לפנינו משנה י"א בפרק ד' של מסכת עבודה זרה. כדי להבין את המשנה כראוי, לפי הברטנורא, יש ללמוד אותה יחד עם המשנה שאחריה, ורק לאחר מכן נוכל לעמוד על ההלכה למעשה.
המקרה שלפנינו:
יהודי נכנס לשותפות עסקית עם נכרי ואומר לו: יקב יש בידך, אך אין ביכולתך לייצר בו יין כשר; ליהודים אין יקב, אך אני אבצע את הבציר ואייצר את היין במתקניך שלך. כך נוכל למכור את היין ליהודים ולהפיק רווח נאה. זוהי התוכנית העומדת ברקע המשנה.
"המטהר יינו של עובד כוכבים" - אין הכוונה לטהרה במובן של טומאה וטהרה, אלא לכשרותו של היין: היהודי מכין את היין במתקניו של הנכרי כדי שיהיה כיין יהודי כשר, נקי מחששות של יין נסך וסתם יינם.
"ונותנו ברשותו בבית הפתוח לרשות הרבים" - בתנאי שהיין מאוחסן בחדר החשוף לרשות הרבים, שהמהלכים ברחוב יכולים לראות דרך חלונותיו את המתרחש בתוכו.
"בעיר שיש בה עובדי כוכבים וישראלים" - עיר המאוכלסת לא רק בנכרים אלא גם ביהודים. במצב כזה - מותר.
טעם ההיתר: ההנחה היא שהכול יודעים על עסקיו של כל אחד. יינו של היהודי מאוחסן בחדר שחלונותיו פתוחים לרשות הרבים, ויהודים עוברים שם מדי פעם ויכולים להציץ פנימה ולראות את הנעשה. משום כך לא יבוא הנכרי בעל המקום להתעסק ביין, שכן הוא יודע שעלול הוא להיתפס, ובכך יאבד את שמו הטוב ואת עסקיו כולם. לפיכך אין חוששים שייכנס ויעשה ביין ניסוך וכיוצא בזה.
שני התנאים העולים עד כה:
אפשרות הפיקוח - שהיין יאוחסן במקום שהציבור יכול לראות בו את מתקן האחסון.
קיומם של מפקחים - שיימצאו במקום יהודים המשגיחים מדי פעם ורואים את המתרחש שם.
לפי הברטנורא יתווסף כאן גם תנאי שלישי, העולה מן המשנה הבאה.
"בעיר שכולה עובדי כוכבים":
כאשר אין אפשרות שיתקיימו שני התנאים הללו, כגון עיר המאוכלסת כולה בגויים, אין לסמוך על הנכרים שידווחו ליהודים שבעל היקב מתעסק ביינם. לפיכך אסור, ואין היין נחשב כשר לשתייה - "עד שיושיב שומר", היינו שהיהודי המכין את היין ושומר על כשרותו יעמיד במקום שומר שיפקח על היין.
"ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר":
אין השומר נדרש לשבת ולהשגיח על היין עשרים וארבע שעות ביממה, אלא אף אם הוא יוצא ונכנס - מותר. די בכך שהוא בא מפעם לפעם לבדוק את היין, ובעל היין הנכרי אינו יודע מתי עתיד הוא להגיע. ידיעה זו מספיקה כדי למנוע מן הבעלים להתגנב ולעשות מעשה שאינו הגון, שכן השומר עשוי לשוב בכל רגע, והדבר יהרוס את עסקיו ואת שמו הטוב - ובני אדם חוששים עד מאוד לאבד את המוניטין שלהם.
נמצא, שכאשר אין יהודים בעיר שיוכלו לפקח, באה תחת זאת האפשרות השנייה: להעמיד שומר יהודי שישגיח על היין מדי פעם.
כאשר בעל היקב ובעל מקום האחסון אינם אותו אדם:
עד כה הנחנו שבעל מתקן ייצור היין הוא גם בעל מתקן האחסון. מכאן מדייקת הגמרא, שאם ראובן הוא בעל היקב, ואילו היין הכשר שנעשה ביקבו מאוחסן במתקן האחסון של שמעון, נכרי אחר, הדבר תקין: ראובן לא יתגנב לחצרו של שמעון להתעסק ביין, שמא ייחשב בעיניו כרמאי וכגנב; ואף שמעון לא יטעם מן היין, שהרי ראובן עלול להיכנס בכל רגע, וכן היהודי עלול להיכנס בכל רגע. לפיכך, לפי דיוק הגמרא, הכול מתנהל ביושר.
אולם רבי שמעון בן אלעזר חולק ואומר: "כל רשות עובדי כוכבים אחת היא". רבי שמעון בן אלעזר אינו רואה בשני הנכרים שני אנשים נפרדים המשגיחים זה על זה, אלא חושש שיד אחת תשמור על חברתה: האחד יתגנב פנימה, והשני יעלים עין ויניח לו ליטול מן היין או לנסכו, ובתמורה יקבל ממנו טובת הנאה. משום כך אין לסמוך עליהם כלל, ודינם כרשות אחת.
עדיין לא סיימנו את בירור המשנה. רק לאחר לימוד המשנה הבאה נוכל לבאר כיצד יש ללמוד את שתי המשניות לשיטת הברטנורא ורש"י, ולעומתם לשיטת רבינו תם, השונה מהם. לפיכך יש להשהות את ההכרעה למעשה עד שנלמד כעת את משנה י"ב.