לפנינו משנה ח' בפרק א' של מסכת עבודה זרה. הדין הראשון שבמשנה מוטל בספק אם אכן שייך הוא למקומו כאן.
המשנה פותחת: "ואין עושין תכשיטין לעבודה זרה" - אסור לייצר תכשיטים המיועדים לקשט עבודה זרה: קטלאות (שרשראות צוואר), נזמים (לאף) וטבעות (לאצבע). כל אלו אלמנטים דקורטיביים המושמים על העבודה הזרה. רבי אליעזר אומר: "בשכר מותר" - לשיטתו רשאי יצרן יהודי, כגון צורף, לעשות תכשיטים אלו לצורך פרנסתו, שכן אין זו עבודת האליל ואין התכשיט קרב אליו כקורבן, אלא מקשטו בלבד.
ואולם, רוב הראשונים - וביניהם רש"י, כפי הנראה - לא הייתה גרסה זו לפניהם בנוסח המשנה, וכן בנוסחאות עתיקות של המשנה אינה מופיעה. תוספות טוען כי קשה להעלות על הדעת שרבי אליעזר יתיר עשיית תכשיטים לעבודה זרה בשום אופן, אף אם נעשה הדבר לפרנסתו של יהודי. מטעמים אלו נראה שאין דין זה שייך כלל למשנתנו.
מכאן ואילך עוברת המשנה לדין חדש ומורכב, שיש בו חלקים נעים רבים. זו אחת מאותן משניות הבנויות כטבלה של עמודות ושורות: שיטות שונות בתרחישים שונים. לפני שניכנס לפרטים, נעמוד על הגורמים הפועלים כאן, שיהפכו את המשנה לאינטואיטיבית הרבה יותר. גם מי שלא יזכור את הפרטים המדויקים, יבין מדוע קיימות דרגות שונות של חומרה.
הגורם הראשון: איסור "לא תחנם":
נקודת המוצא היא שקיים איסור מן התורה למכור קרקע בארץ ישראל לעובדי עבודה זרה. מקורו בפסוק: "ונתנם ה' אלוקיך לפניך והכיתם" - הקב"ה ייתן בידך את שבעת עמי כנען עובדי העבודה הזרה, ועליך למחותם. התוספות יום טוב מציין כי אין סיבה שלא יחול הדין באותה מידה על כל עם עובד עבודה זרה בארץ ישראל. ממשיך הפסוק: "לא תכרות להם ברית" - אין לעשות עמם עסקה ולכרות עמם ברית קיום; "ולא תחנם".
המילה "תחנם" קשה להבנה, ונאמרו בה פירושים שונים. חז"ל דורשים אותה מלשון השורש חי"ת נו"ן, ומתוך כך עולות שלוש הבנות נפרדות, וכולן מובאות להלכה. במילים אחרות, התורה נותנת כאן שלושה סוגי איסור נפרדים של עשיית 'חן' לעובדי עבודה זרה בארץ ישראל:
מלשון חנייה: כמו "חניון" או "חאן" - מקום חנייה ופונדק. אין לתת לעובד עבודה זרה אחיזת רגל, ואפילו אחיזת בהונות, של בעלות בארץ ישראל, מקום שבו יוכל לחנות ולנוח. מכאן שאסור למכור לו קרקע בארץ ישראל. זוהי הדרשה העומדת במרכז משנתנו, ועליה יתווספו כמה דינים דרבנן.
מלשון חן וחסד: כמו "בחן בחסד וברחמים" - חן במובן של נועם וטוב לב. אסור לנהוג בהם בחסד, וכן אסור למצוא בהם חן: אין לשבח עובד עבודה זרה, ובוודאי לא את מעשיו. אין לומר "ראו כמה יפה תואר הוא", או "ראו כמה טוב הוא שוטף את הכלים", וכיוצא בזה.
מלשון חינם: אין לתת להם דבר בחינם, ואיסור זה אוסר נתינת מתנה לעובד עבודה זרה ללא סיבה טובה. יש בהלכה דיון שאם קיים קשר עמם הדבר מותר, שכן בסופו של דבר הנתינה חוזרת אל הנותן - הוא מוצא חן בעיניהם והם גומלים לו טובה. אין המדובר, אפוא, בנתינת מתנה לעוזרת הבית, אלא בנתינת דבר בחינם ללא סיבה טובה.
