אנו ממשיכים במסכת עבודה זרה, פרק ג' משנה ט', בענייני איסור ההנאה מן האשרה - עץ של עבודה זרה. המשנה פותחת: "נטל ממנה עצים" - יהודי שנטל עצים מאותו עץ, העצים אסורים בהנאה. (אם נטלם גוי וביטל את העץ בפועל, הדין שונה, כפי שנלמד במשנה הבאה.)
הסקת התנור בעצי איסור:
מה הדין אם הסיק בהם את תנורו? התנורים בתקופת המשנה היו מבנים חרוטיים עשויים חרס, המחוברים לקרקע. ההיסק הראשון של התנור הוא המכשיר אותו לשימוש: החום מקשה את החרס, מוציא ממנו את הלחות, והתנור פועל מכאן ואילך טוב יותר. נמצא שהתנור עצמו מושבח מן העצים הנשרפים בתוכו, וכאשר מדובר בהיסק ראשון בעצים אסורים - נהנה התנור כולו מן האיסור באופן שהיה אוסר את כולו.
לפיכך מחלקת המשנה בין תנור חדש לישן:
"אם חדש - יותץ" - תנור חדש לגמרי, שמעולם לא השתמשו בו, נאסר בשל ההשבחה שקיבל, ודינו שיש לנתצו.
"ואם ישן - יוצן" - תנור שכבר השתמשו בו לפחות פעם אחת, כבר התייבש והחרס התקשה, ואין בו השבחה נוספת. אף על פי כן החום שנוצר מן העצים הבוערים אסור, ולפיכך יש לצננו ולהמתין עד שיתקרר, קודם שיאפה בו את פתו.
הפת שנאפתה בתנור:
אם לא עשה כן - "אפה בו את הפת - אסורה בהנאה". החום שנוצר משריפת העצים מושקע כביכול בפת, והרי הפת כמקום קיבולו של האיסור. זהו הנקרא 'שבח עצי איסור בפת': האנרגיה שהייתה טמונה בעצים שוחררה ונקלטה בגוף הכיכר האפויה, ונמצאת ההנאה מן העצים האסורים בתוך הפת עצמה. משום כך נאסרת הפת כולה בהנאה.
"נתערבה באחרות - כולן אסורות בהנאה":
אם נתערבה אותה כיכר אסורה בכיכרות אחרות - למשל כיכר אחת שנאפתה בתנור זה שנתערבה בתשע כיכרות מותרות - כל עשר הכיכרות שבתערובת נאסרות בהנאה. חידוש גדול הוא, שהרי הכלל הרגיל הוא שתערובת שאין בה עירוב טעמים, הנקראת 'יבש ביבש', ובפרט כשהיא מין במינו - פת בפת - בטלה ברוב, וכאשר הרוב היתר והמיעוט איסור, הכול מותר. כאן מחמירים, והדבר תמוה.
שתי גישות בראשונים בביאור הדבר:
קיימת רשימה של תשעה סוגי דברים שאינם בטלים ברוב, ואחד מהם הוא 'דבר שבמניין' - דבר חשוב שמונים אותו אחד אחד. כך הוא בכיכרות שאישה אופה לביתה: כל כיכר עומדת בפני עצמה והיא נמנית לעצמה, ולפיכך חשובה היא מכדי להתבטל. לפי גישה זו, אם היו הכיכרות יוצאות מפס הייצור של מאפייה, שבו נמכרות הכיכרות בתריסרים ואינן נמנות אחת אחת, ייתכן שהדין היה שונה.
חכמים החמירו במיוחד בכל הנוגע להנאה מדברים של עבודה זרה, ולפיכך החמירו אף כאן שלא לבטל ברוב.
שיטת רבי אליעזר וטענת חכמים:
מכל מקום, "רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח". לדעתו, משנתערבה הכיכר האסורה בהיתר, אין האיסור אלא מדרבנן, שהרי מן הדין בטל ברוב. לפיכך די בכך שיטול את שווייה של הכיכר האסורה (ויש שלמדו: את שווי העצים האסורים) ויוליכנו לים המלח. משהפסיד את אותו ערך, שוב אינו נהנה כלל מן התערובת, שכן מה שהרוויח מצד אותה כיכר - הפסיד במה שהשליך לים, והדברים מתקזזים.
