עבודה זרה, פרק ד', משנה ח'. אנו פותחים כאן בנושא חדש לחלוטין: יין נסך וסתם יינם, האיסור ליהנות מיינם של עובדי עבודה זרה, ואף של נכרים בעלמא. כפי שנראה, מדובר בשני עניינים נפרדים. נושא זה מלווה אותנו עד סוף המסכת, כשבע עשרה משניות, והוא כעולם חדש בפני עצמו. התוספות שואל מדוע לא נפתח כאן פרק חדש, ומשיב כי מאחר שהמשנה הקודמת עסקה בטענותיהם של הנכרים ועובדי העבודה זרה כנגד ישראל, לא רצו לחתום בנושא זה, ולפיכך ממשיכים כאן.
הקדמה: המסגרת ההלכתית:
לפני הכניסה ללשון המשנה יש להעמיד את המסגרת הכללית, כדי שתעמוד לפנינו התמונה השלמה. ההלכות בנושא זה נחלקות לכמה רבדים:
יין נסך (מדאורייתא): התורה אוסרת כל נוזל שנשפך לשם עבודה זרה או כמעשה עבודה ושירות לה. כאשר מדובר ביין, הוא נקרא 'יין נסך' - יין שנתנסך ונשפך. באופן עקרוני יכול היה הדבר להיאמר בכל נוזל, אלא שבפועל, בזמן המשנה, נהגו לנסך דווקא יין.
סתם יינם (מדרבנן): חכמים אסרו כל יין השייך לעובד עבודה זרה, ובזמן המשנה היו הגויים בדרך כלל עובדי עבודה זרה. ההנחה היא שניסך חלק מן היין במעשה של פולחן והכרה באלילו, שכן נוהג נפוץ היה באותם ימים לשפוך מעט מכל כד, חבית או גיגית לשם האליל. 'סתם' פירושו דבר שאין לו זהות מסוימת, כלומר ברירת המחדל, ו'יינם' הוא יינם של הגויים. לפיכך מתייחסים אנו לכל יינו של עובד עבודה זרה כאילו ידוע לנו בוודאות שניסך ממנו, והוא אסור בהנאה מכל וכל.
מגע עובד עבודה זרה ביין של ישראל: חכמים הרחיבו זאת עוד, ואמרו כי אף יין של ישראל שעובד עבודה זרה תקע בו את אצבעו ונגע בו נאסר, מחשש שבשעת המגע התיז מעט ממנו לשם ניסוך לעבודתו. משנגע עובד עבודה זרה ביין, יש להתייחס אליו כסתם יינם, ולפיכך הוא אסור בהנאה, לכל הפחות מדרבנן.
מגע גוי שאינו עובד עבודה זרה: אם ידוע שהנוגע ביין אינו עובד עבודה זרה אלא מונותאיסט, אין מקום לחשש ניסוך. ואף על פי כן יש איסור דרבנן נוסף על כל יין שהיה בבעלות גוי או שנגע בו, אפילו היה יין של ישראל ואפילו לא היה בידו לנער אותו. איסור זה הוא משום 'בנות שכם', כלומר החשש הכללי להתבוללות ולנישואי תערובת עם הגויים. איסור זה אינו איסור הנאה כיין נסך, אלא איסור שתייה בלבד: היין אינו ראוי לצריכה, אך מותר לתתו במתנה או למוכרו.
להשלמת התמונה ההלכתית: כיום קיים המושג של יין מבושל. מאחר שאין דרכו של גוי להשתמש ביין מבושל בעבודת אלילו, נעשה יין זה חסין מפני הדין דרבנן של סתם יינם, ואף אם נגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה אין הוא נאסר בשתייה.
הרמ"א כותב כי בימיו, לפני כחמש מאות שנה, וכל שכן בימינו, אין דרכם של הגויים לנסך. לפיכך מניחים אנו שכל גוי הנוגע ביין, אלא אם כן ידוע לנו אחרת, אינו מתכוון לניסוך, ואין מדובר באיסור הנאה אלא באיסור שתייה בלבד, כאיסור כללי שנועד למנוע התחתנות עם הגויים.
שאלת המשנה: מאימתי חל האיסור?
משנתנו, הראשונה בסדרת המשניות שלפנינו, מבקשת להגדיר את הנקודה שבה נכנס האיסור לתוקפו. שהרי ענבים אינם נאסרים באופן זה, וגם מיץ ענבים אינו נאסר; רק משהופך המיץ לכלל יין הראוי לניסוך, הוא נעשה אסור. באיזו נקודה בדיוק? זו שאלת המשנה. נקדים ונאמר כי בסופו של דבר אין הלכה כמשנה זו, אך תחילה נלמד את המשנה עצמה, ולאחר מכן נדון בהלכה למעשה.
