לפנינו משנה ט' בפרק ד' של מסכת עבודה זרה - משנה מרתקת, שממנה עולים עקרונות חשובים ביותר. השאלה הראשונה שהמשנה באה להשיב עליה היא: האם רשאי יהודי לעבוד כשכיר אצל עובד עבודה זרה במפעל ייצור היין שלו?
שתי סוגיות עומדות כאן לדיון, ושתיהן מדרבנן:
שכר על עבודה בדבר האסור בהנאה: יש איסור דאורייתא ליהנות הנאה כספית מיין נסך, ואף סתם יינם - יין שאין ידוע טיבו - דינו כיין נסך, וממילא כל יין שבבעלות גוי נכלל בהגבלה זו. השאלה היא האם מותר לאדם לעבוד ולהשתכר במלאכות נלוות סביב אותו חפץ אסור: הוא אינו קונה, אינו מוכר ואינו שותה את יין הנסך, אלא מסדר ארגזים או מובילם לשוק. התשובה בכללותה היא שלילית: אין אדם רשאי לקבל תשלום עבור סחר בדבר האסור בהנאה או עבור עבודה עמו, והסיוע והתמיכה בתהליך אסורים מדרבנן.
טימוא פירות ארץ ישראל: לדעת התנא שלנו קיים איסור לטמא פירות שגדלו בארץ ישראל כשלעצמם. אין זו ההלכה - להלכה אין איסור לטמא פירות ארץ ישראל כשלעצמם, ואף שאין נוהגים כן, כאשר מדובר באוכל הראוי לאכילה מיד, כדוגמת הנקנה בשוק, מותר לטמאו אף לכתחילה ובידיים. אולם משנתנו סוברת שאפילו פירות שבבעלות גוי, כענבים ביקבו של עובד עבודה זרה, אם הם מארץ ישראל - אסור מדרבנן לטמאם.
לאור שתי סוגיות אלו נשאלת השאלה: האם מותר להשתתף במלאכת היקב?
אומרת המשנה: "דורכין עם עובד כוכבים בגת" - מותר לדרוך את הענבים ולהוציא מהם את המיץ יחד עם הגוי בגת שלו, כלומר בתור פועל אצלו. עלינו לבאר כיצד נפתרות שתי השאלות.
באשר לשאלה הראשונה, של קבלת שכר על עבודה בדבר האסור בהנאה: התנא שלנו סובר כתנא של המשנה הקודמת, שהיין היוצא מן הענבים אינו נאסר כיין נסך עד שהוא מתקבץ אל תוך הבור. כל עוד הוא על הגת, על המכבש, אין לו עדיין דין יין, והוא מותר בהנאה ואף בשתייה, כדברי המשנה הקודמת. ממילא אין כאן קבלת שכר על עבודה בדבר האסור בהנאה, שכן עד כניסתו לבור האגירה אינו אסור בהנאה.
באשר לשאלה השנייה, של העברת טומאה לפירות ארץ ישראל, שלדעת התנא אסורה מדרבנן: המקרה במשנה הוא בהכרח שהגוי כבר החל לדרוך את הענבים קודם שדרך עליהם היהודי. שכן משעה שנסחט מיץ מן הענבים, הרי הוא אחד משבעת המשקין המכשירים את האוכל לקבל טומאה. הנחת המשנה היא שגתו של הגוי טמאה בוודאי, משום שכל גוי נחשב טמא כזב וכל דבר הבא במגע עמו נטמא מיד. ומשיצאה טיפת המיץ הראשונה, כבר הוכשרו הענבים וכל דבר שנרטב לקבל טומאה. לפיכך, אם דרך הגוי בתחילה, אין דריכת היהודי מוסיפה טומאה כלל - הכול כבר נטמא מן הדריכה הקודמת. אולם את שלב הדריכה הראשון לא יהיה היהודי רשאי לעשות.
שתי הבהרות והכרעת ההלכה:
ההבהרה הראשונה: אנו מבחינים בין המיץ היוצא מן הענבים מיד, שדינו כיין לעניין הכשר לקבלת טומאה, לבין דינו לעניין יין נסך - שאין הוא נקרא יין עד שיזרום אל תוך הבור שלמטה. ואולם זוהי משנה ראשונה, ולאחר מכן נתהפכו הדעות ואין הלכה כמשנתנו בנקודה זו. אנו פוסקים שהיין נעשה יין נסך ונאסר משעה שהמיץ זורם ונפרד מקליפות הענבים, ולפיכך אף למעלה על הגת, יהודי הדורך את הענבים וגורם למיץ לצאת כבר עוסק ביין נסך, והרי הוא מקבל שכר על כך. לכן להלכה אסור מדרבנן ליהודי לדרוך עם הגוי את ענביו על הגת.
