי" - תוכנם של שאר ספרי התנ"ך. כ"ד ספרים בתנ"ך, מהם חמישה חומשי תורה, וי"ט הנותרים הם נביאים וכתובים, שאף להם היה משה רבנו שותף.
"להורותם" - לשון הוראה, הדרכה ופסיקת הלכה, רמז לגמרא.
בקצרה: חז"ל מבינים שלמשה רבנו בהר סיני נתגלה כל מכלול התורה, ולכל הפחות כל עקרונותיה, ובכללם י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן (לפי רבי ישמעאל) - מידות שבאמצעותן ניתן להסיק ולפענח מן התורה הלכות נוספות, ואף ליצור הלכות ויישומים חדשים, כך שהתורה שבעל פה יכולה לגדול. את כל זה קיבל משה רבנו, ואותו מסר ליהושע: יהושע מקבל את עקרונות התורה כולם ואת י"ג המידות, כיצד להסיק הלכות ועקרונות נוספים מן התורה שבכתב שעתיד משה לכתוב.
"ויהושע לזקנים":
מי הם אותם זקנים? במחזור ויטרי, סידור תפילה עתיק, נמנים חמישה עשר אנשים הכלולים בכלל "זקנים", והם למעשה השופטים - אותם שופטים המופיעים בספר שופטים, השני שבנביאים ראשונים, הבא לאחר ספר יהושע:
עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, ברק בן אבינועם (בעלה של דבורה), גדעון, אבימלך, תולע, יאיר הגלעדי, פנחס (שחי שנים רבות מאוד), יפתח, אבצן (הוא בועז שבמגילת רות), אלון, עבדון, מנוח ושמשון.
הרמב"ם, בהקדמתו למשנה תורה, מפרט אף הוא את שרשרת המסורה, ובהתבסס על מקור אחר בדברי חז"ל הוא מונה ארבעים דורות ממשה רבנו ועד חתימת התלמוד בידי רב אשי. לפי מניין זה הוא דוחס את שלב הזקנים לאדם אחד בלבד - פנחס, שהיה כבר מן החומש, וחי זמן רב מאוד עד שגישר על כל הפער הזה.
הדור הבא במניינו של הרמב"ם הוא עלי הכהן. לפי הברטנורא, עלי כבר שייך לקבוצה הבאה - הנביאים, שעליהם ממשיכה המשנה. ולפי האר"י, עלי עדיין נמנה עם הזקנים, ולפי זה יהיו לרמב"ם שניים בכלל הזקנים: פנחס ועלי הכהן.
"זקנים לנביאים":
הזקנים, הם השופטים, מסרו את התורה לנביאים. סדר המסורה מרב לתלמיד, לפי מניינו של הרמב"ם, מתחיל בעלי ובשמואל - שמואל היה תלמידו של עלי וחי עמו מגיל צעיר - ואחריהם: דוד, אחיה, אליהו, אלישע, יהוידע, זכריה, הושע, עמוס, ישעיה, מיכה, יואל, נחום, חבקוק, צפניה, ירמיהו וברוך בן נריה.
ירמיהו היה הנביא שבסוף ימי בית ראשון, והוא שכתב את רובה של מגילת איכה. תלמידו ומזכירו הנאמן, ברוך בן נריה, היה מעורב אף הוא בגיבוש כתביו והלך עמו. אלו הם דורותיהם האחרונים של הנביאים.
"ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה":
אנשי כנסת הגדולה, בכל הנוגע למניינו של הרמב"ם, מסומלים על ידי עזרא הסופר שבתנ"ך ועל ידי שמעון הצדיק, שהיה האחרון מאנשי כנסת הגדולה, ואליו נגיע במשנה הבאה.
המילה "מסרוה" נראית לכאורה מיותרת: תחילה נאמר "ומסרה ליהושע", ומכאן ואילך נוקטת המשנה לשון קצרה - "ויהושע לזקנים, זקנים לנביאים" - והיה די לומר "ונביאים לאנשי כנסת הגדולה". עוסקים בכך המפרשים: אפשר היה לחשוב שאנשי כנסת הגדולה היו במעמד נחות יותר, ולפיכך לא קיבלו את המסירה במלואה. באה המשנה וחוזרת על לשון המסירה ללמדנו שאף הם קיבלוה בשלמותה. ויש שלמדו שהמסירה השלמה נעשתה בין מאה ועשרים אנשי כנסת הגדולה כולם, ולא ליחידים.