שני האיסורים האחרונים חורגים מתחומה של משנתנו. כאן הגורם הפועל הוא "לא תחנם" במובן הראשון: אין לתת להם אחיזה ובעלות, דריסת רגל בקרקע ארץ ישראל.
הגורם השני: הפקעת תרומות ומעשרות:
נוסף על אותו דין מן התורה, קיים עניין נפרד: המוכר לגוי כלשהו - ואפילו אינו עובד עבודה זרה - או אפילו המשכיר לו שדה תבואה בארץ ישראל, גורם לכך שתוצרתו החקלאית של אותו שדה נעשית פטורה מתרומה וממעשר. מצוות מתנות הארץ, נתינת המתנות לכהן וללוי, אינה נוהגת עוד בקרקע המושכרת לגוי או שהיא בבעלותו, ומשום כך אין לעשות כן. הרי לנו טעם שני, ללא תלות ב"לא תחנם", מדוע אין למכור ואף לא להשכיר קרקע בארץ ישראל לגוי - שהרי בכך מפקיע האדם מראש כל חיוב של תרומה ומעשר. נמצא ששדה יש בו שני טעמים, ואילו במחסן אחסון וכדומה יש טעם אחד בלבד.
שלושת האזורים:
הגורם הנוסף הוא השאלה היכן חלים איסורים אלו, ואילו הרחבות דרבנן נאמרו בהם. לעניין משנתנו קיימים שלושה אזורים. האזור הרחוק הוא חוץ לארץ - התפוצות בכלל. אוסטרליה ומיאמי אינן ארץ ישראל, אין בהן חובת "לא תחנם" ואין בהן איסורי תרומה ומעשר, ולפיכך הדין בהן קל הרבה יותר.
אזור הביניים נקרא סוריא, והוא בעיקרו החלק הצפוני של סוריה של ימינו. נחלקו הראשונים אם כוללת היא רק את ארם צובא, או גם את ארם נהריים - ארם צובא בגדה המערבית של נהר פרת וארם נהריים בגדה המזרחית שבצפון סוריה. ארץ זו נכבשה בידי דוד המלך בימי בית ראשון, אלא שכיבושו נקרא 'כיבוש יחיד' - כיבושו של אדם פרטי, דוד וצבאו הפרטי, בניגוד לכיבוש לאומי והרחבה של ארץ ישראל ממש. משום כך מעמדה של סוריא נמוך יותר, ואפשר שאין בה קדושה כלל ביחס לארץ ישראל.
מדוע אין כיבוש יחיד מהווה סיפוח ראוי המשרה על הארץ את קדושת ארץ ישראל? נאמרו בכך שתי גישות בראשונים:
שיטת הרמב"ם: הבעיה היא שהכיבוש נעשה קודם לכיבוש ארץ ישראל עצמה, מוקדם מדי. דוד המלך קפץ לפני שהגיע תורו, ולא נעשה הדבר בהיתר של מי שכבר הרחיב את הגבולות, ולפיכך אין לכיבוש זה מעמד של ארץ ישראל.
שיטת רש"י: הבעיה היא בהיעדר היתר אלוקי כראוי. קיים נוהל מסודר של קבלת אישור מהקב"ה ושליחיו קודם שמתחילים בהרחבת גבולות, וכפי שראינו במסכת סנהדרין. לדוד המלך לא היה אישור כזה, והוא פעל באופן חד צדדי עם משמרו הפרטי. אין זו האומה המרחיבה את גבולותיה, אלא דוד המלך המרחיב את הטריטוריה הפרטית שלו, ולפיכך אין זה חלק מארץ ישראל ואין חלה עליו קדושה.
מכאן נחלקו התנאים אם סוריא מושקעת בקדושת ארץ ישראל:
לדעת רבי מאיר, שהוא התנא קמא - כן, ולפיכך מצוות כתרומות ומעשרות נוהגות בסוריא.
לדעת רבי יוסי, שההלכה כמותו - לא, שהרי כיבוש יחיד היה כאן, ואין זו ארץ ישראל ואין בה קדושתה כלל. עם זאת, סוריא צמודה ומחוברת פוליטית לארץ ישראל, ולכן יש טעם להחמיר בה כדי שלא יבואו אנשים לידי בלבול.
