לפנינו משנה ח' בפרק ג' של מסכת עבודה זרה, העוסקת אף היא באיסור ההנאה מן האשרה - עץ של עבודה זרה. שלושה מצבים כלולים בהגדרת אשרה:
עץ שתחתיו מונחת כעת עבודה זרה.
עץ שנעבד בעבר.
עץ שניטע מלכתחילה לשם עבודה זרה, כדי שייעבד בעתיד.
בכל אחד מן המצבים הללו העץ אסור בהנאה, ומכאן נגזרים דיני המשנה שלפנינו.
"לא ישב בצילה":
אין לשבת בצל שמטיל העץ, ואפילו כשאין האדם נמצא ישירות תחת הענפים: כשהשמש נמוכה באופק והעץ מטיל צל ארוך, אסור לשבת אף במרחק מן העץ, שכן ישיבה בצילו הנאה היא מן העץ האסור בהנאה.
"ואם ישב - טהור" - אף שעבר על האיסור, אינו נעשה טמא, שהרי ישב בצל בלבד ולא תחת הענפים ממש.
מדוע היה מקום לחשוב שייטמא?
המשנה מניחה שתחת העץ מונחים על הקרקע קרבנות שהובאו קודם לכן אל העבודה זרה, ולו בשיעור כזית. משנתנו הולכת בשיטת רבי יהודה בן בתירא, הסובר שקרבנות אלו מטמאים לא רק במגע ובמשא - שזו ההלכה - אלא אף באוהל, כלומר בהיות האדם מעליהם, תחתיהם או תחת קורת גג אחת עמם.
לפיכך העומד ישירות תחת הענף נטמא בטומאת אוהל; ואילו היושב במרחק מן העץ, בצילו בלבד, אין הטומאה מגיעה אליו והוא נשאר טהור.
"ולא יעבור תחתיה":
אסור לעבור תחת העץ, ואין איסור זה מטעם טומאה אלא משום הרושם הנוצר: העובר תחת העץ נראה כמבקש ליהנות ממנו, ומוטל על האדם להרחיק עצמו מעבודה זרה ולא להיראות כמי שמקבל ממנה הנאה.
"ואם עבר - טמא" - לשיטת רבי יהודה בן בתירא מניחים שקרבנות מונחים בקרקע תחת הענף, ואותם קרבנות מטמאים כמת: השוהה עמם תחת קורת גג אחת כשוהה תחת קורת גג עם כזית מן המת. יסוד הדבר בכינוי שהעניק להם הכתוב - "זבחי מתים" - ולדעת כמעט כל המפרשים אין זה אלא אסמכתא: מתייחסים אליהם כאל מת, ומשום כך הם מטמאים באוהל. לדעת רבנו תם, ההולך תחת אותו ענף טמא מספק, וכיוון שספק טומאה זה מדרבנן - נוהג הוא בעצמו טומאה.
"הייתה גוזלת את הרבים":
פשוטו של דבר, שהעץ גוזל מן הרבים. מדובר במקום שהיה בו שביל של רבים, ולאחר מכן נעשה מעליו ענף של עץ עבודה זרה בולט - בין שהעץ גדל ופשט את ענפיו מעל השביל, ובין שהיה שם עץ בולט ובא אדם ועשאו אשרה. אין אדם רשאי לגזול מן הרבים, ולפיכך אין הרבים מוגבלים בהילוכם.
"ועבר תחתיה - טהור" - העובר תחת ענף הבולט מעל רשות הרבים נשאר טהור. שכן אף לשיטת רבנו תם אין הטומאה כאן אלא מדרבנן, משום שאין ידיעה ישירה וודאית שמונח שם קרבן, ואף עצם הטומאה אינה אלא מכוח אסמכתא - ולפיכך לא גזרו חכמים טומאה במקרה של 'גוזלת את הרבים', שדרך הרבים עוברת תחת המקום שאליו התפשט העץ.
ראוי לציין כי להלכה, אם יש בידו אפשרות, יימנע האדם מן הדרך העוברת תחת העץ, כדי שלא ייראה כמבקש להפיק ממנו הנאה.
זריעה תחת האילן:
הכלל בעניין זה פשוט: אם אין הזורע מקבל הנאה מן האילן - מותר; ואם הוא נהנה ממנו - אסור.
"זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים" - בעונת החורף מבקש הזורע אור שמש מרובה ככל האפשר, והאילן אינו מועיל לו כלל: הוא מטיל צל ואף מונע מן הגשם לרדת על הירקות. נמצא שאין כאן הנאה, ואף אין מקום לרושם של הנאה, שהכול רואים שאין הזורע נהנה - ולפיכך מותר.
"אבל לא בימות החמה" - בעונת הקיץ הצל שמטיל האילן מגן על הירקות ומועיל לגידולם, ונמצא הזורע נהנה מן האילן - ואסור.
"והחזרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" - חזרת היא חסת רומיין, ואין השמש יפה לה כלל, אלא כל מיעוט שמש מועיל לגידולה. אף בימות הגשמים, כשהשמש עולה, מסייע לה הצל, ונמצא שהזורע נהנה מן האילן בכל תקופות השנה - ולפיכך אסור לזרעה תחתיו לעולם.
מחלוקת רבי יוסי וחכמים:
כדי להבין את המחלוקת יש לזכור את שיטתו של רבי יוסי, שכבר נשנתה כמה משניות קודם לכן: 'זה וזה גורם' מותר. כלומר, כאשר שני גורמים תורמים לדבר אחד, האחד אסור בהנאה והאחר מותר - התוצר הסופי מותר בהנאה. המקרה הראשון שבו נשנה הדבר היה בהיתר לשחוק עבודה זרה ולזרות את אבקה לרוח: אף אם ייווצר מן האבק רובד אדמה וצמחים יגדלו בו, זה וזה גורם - אדמה אסורה ואדמה מותרת מצטרפות, והתוצאה מותרת. ואילו חכמים סוברים ש'זה וזה גורם', לפחות בענייני עבודה זרה, אסור: אם אף חלק מן התרומה לגידול בא ממה שאסור בהנאה מחמת עבודה זרה, התוצר אסור.
לפיכך טוען רבי יוסי: לשיטתי מותר לזרוע ירקות תחת האשרה בין בקיץ ובין בחורף, שהרי אין הצל לבדו מגדל את הירקות אלא זה וזה גורם. אך לשיטתכם, חכמים, שכל הנאה מן העץ אוסרת את הגדל תחתיו, אין הדבר מתיישב.
"רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנמיה נושרת עליהן והויא להן לזבל" - עלי האילן נושרים בסתיו, ואותם עלים נעשים כדשן המפרה את הקרקע ומסייע לירק לצמוח. נמצא שאף בחורף גדלים הירקות בקרקע מזובלת, והזבל בא מן העץ האסור בהנאה - הרי לפניך זה וזה גורם, שלשיטת חכמים אסור. כיצד, אם כן, מתירים לזרוע אף בימות הגשמים?
אך חכמים אינם מקבלים סברה זו. אמנם יש דישון מסוים מן העלים הנושרים, אולם הוא מתבטל ברוב: התועלת שבו מתקזזת מול מניעת הגשם ומניעת השמש שגורם האילן, שאינן יפות לזריעה בחורף. בסיכומו של דבר, הזורע תחת האילן מצבו גרוע מן הזורע שלא תחתיו, ואין בזריעה זו תועלת כלל - ולפיכך היא מותרת לדעת חכמים.
להלכה: נפסק ש'זה וזה גורם' מותר, ולפיכך מותר לזרוע תחת עץ אשרה בין בימות החמה ובין בימות הגשמים.