מדוע נקראו "כנסת הגדולה"?
אנשי כנסת הגדולה הם נקודת המוקד של החצי השני במשנתנו, ואומרת הגמרא שנקראו כך משום שהם החזירו את הגדולה - את גדולתו של הקדוש ברוך הוא. מבארת הגמרא: משה רבנו בספר דברים מכנה את הקדוש ברוך הוא "הא-ל הגדול הגיבור והנורא", שלושה תארים יחד.
ואילו בירמיהו מופיע "הא-ל הגדול הגיבור" בלא "הנורא", ובספר דניאל "הא-ל הגדול והנורא" בלא "הגיבור". ירמיהו היה עד לחורבן, ודניאל חי בתקופת הביניים שבין שני בתי המקדש, בגלות פרס. הם חוו את הסתר הפנים ואת ההסתרה של הקדוש ברוך הוא, ולפיכך לא יכלו לבטא את מלוא כבודו בשלושת התארים כפי שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה.
אנשי כנסת הגדולה החזירו כבוד זה, כלשון חז"ל: "החזירו עטרה ליושנה" - השיבו את הכתר לכבודו הקודם. שהרי בספר נחמיה נאמר שוב "ואתה אלוקינו הא-ל הגדול הגיבור והנורא", שלושת התארים כמקדם, ומפסוק זה שבנחמיה בא לנו נוסח התפילה.
אין זה משחק מילים בלבד. הנקודה היא שבזמן הגלות אבדה החוויה האנושית של קרבת ה', וכאשר התכנסו אנשי כנסת הגדולה - הושבה.
את כל מאה ועשרים חברי כנסת הגדולה איננו מכירים, אך רבים מהם ידועים לנו, והם אחרוני הנביאים הגדולים: עזרא, מרדכי מסיפור פורים, חגי, זכריה ומלאכי אחרוני הנביאים, וכן דניאל, חנניה, מישאל ועזריה.
אומרים חכמינו זכרונם לברכה שבתחילת ימי בית שני נאלצו אנשי כנסת הגדולה להיאבק בדחף הפנימי שהיה באנשים כלפי עבודה זרה. בימי בית ראשון לא יכלו לשרוד עמו, ולכן התפללו שיוסר אותו יצר הרע. אלא שברגע שנוטל אדם את אותו חוש שישי של תשוקה לחיבור רוחני, נלקחת ממנו גם היכולת לחוות את הקדוש ברוך הוא באופן ישיר כנביא, ומכאן שהנבואה מגיעה אל קִצה.
משמעות הדבר היא מעבר משמעותי בחוויה היהודית המתרחש בתקופת אנשי כנסת הגדולה. היהודים חוו גלות, ורובם עתידים להישאר בגלות; עד עצם היום הזה לא שב רוב עם ישראל לארץ ישראל, ואולי רק במאה ה-21 אנו עומדים על סף הדבר, תלוי כיצד מונים. הם איבדו את נביאיהם, ולא היה להם עוד למי לפנות, ומעתה פונים הם אל כתבי התורה עצמם. הטקסטים של התורה הופכים למוקד המרכזי שממנו מקבלים הכוונה, ולא עוד מן הנביאים.
לפיכך אנשי כנסת הגדולה, בין שאר הדברים, הם שקיבעו את רוב התנ"ך, והם שתיקנו את התפילה. שכן החוויה היהודית עתידה להתקיים גם ללא בית המקדש - אף שבתקופת בית שני שב המקדש לפעול בארץ ישראל, רוב היהודים נמצאים הרחק ממנו, והחיים היהודיים אינם סובבים עוד סביב המקדש בלבד כבימי בית ראשון. כך הם מתמודדים עם המעבר הזה בחיים ובחוויה היהודית.
ועוד דאגה מרכזית עמדה בפניהם: כאשר שב עזרא לארץ ישראל, מצא שהיהודים שנשארו בה איבדו את דרכם - נשאו נשים נוכריות ולא שמרו עוד שבת. עזרא, בעזרתו של נחמיה, הביאם לבנות מחדש את ירושלים; המקדש שב לפעול, הם שילחו את נשותיהם הנוכריות, חיזקו את שמירת התורה ותיקנו תקנות שיבטיחו שמירת שבת כראוי.
