לפנינו משנה י' בפרק ד' של מסכת עבודה זרה. המשנה דנה בשורת מקרים שבהם אין ידוע כיצד להתייחס ליין של ישראל, מפני שבא במגע מסופק עם עובד כוכבים.
המקרה הראשון - נכרי העומד בצד הבור:
"עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור של יין" - ליהודי יש יין כשר המונח בבור ותוסס בתוכו, ולפתע מתגלה נכרי העומד בצד הבור. לא נראה שנגע ביין, אך בהחלט ייתכן שנגע.
תשובת המשנה מושתתת על הנחת יסוד: אדם חושש לשמו הטוב ואינו רוצה להיראות כגנב או כנוכל. משום כך, בנסיבות רגילות יש להניח שהנכרי העומד בצד יינו של ישראל לא ייגע בו כלל, שכן אינו רוצה להיתפס כמי שעושה מעשה שאינו הגון. אך אם עומדת לו אמתלה לטעום מן היין או לנגוע בו - למשל, כשיש לו תביעה עליו - שוב אין הוא חושש, ואם ייתפס יאמר: "היין הזה שלי", או "יש לי תביעה על היין הזה ואיני אלא בודקו".
"אם יש לו עליו מלווה" - אם הלווה הנכרי מעות לישראל והיין משמש ערבון לאותה הלוואה, הרי שאילו נתפס נוגע או לוגם היה משיב: "היין הזה עתיד להיות שלי, ההלוואה הגיעה לזמנה ואני בודק את הערבון שלי". מאחר שאינו מתבייש, יש להניח שאולי נגע ביין - ולפיכך היין אסור, ואף בהנאה.
"אין לו עליו מלווה" - אם אין לנכרי כל תביעה ממונית או תביעה עתידית על היין, אין לו שום עסק לנגוע בו, ומחמת חשש שמו הטוב יש להניח שלא נגע - ולפיכך היין מותר אף בשתייה.
המקרה השני - ארבעה מעשים שבהם אין המגע לשם ניסוך:
"נפל לבור ועלה" - נכרי שנפל לתוך בור היין וטבע בו, וכשהעלוהו משם כבר היה מת. אין להניח שבדרכו אל הטביעה עסק בניסוך, ולפיכך אין כאן יין נסך ואין איסור הנאה. זאת בתנאי שטבע; אילו עלה חי, בוודאי היה מודה לעבודה זרה שלו בדרכו החוצה ומתיז מעט לשם ניסוך, והיין היה נאסר.
"היה מודדו בקנה" - נכרי העובד שם ומודד את היין בקנה המשמש כמקל מדידה. אף שנגע ביין של ישראל, לא עשה כן אלא לצורך מלאכתו - מודד הוא ואינו מנסך.
"התיז את הצרעה בקנה" - הרחיק בקנה צרעה שהייתה על פני היין. אף כאן מגע עקיף בלבד, ופעולתו נועדה לשמירת היין ולא לניסוך.
"היה מטפח על פי חבית מרותחת" - טפח בידו על פני חבית של יין תוסס. כשהיין תוסס הוא מבעבע, הפחמן הדו-חמצני משתחרר מתהליך התסיסה, והקצף העולה עלול לגלוש. הטפיחה מפקיעה את הבועות בעצם המגע הפיזי, ואף השמנים שביד גורמים לבועות לשקוע (כדרך שנוהגים גם בקצף של בירה). זהו החמור שבארבעת המקרים, שכן הנכרי נוגע בידו ממש בחבית היין, ואף על פי כן אין היין נאסר בהנאה, שהרי ברור שעשה מעשה לצורך טיפול ביין כדרך פועל, ולא לשם ניסוך.
בכל ארבעת המקרים נותר היין אסור בשתייה משום 'סתם יינם' - גזירת חכמים נוספת, שנועדה למנוע התחתנות בבנותיהם: אין שותים לעולם יין שנגע בו נכרי. אך אין הוא אסור בהנאה, וישראל רשאי למוכרו לנכרי אחר.
