עבודה זרה פרק ג', משנה י' - האחרונה בפרק והאחרונה בעניין האשרה. שאלת המשנה היא "כיצד מבטלה?" - כיצד מסירים מן העץ את מעמדו כעץ של עבודה זרה, עד שיהיה עץ סתם. בדרכי הביטול עוד נעסוק בפרק הבא, במשניות ד' וה'.
עקרונות היסוד בביטול עבודה זרה:
יהודי אינו יכול לבטל עבודה זרה לעולם, ואפילו היא שלו והוא עצמו עבדה או עשאה.
גוי יכול לבטלה, כל עוד היא שלו.
אופן הביטול מבחינה עקרונית הוא בפעולה שיש בה שבירה, או הבעת ביזיון כלפיה בדרך אחרת.
דרכי הביטול באשרה:
כיצד מוציא עובדה את האשרה מכלל עבודה זרה ומבטל את מעמדה?
"קרסם" - גזם והסיר את הזרדים היבשים.
"זירד" - חתך את הזרדים הלחים.
"נטל ממנה מקל או שרביט" - מקל עבה, כעין מקל הליכה, או שרביט דק וגמיש ממנו.
"אפילו עלה" - אפילו קטף ממנה עלה אחד בלבד, "הרי זו בטלה".
טעם הדבר: מרגע זה אין הוא מתייחס אליה כעבודה זרה או כאלוהות, אלא משתמש בה כמקור עצים בלבד.
המילה הבאה במשנה היא "שיפה". הברטנורא, וכמותו הרמב"ם, מפרשים שגילף וקיצץ בה - כלומר גירד את קליפתה במקום עלים או ענפים. אף שהפעולה שונה, העיקרון נותר זהה.
"לצרכה אסורה, שלא לצרכה מותר":
לצרכה - אם הסיר את אותו חלק לצורך העץ עצמו, כדי שיצמח טוב יותר או ייראה טוב יותר, נשאר העץ באיסורו.
שלא לצרכה - אם חתך את אותו חלק לצרכי עצמו ולא לשם הטבת העץ, הרי הוא משתמש בו כמשאב ממוני ולא כעבודה זרה, וכל העץ נעשה מותר.
ראוי לציין כי נראה שהטור סובר ש"שיפה" שבמשנה אינו סוג חדש של פעולה, כקילוף קליפה, אלא מתייחס לכלל הדרכים שנמנו בחלקה הקודם של המשנה - כל אופן של גיזום או הסרת דברים מן העץ. והעיקרון אחד הוא: משעה שאדם משתמש בעץ כמשאב לצורכו, שוב אין הוא מתייחס אליו כעבודה זרה, ולפיכך הוא נעשה מותר.
להלכה: אם גזם העובד כוכבים את העץ לצורך העץ עצמו, נותר העץ באיסורו והרי הוא אשרה כשהיה. אולם החלקים שחתך - הגזירים והקליפות - אינם אשרה, שכן אין הם חלק מן העבודה זרה, אלא הוא מתייחס אליהם כאל עצים בעלמא. וגוי הרשות בידו לעשות כן, דהיינו להתייחס אליהם כאל משאב ממוני שלו ולהוציאם מכלל איסור.
יהודי, לעומת זאת, אין בכוחו לבטל, כפי שנתבאר בראשית דברינו.