אלא שהיה עליהם להעמיד דור של יהודים מחוזקים ביהדותם ובשמירת המצוות, שיהיה בכוחו לקחת את התורה ולחזק אותה ואת שמירתה. משום כך מתמקדים אנשי כנסת הגדולה בביסוס חוויה יהודית בארץ ישראל בתקופת בית שני - חוויה ממוקדת תורה, חזקה ועמידה. לפיכך שלוש העצות שהם נותנים סובבות כולן סביב המאמץ להבטיח שהתורה תתחזק, ששמירתה תתחזק, ושהיא תועבר בהצלחה לדורות הבאים, חרף האתגרים שעמדו בפניהם.
"הם אמרו שלושה דברים":
למעשה אמרו אנשי כנסת הגדולה הרבה יותר משלושה דברים - הם שתיקנו את הברכות והתפילות, את הקידושים וההבדלות ועוד רבות. אלא ששלושת הדברים הללו נוגעים במיוחד להבטחת שמירתה, מסירתה וקיומה של התורה.
"הוו מתונים בדין":
זו הוראה לדיינים: היו מתונים - אל תמהרו. "המתנה" בלשוננו היא לשון של המתנה, ופירוש הדברים: היו שקולים בשיפוטכם, חשבו על הדברים לעומק ובזהירות, ושפטו כל מקרה לגופו. שהרי מעתה, בלא נביא, יש לחקור כל מקרה ומקרה, וכל פסק משמש תקדים למקרים עתידיים. רצוננו שהתורה תהיה מכובדת וניתנת לאכיפה ומיוסדת על היגיון, ולפיכך כל פסק שיפסקו הסנהדרין או הדיינים חייב להיות מנומק היטב ושקול היטב, שכן הוא עתיד להפוך לתקדים לפסיקות שלאחריו.
"והעמידו תלמידים הרבה":
הלשון "העמידו" מעוררת תשומת לב: זוהי צורת הפעיל של "עמד", לגרום לתלמידים לעמוד. הקריאה הפשוטה היא שתפקידו של המחנך לגרום לתלמידו להיות עצמאי ולעמוד על שתי רגליו - כדרך שאמרו חז"ל בהדלקת המנורה, שאורה צריך להיות עולה מאליו. כך כל תלמיד צריך להיות מסוגל לעמוד בעצמו, ומטרתו של מחנך, ואף של הורה בתפקידו כמחנך, היא לטפח עצמאות, עד שלא יהיה נחוץ עוד. ההצלחה היא כאשר העברת לתלמידך או לילדך את מה שעליך להעביר, עד שאינם זקוקים לך. קשה הדבר למורה ולהורה, אך אין לרצות להיות נחוץ; יש לרצות שהילד יעמוד על שתי רגליו.
ומהו "תלמידים הרבה"? יתרון גלוי יש בריבוי תלמידים: הפצת המסורה והפצת ידיעת התורה, המשמשות כרשת ביטחון שלא תישכח התורה, ומעמידות מודעות לתורה בקהילה הרחבה. וכן יש בכך יתרון טבעי למלמדים עצמם, שכן התלמידים שואלים שאלות טובות, מחדדים את הרב ומעלים סוגיות שלא היה מעלה על דעתו בלעדיהם.
מפורסמים דברי הגמרא במסכת תענית (דף ז'), אמר רבי חנינא: "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" - התועלת שבריבוי תלמידים אינה רק לתלמידים ולמסירת התורה, אלא אף לרב עצמו.
והברטנורא מדגיש כאן רובד נוסף, סמוי, שעשוי להיעלם מעיני הקורא שאינו מכיר את הרקע: מתיחות מתמשכת שררה בקהילה היהודית בשאלה עד כמה יש לנקוט גישה אליטיסטית ביחס לשאלה מי זכאי להיות חלק מן המסורת וללמוד תורה. אכן היו אסכולות שסברו שאין להשקיע אלא במעולים שבמעולים, אנשים שיש בכוחם לשלוט במסורת מפני שיש להם היכולת והכישורים להבין את התורה, לחיות לפיה, לשלוט בה ולהעבירה - ורק אותם יש ללמד.