בעניין המדידה מביא השולחן ערוך שתי דעות, בשאלה אם יש חשיבות לכך שהמדידה נעשתה בקנה, דהיינו במגע עקיף. יש הלומדים שאף אם הכניס הנכרי את ידיו לתוך בור היין ממש, כל עוד עשה כן לשם מדידה אין הדבר משנה: מאחר שאין סיבה להניח שנגע לשם ניסוך, היין אסור בשתייה בלבד ומותר בהנאה.
אם כך, מדוע נקטה המשנה "בקנה"? התשובה היא שארבעת המקרים הללו היו מעשים שאירעו בפועל והובאו לפני בית הדין. ייתכן אפוא שהמעשה כפי שהיה נעשה בקנה, אך אין פרט זה מעכב את הדין.
ואכן המשנה מעידה במפורש שכל ארבעת התרחישים אירעו, ובית הדין - הסנהדרין והחכמים - הורו שמותר למוכרו: אין שותים אותו, שהרי הוא אסור בשתייה משום 'סתם יינם', אך אין הוא יין נסך, ולפיכך מותר בהנאה וניתן למוכרו לנכרי אחר.
דעת רבי שמעון: בארבעת המקרים הללו מיקל רבי שמעון ומתיר את היין אף בשתייה. טעמו: אמנם יש דין דרבנן של 'סתם יינם', שכל יין שנגע בו נכרי נאסר לישראל בשתייה, אך לשיטתו אין זה אלא ביין שהיה שייך לנכרי. יין של ישראל שנכרי נגע בו בלבד, אין בנגיעה זו כדי לאוסרו מחמת חתנות. ואולם אין הלכה כמותו.
המקרה השלישי - "נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור":
נכרי העומד בצד בור של יין, ודבר מה מכעיסו. הוא נוטל חבית ריקה וזורק אותה לתוך הבור, וגורם בכך ליין שבבור להתיז. נמצא שהנכרי הזיז את היין, אך בוודאי לא לשם ניסוך אלא כדי לפרוק את תסכולו. האם יש בכך כדי לאסור את היין? התשובה: בוודאי שלא.
הגמרא מבארת שאם ממש זרק את החבית והיא עפה ונפלה לתוך הבור, אין כאן חידוש כלל: היין נותר מותר בפשטות, שהרי אין בין הנכרי ליין כל מגע, לא ישיר ולא עקיף, אלא כוחו בלבד - האנרגיה שהשקיע בחבית בעודה עפה באוויר, ואין בכך כדי לאסור לעולם.
לפיכך המקרה שבמשנה הוא שהנכרי דוחף את החבית, ולפחות לרגע אחד ידו או רגלו הבועטת מצויות בצדה האחד של החבית, בעוד היין כבר נוגע בצדה השני. נמצא שלרגע קט הזיז את היין בעקיפין, בכוח החבית: יד בצדה הרחוק מזיזה יין בצדה האחר - הרי לפנינו מגע עקיף. אלא שכאן מצטרפת לכך העדר כוונה לנגוע ביין, בשונה מן המקרים הקודמים שבהם תחב את הקנה בכוונה כדי להתיז את הצרעה או כדי למדוד. כאן יש מגע עקיף בלבד ללא כל כוונה לנגוע ביין, שהרי כל מגמתו לבעוט בחבית או לזורקה או לדוחפה - ולפיכך היין נותר מותר.
וכך נקראות מילות המשנה: "נטל את החבית" - אחז הנכרי בחבית ריקה; "וזרקה בחמתו לבור" - וזרקה מתוך כעסו אל הבור; "זה היה המעשה" - מעשה זה אכן אירע; "והכשירו" - ובית הדין התירו את היין אף בשתייה, שכן אף שהיה כאן מגע עקיף, לא נעשה כלל לשם נגיעה ביין, ולפיכך נותר היין מותר לגמרי.