ההבהרה השנייה נוגעת לגרימת טומאה: להלכה אנו מחזיקים שאין איסור דרבנן לגרום טומאה לפירות ארץ ישראל. קיימת אמנם הגבלה נפרדת בעניין קביעת טומאה בתרומה גדולה וכן בחלה וכיוצא בהן, אך גוי שיש לו קרקע בארץ ישראל - אין פירותיו חייבים בתרומה, והרי הם סתם פירות ארץ ישראל. ואנו פוסקים להלכה שאין הגבלה על טימוא פירות ארץ ישראל, אפילו בידיים, כל עוד אינם חייבים בחיובי מעשרות.
יקב של יהודי העושה בטומאה:
החלק הבא של המשנה דן במקרה שבעל היקב ומפעילו אינו עובד עבודה זרה אלא יהודי, אלא שיהודי זה עושה בטומאה - גתו טמאה ואין הדבר איכפת לו. מנקודת מבטה של המשנה, הסוברת שאסור להעביר טומאה לפירות ארץ ישראל, הרי הוא מזלזל בהלכה ועובר עבירה. ולאמיתו של דבר, משעה שהענבים בבעלות יהודי הם כפופים לחיובי תרומה ומעשרות, ויש איסור לטמא טבל - פירות שלא הופרשו מהם מעשרות - שכן בסופו של דבר תגיע התרומה ליד הכהן כשהיא טמאה ולא תהיה ראויה לאכילתו. נחלקו הראשונים אם טימוא טבל אסור מן התורה או מדרבנן, ולהלכה למעשה אנו מקילים ומתירים לגרום לטבל להיטמא בעקיפין, אך לא במישרין בידיים.
השאלה במשנה היא, אם כן, האם מותר להשתתף עם יהודי המניח ליינו להיטמא. לשם כך יש להבחין בין שני עניינים נפרדים:
"לפני עיוור לא תיתן מכשול" - איסור מן התורה, כאשר בלעדי הסיוע לא היה החוטא יכול לעבור את העבירה.
מסייע לדבר עבירה - איסור מדרבנן, כאשר הסיוע מקל על החוטא בלבד.
הדוגמה הקלאסית: הדבר האסור מונח בצדו האחד של הנהר, והאדם המבקש לאוכלו נמצא בצד השני, והמסייע באמצע. אם הביא לו את המאכל האסור, הרי בלעדיו לא היה יכול להשיגו כלל, ועובר משום "לפני עיוור" מן התורה. אך אם החוטא נמצא כבר באותו צד של הנהר שבו מונח המאכל, אלא שביקש מחברו להושיטו לו, ואילו היה מסרב היה נוטלו בעצמו - הרי המסייע הקל עליו בלבד, וזהו איסור דרבנן של מסייע לדבר עבירה.
ראוי לדעת שאיסור דרבנן זה של מסייע לדבר עבירה חל רק בשעת המעשה האסור עצמו. אך קודם המעשה, כאשר אין בסיוע כדי לאפשר את התרחשותו, וכן לאחר שהושלם המעשה האסור לגמרי ומתרחש מעשה חדש באותו חפץ - שוב אין הגבלות מסייע לדבר עבירה חלות.
לאור זאת נשאל: האם רשאי יהודי להשתתף בתהליך ייצור היין עם יהודי אחר, כאשר המעסיק מזלזל בהלכה וקובע טומאה ביינו? אומרת המשנה: "ישראל שהוא עושה בטומאה - לא דורכין" - אין יהודי אחר רשאי להשתתף בדריכת הענבים בגת. ואף אם היו הענבים טמאים כבר קודם לכן, הרי הוא משתתף בעצם הייצור, בסחיטת היין מן הענבים, וזהו גופו המעשה האסור, ונמצא מסייע לדבר עבירה. אף שיכול היה בעל היקב לעשות זאת בלעדיו, כל התהליך של סחיטת הענבים אסור, וממילא כל הפעולה מוגבלת מדרבנן משום מסייע לדבר עבירה.
וממשיכה המשנה: "ולא בוצר עמו" - אף את בצירת הענבים והבאתם אל הגת אין הוא רשאי לעשות, שכן זהו הדין עצמו: הרי זה כמגיש את המאכל האסור על מגש של כסף, שהוא מכשיר את העבירה לבוא לידי מעשה בהביאו את הענבים אל המקום שבו יידרכו וייטמאו. הבצירה היא חלק ממעשה הדריכה, ולפיכך אף היא בכלל האיסור דרבנן של מסייע לדבר עבירה.
