המשנה שלפנינו (דף ל', משנה יב) היא המשנה הארבע עשרה והאחרונה שבפרק, והיא פותחת באותן מילים ממש שבהן פתחה המשנה הקודמת: יהודי המכין יין כשר תחת פיקוחו ובנוכחותו, אך במפעלו וברשותו של עובד עבודה זרה. כיצד ייתכן הדבר?
במשנה הקודמת למדנו שני קריטריונים: שהמקום יהיה פתוח לפיקוח, ושהפיקוח ייעשה בידי יהודים. בהיעדר מצב זה, חובה לשכור שומר במקום. כמו כן עמדנו על המחלוקת אם יש נפקא מינה בכך שהיין מאוחסן ברשותו של נוכרי אחר, שאינו בעל המפעל: תנא קמא סבור שיש בכך הבדל, ואילו רבי שמעון בן אלעזר סבור ששתי רשויות של נוכרים דינן שווה. מחלוקת זו אמורה גם בחלק זה של ההלכה.
התנאי השלישי שבמשנתנו:
לדעת הברטנורא, הלומד כשיטת רש"י, מוסיפה משנתנו תנאי שלישי שצריך להתקיים כדי שהיין יהיה כשר, מלבד האמור עד כה. כאשר היהודי מכין יין כשר ביקבו של גוי, נדרש הגוי למסור בידו הרשאה בכתב, מעין קבלה, שבה נאמר: "כבר קיבלתי ממך תשלום". אף אם למעשה טרם שילם היהודי, בידו שטר המעיד שכבר שילם - ומשמעות הדבר שהוא רשאי ליטול את היין מתי שיחפוץ, בלא להיזקק לרשותו של הגוי הבעלים.
יתרה מזו: כעת יש לבעלים הנוכרי הרבה מה להפסיד, שכן ליהודי תביעה ממונית על היין. קודם לכן יכול היה הגוי לומר לעצמו: "לא נורא; אם יתפוס אותי היהודי, פשוט לא אתן לו את היין ואמכרנו לגויים". עתה אין הדבר אפשרי, שהרי בידי היהודי חוזה או קבלה שעל פיהם הוא יכול לגבות. משנתקיים תנאי שלישי זה, יחד עם שני תנאי הפיקוח שבמשנה הקודמת, די בכך שהיין יישאר כשר.
ואולם אם המצב הוא שכאשר בא היהודי ליטול את יינו אין הגוי מניח לו עד שישלם עליו (והוי"ו שבלשון המשנה כאן מוטלת בספק, ומשמעה "או") - ידו של הגוי על העליונה כל העת. אין לו כמעט מה להפסיד אם תיווצר טינה מצד היהודי בשל התעסקותו ביין. מצב זה בדיוק אירע בבית שאן, ונאמר שם שהיין נאסר.
טעם האיסור הוא כטעם שראינו כמה משניות קודם לכן: הנוכרי עומד על גבי היין ואין אנו יודעים מה עשה בו. כשם שכאשר בידו הלוואה והיין ממושכן אצלו יש לו תביעה כלשהי עליו, ואנו חוששים שמא התעסק בו והוא נאסר בהנאה - כך גם כאן: אם אין בידי היהודי קבלה שכבר שילם, יכול הגוי לטעון שיש לו תביעה כלכלית על היין; משום כך אין אנו יודעים מה עשה בו, והרי הוא אסור בהנאה.
שיטת הברטנורא (כשיטת רש"י) - שלושה תנאים:
שתהא אפשרות של השגחה.
שהמשגיחים יהיו יהודים.
שבידי היהודי חוזה המעיד שהיין כבר שלו, ששילם עליו ושהוא רשאי ליטלו מתי שיחפוץ.
ואם אי אפשר לקיים את שני התנאים הראשונים - לפי שאין יהודים בעיר, או שאין חלונות בבית שבו מאוחסן היין - ניתן לשכור במקומם שומר. לחלופין, לדעת הברטנורא ורש"י, אפשר לנעול את הדלת ולהטביע חותם על החבית, באופן שאי אפשר לפרוץ פנימה בלא שהדבר יתגלה; נעילה וחותם באים במקום השומר. וכל עוד עומד היהודי גם בתנאי השלישי, שבידו חוזה המעיד שכבר שילם, יהיה היין כשר.
שיטת רבנו תם:
רבנו תם דוחה הבנה זו מכל וכל. לדעתו, מובן מאליו שהיין נעול במפתח וחתום בחותם שאין הגוי יכול לחבל בו; בלעדי זאת אין כל דיון, שכן איננו יודעים מה אירע. אך אף אם חבית היין חתומה והחדר שבו היא מאוחסנת נעול במפתח המוחזק בידי היהודי, ולכאורה אין הגוי יכול להשיגו - אין די בכך, ונדרש בנוסף אחד משני המצבים.
או המצב שבמשנה הקודמת - שהיין נעול וחתום, ובנוסף פתוח לרשות הרבים באופן שיהודים יכולים לצפות בו, או שהוא נעול וחתום ושומר משגיח עליו. ואם אין פיקוח כלל, די במצב שבמשנתנו - שהיין נעול וחתום, ובידי היהודי חוזה שכבר שילם עליו ושהוא רשאי לקבלו מתי שיחפוץ. או זה או זה.
להלכה למעשה:
השולחן ערוך: ההלכה נוטה יותר לצד שבו למד רבנו תם - שהיין צריך להיות חתום וגם נעול במפתח, ואז, אם יש עליו השגחה, בין מכוח היותו פתוח לעיני הרבים, בין מצד יהודים המצויים שם מדי פעם, ובין מצד שומר ממונה, יישאר כשר.
הרמ"א: בדיעבד, אם היה חתום או נעול במפתח והייתה עליו השגחת יהודים, אף שהם נכנסים ויוצאים, דיו. וכן אם הייתה בידי היהודי קבלה שכבר שילם על היין, והיין הוחזק חתום ונעול במקום שרק ליהודי גישה אליו - כשר אף בלא השגחה יהודית מתמשכת.
הגר"א: מקל אף יותר: אם יש שני חותמות על היין, המנעול והמפתח, אזי אף בלא השגחה ואף בלא החוזה שביד היהודי, די בכך כדי לדעת שלא נגעו בו, והיין מותר.
לסיכום: משנתנו מוסיפה, לפי הברטנורא כשיטת רש"י, תנאי שלישי לכשרות יין הנעשה ברשות נוכרי - קבלה או חוזה שבידי היהודי, המעידים שכבר שילם ושהיין שלו, ובלעדיו חוששים שמא התעסק הגוי ביין מחמת תביעתו הממונית עליו, כמעשה שהיה בבית שאן. רבנו תם חולק וסובר שנעילה וחותם הם תנאי בסיסי, ובנוסף להם נדרש או פיקוח או שטר התשלום. להלכה נפסק כעיקר שיטת רבנו תם, עם קולות הרמ"א בדיעבד וקולתו הרחבה של הגר"א בשני חותמות.