יש בכך מעין פדיון וגאולה, בדומה למעשר שני שיש בו קדושה, שניתן לפדותו על מטבע ולהעלות את המטבע לירושלים ולקנות בו שם. הקדושה ניתנת להמרה ולהעברה, ואף רבי אליעזר מבקש להעביר את מעמד האיסור אל המטבעות המושלכות לים.
אך חכמים דוחים זאת מכול וכול: "אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה" - אין מושג של פדיון באיסורי עבודה זרה, ואין שום דרך להסיר את האיסור מעל אותה כיכר ומעל התערובת, ולפיכך הכול נשאר באיסורו.
להלכה: נפסק כרבי אליעזר. כיכר בודדת שנאפתה בעצי איסור אסורה בוודאי, וחמור הדבר יותר מדין 'זה וזה גורם' - שהוא כשלעצמו מותר - משום שכאן השבח שבעצים נכנס אל תוך הכיכר. אך תערובת מותרת כדעת רבי אליעזר, ובלבד שישליך לים את הערך שהיה מרוויח ממנה. יש מחלוקת באחרונים אם מותר לאכול את הכיכרות עצמן או רק למוכרן לאחרים, ואין כאן מקומה.
החלק השני של המשנה - הכרכר:
חלקה השני של המשנה חוזר על אותו עיקרון בדיוק, אלא שבמקום עצי הסקה נטל מן העץ עץ לעשות ממנו כלי אריגה, וארג בו בגד. לשון המשנה: "נטל הימנה כרכר - אסור בהנאה. ארג בו את הבגד - הבגד אסור בהנאה. נתערב באחרים ואחרים באחרים - כולן אסורין בהנאה". הכרכר הוא מעין מחט של אורגים, ומשנעשה מעצי אשרה אסור ליהנות ממנו; ומשארג בו בגד, נאסר הבגד כולו בהנאה, ואף אם נתערב באחרים ואף אם נתערבה התערובת בתערובת אחרת - לעולם אינו בטל, והכול אסור.
מדוע שנתה המשנה את הדין פעמיים? משום שבכרכר החומרה גדולה הרבה יותר. בפת, לפחות, שבח העצים נמצא בתוך הכיכר עצמה; ואילו כאן הכרכר אינו כלה ואינו נבלע בבגד, אלא משמש ככלי בלבד לייצור הבגדים - ואף על פי כן מחמירים. לפיכך נצרכים שני המקרים: רבי אליעזר מקל בשניהם, וחכמים מחמירים בשניהם.
לכאורה החידוש שכאן הוא בתערובת שנתערבה בשנית, אך באמת יש גרסאות שבהן לשון זו אינה מופיעה כלל, וגרסאות שבהן היא מופיעה בשני המקרים - גם בפת וגם בכלי האורג. ועוד, שאילו זה היה החידוש, יכולה הייתה המשנה לומר שתערובת הכיכרות נתערבה בכיכרות נוספות, ומדוע נזקקה לכלי האורג? מכאן שאין זה מיישב את הצורך בשני המקרים.
בגמרא מצינו מחלוקת אמוראים בשאלה מה הדין כאשר מיעוט מן התערובת האחת נתערב ברוב של תערובת שנייה, שהרי יש כאן מעין ספק ספיקא. מכל מקום, לדעת חכמים דבר האסור נשאר באיסורו לעולם, ואף שהתערובת חוזרת ומתערבת בתערובות נוספות, הכול עומד בספקו והכול אסור.
ואילו רבי אליעזר שנה גם כאן: "יוליך הנאה לים המלח" - די בהשלכת שוויו של הדבר האסור לים כדי לקזז את ההנאה. וחכמים חזרו והשיבו: "אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה" - אין להעביר את האיסור אל המטבעות. ואף כאן ההלכה כרבי אליעזר: בתערובת רשאי אדם להשליך את השווי ולהותיר את התערובת בידו, ונמצא שאינו נהנה מן האיסור כלל.