ואולם, מה שכן הותר: "מוליכין עמו חביות לגת" - ואין "עמו" מתפרש דווקא יחד עמו, אלא אף עבורו ובשמו. מותר להוליך את החביות הריקות, המיועדות לאגור את היין, אל הגת שבה יתמלאו. וכן "ומביאין עמו מן הגת" - מותר להעביר את חביות היין המלאות מן הגת אל השוק או אל מקום האחסון. הכלל העולה מכאן: דריכת הענבים, ואף הכנת הגת באיסוף הענבים, אסורות משום שכל אלו פעולה אחת והמשתתף בהן מסייע בגוף המעשה; אך משהושלמה הפעולה כולה, עשיית דבר שאינו קשור אליה - כהבאת חביות ריקות או הובלת חביות מלאות ביין שכבר נטמא - אינה בכלל סיוע ישיר, שהרי המעשה כבר נעשה, ואין דין מסייע לדבר עבירה חל בה. מותר אפוא להישכר להעברת יין זה שנטמא.
דין המאפייה:
חלקה האחרון של המשנה דומה מאוד למקרה השני, ובו אנו מקישים את ההלכות החלות במאפייה להלכות החלות ביקב. במאפייה נוטלים קמח, מערבים אותו במים ואופים לחם. ואפילו היה הקמח מעושר לגמרי, עדיין נוצר כאן חיוב חדש: עירוב הקמח והמים מפעיל את חובת הפרשת חלה, החלק הניתן לכהן. ולחלה אותו מעמד כלתרומה, ואסור לטמאה. לפיכך, אם ידוע שהנחתום משתמש בכלים טמאים, הרי הלש עמו את הבצק או עורך עמו את הכיכרות משתתף בגוף המעשה האסור של קביעת טומאה בחלה, ואסור לו לעשות כן.
וזו לשון המשנה: נחתום, הוא האופה, "שהוא עושה בטומאה - לא לשין ולא עורכין עמו". אין להשתתף בלישה, היינו עירוב המים בקמח ולישתם בידיים, ואף לא בעריכה, שהיא סידור הכיכרות וקליעתן. "אבל מוליך עמו פת לפלטר" - משנגמרה כל המלאכה, מותר להוליך את הכיכרות אל הפלטר. הפלטר, לפי ביאור התוספות, הוא הקונה מן האופים השונים את לחמיהם ומוכרם לאחר מכן בשוק - כעין סיטונאי או מפיץ. הבאת הלחמים האפויים, אף שהם טמאים, מותרת ואין בה איסור דרבנן, שכן הלחם אינו אסור בהנאה, והחלה כבר הופרשה במקום אחר. מותר אפוא להיות אחראי על הובלת כיכרות טמאות אלו לשוק, שהרי אין כל הגבלה על אכילת כיכרות טמאות.
שיטת רש"י:
ראוי לציין את שיטת רש"י, הנוגעת ללומדים את הדף. רש"י מפרש שהפלטר הוא זה העושה את האפייה עצמה: הוא קונה את הכיכרות בעודן בצק, והוא האופה אותן. הנפקא מינה הגדולה היא בשאלה: המשנה אסרה לישה ועריכה - האם מותר לאפות את הכיכרות במאפייה? לפי רש"י התשובה חיובית, שכן האפייה היא פעולה נפרדת מן המעשה שבו נעשו הכיכרות טמאות, בעת הלישה והעריכה. ואילו לדעת התוספות אסור, שכן עשיית הלחמים - לישה, עריכה ואפייה - נחשבת פעולה אחת. ורק משנאפו ונגמרו, מותר להיות מעורב בהובלתם ובמכירתם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתי הגבלות דרבנן - קבלת שכר על עבודה בדבר האסור בהנאה, וטימוא פירות ארץ ישראל. ראינו שלדעת התנא מותר לדרוך עם הגוי בגתו, משום שהיין אינו נאסר עד כניסתו לבור ומשום שהענבים כבר הוכשרו ונטמאו בדריכת הגוי, ואילו להלכה נפסק אחרת בשני הפרטים. בהמשך עמדנו על ההבחנה שבין "לפני עיוור" מן התורה לבין מסייע לדבר עבירה מדרבנן, וראינו שהאיסור חל בשעת המעשה עצמו בלבד: אין דורכים ואין בוצרים עם ישראל העושה בטומאה, אך מוליכים עמו חביות אל הגת ומביאים ממנה. וכן במאפייה: אין לשים ואין עורכים עם נחתום העושה בטומאה, אך מוליכים עמו פת לפלטר, ובשאלת האפייה נחלקו רש"י והתוספות.