בשיעור זה נעסוק במשנה ז' שבפרק א' של מסכת עבודה זרה. נקודת המוצא של המשנה היא האיסור למכור לגויים דברים מסוכנים - כלי נשק וכיוצא בהם.
בטעם האיסור נחלקו המפרשים:
החשש הוא שמא יבואו להרוג יהודי.
החשש הוא שמא יהרגו גויים שלא כדין, בניגוד לשבע מצוות בני נח, ונמצא היהודי מסייע בידם.
יהיה הטעם אשר יהיה, המשנה קובעת שאין מוכרים לגויים דובים, אריות, וכל דבר שיש בו נזק לרבים - כלי נשק כגון חרבות וחניתות - מחשש שיזיקו ליהודים או שיהרגו גויים שלא כדין.
בנייה עבור גויים ועמם:
מאותו הטעם אין לסייע בידם בהוצאות להורג, ולפיכך אין ליהודי לבנות עמם, ואף לא עבורם, את המבנים הבאים:
בזיליקה - מבנה גדול ומפואר ששימש לאירועים ולענייני ציבור, כגון אספת עיר או משפט חמור ובולט שבו נדון אדם העלול לעמוד בפני עונש מוות.
גרדום - מעין בית משפט שבו דנים דיני נפשות; בנייתו מסייעת לגוי להרוג, ואין הדבר מותר.
איצטדיון - זירה שבה נערכו קרבות שוורים וקרבות גלדיאטורים, שבהם נהרגים בני אדם.
במה - מעין רציף שממנו היו משליכים את האדם כחלק מתהליך ההוצאה להורג, בדומה למה שמכונה בימינו גרדום.
אף כאן החשש כפול: שמא יושלכו יהודים אל האיצטדיון, או שמא ייהרגו גויים שלא כדין. מכל מקום, מקומות של הריגה הם, ומבנים אלו משמשים במישרין לסיוע להוצאות להורג - ואין ליהודי ליטול בהם חלק.
מה מותר לבנות עמם:
לעומת זאת, מותר לבנות עמם, ואף עבורם, מבני ציבור שנועדו לנוי ולקישוט. אין הם משמשים לעבודה זרה, אף שלעיתים מיוצגים בהם אלילים: כדוגמת מזרקה מפוארת בכיכר העיר, שמשולבים בה פסלים ודימויים אליליים. מאחר שאין הם עומדים לשם עבודת האליל אלא לקישוט בלבד, מותר ליהודי להיות מעורב בהקמת המקום עצמו - המזרקה - ולא בהקמת האליל.
בית המרחץ:
בית המרקץ הוא מרחץ ציבורי. המנהג היה להציב במרחצאות הציבוריים דמות של עבודה זרה, ובדרך כלל, כלשון המפרשים, פסל של אפרודיטה - האלה היוונית של האהבה, היופי, הפריון והתענוג. בגרסה הרומית, וזוהי אכן התקופה הרומית, מדובר בוונוס, שנטלה לעצמה כביכול את מקומה של אפרודיטה. אולם הצבת הפסל נעשתה לשם קישוט בלבד, ולא לשם עבודת האליל כשלעצמו, ולפיכך מותר לבנות את בית המרחץ עם עובדי העבודה זרה או עבורם.
"הגיעו לכיפה":
ואולם "הגיעו לכיפה" - משמגיעים אל הגומחה שבה יונח הפסל. 'כיפה' עניינה מעין קשת או גומחה שבתוכה מעמידים את הצלם. כאן ייעודה של הגומחה הוא ספציפי: לשכן את העבודה זרה. בכך שונה היא מבית המרחץ, העומד בעיקרו כדי שאנשים ירחצו בו. הכיפה נעשית עבור העבודה זרה עצמה, ועשיית דבר עבור עבודה זרה אסורה אף כשאין בה משום עבודת האליל.
לפיכך, "מה שמעמידין בה עבודה זרה" - המקום שבו יונח הפסל - "אסור לבנות". אין היהודי רשאי לבנות את גומחת העבודה זרה עצמה, אך את המרחץ שבתוכו יוצב הפסל מותר לו לבנות. כיוצא בזה בכיכר ציבורית שבה מזרקה וכדומה - אותם הכללים חלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את האיסור למכור לגויים דברים המסוכנים לרבים, בין מחשש להריגת יהודים ובין מחשש לסיוע להריגה שלא כדין. מכאן נגזר האיסור לבנות עמם או עבורם בזיליקה, גרדום, איצטדיון ובמה - מבנים המשמשים להוצאה להורג. לעומתם, מבני קישוט וציבור כמזרקה ובית מרחץ מותרים, אף שמוצבים בהם פסלי אלילים לנוי. המבחן הוא ייעודו של המבנה: כל שנועד מלכתחילה לשכן את העבודה זרה, כגון הכיפה, אסור בבנייה.