ההמחשה המפורסמת ביותר לכך היא הגמרא בברכות (דף כ"ח): רבן גמליאל ביבנה הודח זמנית ורבי אלעזר בן עזריה מונה תחתיו. רבן גמליאל היה אומר שאין אדם רשאי לבוא וללמוד בבית המדרש שביבנה אלא אם כן "תוכו כברו" - שפנימיותו כחיצוניותו, כלומר שכבר הגיע להישגים ניכרים ויש בו שליטה עצמית. רבי אלעזר בן עזריה, שהיה צעיר ממנו בהרבה, נקט גישה אחרת: הוא פתח את הדלתות לרווחה ואמר שכל הרוצה לבוא וללמוד - יבוא. ונאמר שבאותו יום נאלצו להוסיף שלוש מאות ספסלים לבית המדרש, והוא היום המפורסם שבו נענו כל השאלות ונבנתה מסכת עדויות.
ואף הגמרא שם מכריעה בבירור לטובת הגישה הפתוחה יותר: כאשר נבהל רבן גמליאל וראה כמה רבים מבקשים ללמוד והוא מונע זאת מהם, אמר שראה חלום שנאמר לו בו שהוא צודק. אומרת הגמרא שבאמת לא צדק כלל, והחלום לא בא אלא ליישב את דעתו, אך למעשה מוטב לתת לכל מי שרוצה ללמוד - שילמד.
ומפורש מזה באבות דרבי נתן, פירוש מתקופת התנאים על פרקי אבות עצמם, שם מובאת דעת בית שמאי בתחילת תקופת התנאים, בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סברו כשיטת רבן גמליאל, שרק הטובים שבטובים יבואו ללמוד בבית המדרש, ולשונם: "אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר" - ארבעה קריטריונים:
"חכם" - שיהא בעל כושר לימוד, שהרי אם אינו יכול ללמוד, מה טעם בלימודו.
"עניו" - ונראה שכלולות בכך המידות הטובות בכללן, שעיקרן הוא הענווה.
"בן אבות" - שיש לו ייחוס ושורשים; אינו גר ואינו בן חוטב עצים, אלא בא מבית של תלמידי חכמים.
"עשיר" - ואין העושר מטרה כשלעצמה, אלא שמי שאינו עשיר מעצמו ייאלץ להשקיע זמן רב בפרנסה, ולא יוכל לשבת וללמוד.
עמדת בית שמאי הייתה, אפוא, שיש להתמקד רק במי שיש בכוחו לשבת וללמוד כל היום, ולפיכך לשלוט במסורה, ורק אותו להכניס לבית המדרש.
לעומתם סברו בית הלל שהכול יבואו וילמדו: "שהרי פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים" - חוטאים רבים היו בעם ישראל, והתקרבו ללימוד תורה, ורבים מהם יצאו לבסוף צדיקים, חסידים וישרי דרך. וזוהי כוונת המשנה כאן, שיש לפתוח את השערים לכל הלומד תורה, כדרכו של הלל, וכל המרבה בתלמידים הרי זה משובח.
"ועשו סייג לתורה":
המרכיב השלישי, אף הוא כדי להבטיח שהתורה לא תירמס עוד ושתתחזק: "סייג" הוא גדר מגן, מעקה. עשו גדר מגן לתורה - זו התייחסות לתקנות חכמים ולגזירותיהם, שנועדו להגן על התורה מפני הפרתה. כך למשל דיני שבות בשבת: כל אותן תקנות חכמים שבשבת, האוסרות מיני דברים המותרים מדאורייתא, משום שאיננו רוצים שאדם יבוא בשוגג לחלל שבת. ולכן אף מה שאנו קוראים היום איסור דרבנן לא ייעשה - אין מטפסים על עצים וכיוצא בזה, שמא יבוא לעשות מלאכה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שרשרת המסורה מסיני ואילך - משה, יהושע, הזקנים, הנביאים ואנשי כנסת הגדולה; עמדנו על דיוקי הלשון "קיבל", "מסרה" ו"מסיני", ועל דרשת חז"ל בברכות המלמדת כי כל מכלול התורה נמסר למשה בסיני. הכרנו את זהות הזקנים והנביאים לפי מחזור ויטרי והרמב"ם, את טעם השם "כנסת הגדולה" ואת המעבר ההיסטורי מעידן הנבואה אל עידן התורה שבכתבים. ולבסוף עמדנו על שלוש העצות - "הוו מתונים בדין", "והעמידו תלמידים הרבה" ו"ועשו סייג לתורה" - שכולן מכוונות להבטחת שמירתה של התורה ומסירתה לדורות הבאים.