מבנה הגת ותהליך הדריכה:
תשובתה הבסיסית של המשנה היא שהאיסור חל משעה שהיין נאסף בבור האיסוף. שני מרכיבים יש במתקן דריכת היין: משטח שממנו יורד מדרון, המסתיים בצינור או בשפופרת, ומן הצינור נשפך הנוזל אל כלי הקיבול, הוא הבור או הגומה שבקרקע. המשטח, המדרון והצינור נקראים בעברית 'הגת' (כמו קרית גת), והבור הוא כלי האיסוף.
תהליך המלאכה מתנהל בשלבים:
הדריכה: עושה היין עורם את הענבים על המדרון היורד ודורך עליהם ברגליו, והנוזל היוצא מחליק כלפי מטה, עובר דרך הצינור ונשפך אל הבור.
התפוח: לאחר הדריכה הראשונית נוצרת תערובת של מיץ ענבים עם קליפות וחרצנים. את התערובת הזו אוסף הדורך בידיו ומניחה על גבי המשטח כתל גדול, הנקרא במשנה 'תפוח', כערימה עגולה. כוח הכבידה עושה את שלו, ורוב המיץ מנקז מן התפוח אל המשטח, במורד המדרון, דרך הצינור ואל בור האיסוף.
הסחיטה האחרונה: בסוף התהליך היו מוסיפים משקולות ולוחצים על ערימת הקליפות, כדי להוציא את שאריות המיץ האחרונות ולהחליקן אף הן אל תוך הבור.
לשון המשנה:
"לוקחין גת בעוטה מן עובד כוכבים" - אין הכוונה כפשוטו לקניית הגת, אלא ליין, ליתר דיוק למיץ הענבים, המצוי עדיין בגת. 'בעוטה' מלשון בעיטה, כלומר ענבים שנדרכו עליהם והמיץ זורם מהם. מותר לקנות מיץ זה ולשתותו, ואפילו מעובד עבודה זרה, אף על פי שרגליו נגעו בו.
"אף על פי שנוטל בידו ונותן לתפוח" - ויתרה מזו: אפילו כשהגוי מכניס את ידיו ממש לתוך המיץ, בשעה שהוא אוסף את המחית של המיץ והקליפות ומעלה אותה אל המשטח לתפוח, עדיין מותר לקנות את המיץ ולשתותו. הטעם: בשלב זה אין הוא נחשב עדיין לסוג המיץ הראוי לניסוך, שכן הוא מצוי עדיין בשלבי ייצור.
"ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור" - אין המיץ נעשה יין נסך האסור עד שיתאסף ויישפך אל בור האיסוף שבקרקע.
"ירד לבור, מה שבבור אסור" - משזרם המיץ אל הבור שבקרקע, כל מה שהתאסף בו נעשה אסור בהנאה, ואין ליהנות ממנו כלל, שהרי זהו יינו של גוי שנגע בו.
"והשאר מותר" - כל מה שאינו נמצא בבור עצמו נשאר בהיתרו, ולכאורה אף מותר בשתייה. וחידוש נוסף יש בכך: אפילו אם נשפך המיץ מן הצינור אך חלף מעל הבור אל הצד הרחוק, עדיין הוא מותר, שכן לא הגיע לבור, אף שכבר הסתיימה סחיטתו.
ההלכה למעשה:
המשנה קובעת אפוא כי הרגע המכריע לאיסור יינו של גוי הוא שעת הכניסה לבור, אלא שאין הלכה כדבריה. זוהי 'משנה ראשונה', הלימוד המקורי מזמנם של התנאים, ואילו לאחר מכן החמירו יותר וקבעו כי מרגע שהופרד היין מן הקליפות, אף בעודו זורם על המדרון היורד של הגת, כבר נחשב אותו נוזל למיץ מובחן שהוא יין נסך ואסור בהנאה. יתרה מזו: אף כל הנוזל הנוגע בגת עצמה נעשה אסור כיין נסך, לכל הפחות מדרבנן.
לסיכום: פתחנו בנושא יין נסך וסתם יינם, ועמדנו על רובדי האיסור: יין נסך מדאורייתא ביין שנתנסך בפועל; סתם יינם מדרבנן ביין של עובד עבודה זרה או שנגע בו, האסור בהנאה; ואיסור שתייה בלבד ביין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, משום החשש להתבוללות. משנתנו מגדירה את נקודת חלות האיסור בירידת המיץ לבור האיסוף, ואילו למעשה נפסק להחמיר: משעה שהופרד הנוזל מן הקליפות, כל מה שבגת ועל הגת כבר נעשה יין נסך האסור בהנאה.