הדבר דומה למדינת ישראל המודרנית הכוללת את העיר אילת. אילת אינה חלק מארץ ישראל המקראית ואינה מושקעת בקדושה, ואין בה מצוות תרומות ומעשרות. אך מובן שיש טעם לחשוש לבלבול: יאמרו הבריות "אם עשיתי כן באילת, אעשה כן גם בבאר שבע וגם בירושלים". כך הדבר בסוריא, שיש טעם להחמיר בה מחמת סמיכותה וחיבורה הפוליטי לארץ ישראל עצמה.
ראוי לציין כי הכול מסכימים שסוריא אינה מוגבלת כארץ ישראל עצמה. ייתכן בהחלט שאף לדעת רבי מאיר, שסוריא יש בה קדושת ארץ ישראל, יחול הדבר על תרומות ומעשרות מדרבנן, אך לא על "לא תחנם" ונתינת קרקע, שאפשר שאיסורו מוגבל לארץ ישראל המקורית בלבד ולא לארץ ישראל המורחבת.
נסכם, אפוא, את הגורמים: נתינת קרקע בארץ ישראל אסורה משום "לא תחנם", שהרי בכך ניתנת דריסת רגל ומקום מנוחה לעובדי עבודה זרה בארץ ישראל. בשדה המניב תבואה מוכפל האיסור, שכן נוסף על "לא תחנם" יש כאן הפקעה וערעור של חובת תרומות ומעשרות, וחומרתו יתרה. ולעומת זאת ישנם שלושת האזורים: ארץ ישראל עצמה; סוריא, שנחלקו אם היא הרחבה של ארץ ישראל מבחינת קדושה; וחוץ לארץ שמעבר לה, שדינו קל עוד יותר.
"אין מוכרין להם במחובר לקרקע":
מתוך כל זאת נבוא ללשון המשנה. המשנה נוקטת כמובן מאליו שכבר ידוע האיסור הבסיסי למכור או לתת קרקע בארץ ישראל לעובד כוכבים, ואין היא דנה בו כלל. אלא שיש כלל נוסף: דבר המחובר לקרקע, כגון אילן העומד ומחובר לאדמה, דינו כקרקע עצמה. מכאן השאלה, האם מותר למכור אילן לעובד כוכבים בארץ ישראל, מאחר שנחשב הוא כקרקע.
על כך אומרת המשנה: "אין מוכרין להם במחובר לקרקע" - אין למכור להם אילן או חיטה שלא נקצרה, מאחר שעודם מחוברים לקרקע. "אבל מוכר הוא משיקצץ" - לדעת התנא קמא, לאחר שנקצץ האילן ואינו מחובר עוד לקרקע, מותר למכרו לגוי, וכן החיטה הקצורה וכיוצא בה. חידוש מועט יש בדין זה, שהרי פשוט הוא שמשנתלש הדבר מותר, אלא שהוא בא בניגוד לדין שאחריו.
רבי יהודה אומר: "מוכר הוא על מנת לקוץ" - לשיטתו, אף כשהאילן או החיטה עדיין מחוברים לקרקע, מותר למכרם לעובד עבודה זרה במצבם המחובר, ובלבד שיתנה עמו שהמכירה היא על מנת לקוץ מיד. הטעם לכך, לכאורה, הוא שאף על פי שהכול מודים שמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, מכל מקום איסור "לא תחנם" - שלא לתת להם חנייה ואחיזה בארץ ישראל - אינו חל על האילן אלא על הקרקע שתחתיו. וכאן, כשנמכר בתנאי שייקצץ מיד, ברור שלא ניתנה להם אחיזה בארץ ישראל ומקום לנוח בו, ולפיכך אין בכך בעיה לדעת רבי יהודה.
הרחבות דרבנן: השכרה ושדות:
מכאן ממשיכה המשנה לדון בהרחבות דרבנן של האיסור למכור קרקע בארץ ישראל לעובד כוכבים: "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל" - לא זו בלבד שאסור למכור להם קרקע, אלא אף בית - ונתרגמו כמחסן או מבנה אחסון - אסור למכור להם בארץ ישראל משום "לא תחנם". ואף להשכיר או להחכיר להם אסור, שמא מתוך שמשכיר להם יבוא למכור להם. זהו הדין דרבנן בארץ ישראל.
"ואין צריך לומר שדות" - וכל שכן שאין להחכיר להם קרקעות חקלאיות. שהרי אם במחסן או בבית אנו חוששים לאיסור התורה של "לא תחנם", בשדות יש שני איסורי תורה שיש לחשוש להם: איסור "לא תחנם" שבמכירה, ובנוסף לו בעיית ההפקעה וערעור חובת תרומות ומעשרות, החלה לכאורה כבר בהחכרת הקרקע, וכל שכן במכירתה. משום כך מחמירים בשדות עוד יותר, ואף להחכיר קרקע חקלאית בארץ ישראל אין.
שיטת רבי מאיר (התנא קמא):
רבי מאיר סובר שסוריא אכן מושקעת בקדושת ארץ ישראל, עד כדי חובת תרומות ומעשרות. ואלו דיניו:
בסוריא - "משכירין להם בתים": מותר להשכיר לעובדי כוכבים מחסני אחסון וכדומה, שהרי אין זו ארץ ישראל. "אבל לא שדות" - אין להחכיר שדות, מפני שבשדות נוהגת חובת תרומות ומעשרות.
בחוץ לארץ - "מוכרין להם בתים": אף למכור בתים מותר, שכן אין לחשוש שמתוך שמכר בית במצרים או באוסטרליה יבוא למכור בית בארץ ישראל. "ומשכירין שדות" - אך בשדות, ודבר מדהים הוא, אסור למכור שדה לעובד עבודה זרה אפילו בחוץ לארץ, שמא יבוא למכור שדה בארץ ישראל או בסוריא. אין הלכה כרבי מאיר.
שיטת רבי יוסי:
ההלכה כרבי יוסי, אף שנוספו במרוצת הזמן הסתייגויות. שיטתו קלה יותר בחצי צעד, ושני יסודות לה: הן שאין לעשות הרחבות דרבנן מרחיקות לכת כל כך של "לא תחנם", והן - כנקודת מחלוקת נפרדת עם רבי מאיר - שסוריא אינה מקודשת בקדושת ארץ ישראל כלל. ואלו דיניו:
בארץ ישראל - "משכיר להם בתים": אף שאסור למכור להם מחסן וסככת אחסון, מותר להשכירם, שאין בכך "לא תחנם", ואיננו חוששים שמא יבוא למכור. "אבל לא שדות" - אין להחכיר או להשכיר שדות חקלאיים, שכבר בכך חותר הוא תחת חובת המעשרות, וחומרת הדבר גדולה יותר, ויש לחשוש שמא יבוא למכור.
בסוריא - "מוכר בתים": מותר למכור מחסנים וסככות אחסון לעובד כוכבים, שאין זו ארץ ישראל, ואין לחשוש שמא יבוא למכור בארץ ישראל. "ומשכירין שדות" - שדות אין למכור לגויים בסוריא, אך מותר להשכירם ולהחכירם. וכיוון שסוריא אינה ארץ ישראל מבחינת קדושה, יש לשאול מדוע החמיר בה. התירוץ הפשוט הוא סמיכותה לארץ ישראל, כמקבילה של הנגב הדרומי ואילת בימינו: אם יתחילו למכור שדות בסוריא, יבואו בסופו של דבר למכור שדה בארץ ישראל עצמה.
בחוץ לארץ - "מוכר אלו ואלו": מותר למכור לגויים שדות וכל דבר שירצה, בלא חשש גדול שמא יבואו למכור קרקע בארץ ישראל ממש.
ההלכה, בדרך כלל, כרבי יוסי, שמותר למכור כל דבר בחוץ לארץ, ויש בכך הגבלות. אין למעשה נפקות מעשית בסוריא בימינו, אך בהחלט נוהג הדין בארץ ישראל שאסור למכור בה קרקע, ואף אין להשכירה בנסיבות רגילות, ובכלל זה הסתייגויות בקרקעות חקלאיות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הדין הראשון שנחלקו בעצם קיומו בנוסח - "ואין עושין תכשיטין לעבודה זרה" ודברי רבי אליעזר "בשכר מותר". לאחר מכן עמדנו על שני הגורמים שביסוד הדין: איסור "לא תחנם" על שלוש דרשותיו (חנייה, חן וחינם), ובעיית הפקעת תרומות ומעשרות בשדה. הבחנו בין שלושת האזורים - ארץ ישראל, סוריא שנכבשה בכיבוש יחיד, וחוץ לארץ - ומתוך כך התבארו מדרגות החומרה שבמשנה: איסור מכירה במחובר לקרקע ומחלוקת רבי יהודה במוכר על מנת לקוץ, ההרחבה דרבנן האוסרת אף השכרה, ולבסוף שיטות רבי מאיר ורבי יוסי במכירה ובהשכרה בכל אחד משלושת האזורים.